צילום נהג ברכב לצורך תיעוד עבירה אינו פגיעה בפרטיות

ביום 14.9.21, בשעות אחר הצהריים נסע המשיב ברכב אחיו יהודה מאיזור הקריות לאיזור תל אביב, לאחד מבתי העסק שפרטיו עלו בחיובי כרטיס האשראי, בכדי ליבלוש אחר נפגעת העבירה וילדות בני הזוג ולאתר אותן ואת מקום שהותן.

לאחר סריקות ויצירת קשר עם המקלט, אותר המשיב באיזור הגינה הציבורית כשהוא ישוב במושב הנהג ברכב, נודף ריח אלכוהול; ברכב החזיק המשיב בקבוקי אלכוהול פתוחים ובמושב לצידו סכין יפנית ולהב סכין יפנית.

בתיק החקירה תימלול שיחת המשיב למשל"ט שבה מבקש ניידת על רקע תחושת איום שחשה נפגעת העבירה כתוצאה מהתנהגותו, תמונה המתעדת את הסכין שהוסלקה בתחתוני המשיב ונתפסה אצלו לאחר מעצרו, צילומים ממקום מגורי המשפחה המתעדים מלפפונים חמוצים פזורים על שיש המטבח, דו"ח פעולה שערך השוטר מרעי ראני המתאר את השיחות עם המשיב והמפגש עמו שלווה בהתנהגות מיתלהמת, תוך היתנגדות לשתף פעולה עם השוטר ושימוש בלשון בוטה וקללות.

המשיב הכחיש המיוחס לו לרבות תפיסת הסכין על גופו, אישר ששתה אלכוהול באותו ארוע וכי היה ויכוח בינו לבין נפגעת העבירה ולא מעבר.

יסודות העבירה כעולה מהוראות החוק הן פגיעה בפרטיות בדרך של "בילוש או היתחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו או הטרדה אחרת". הנסיבות, שכאמור, אינן שנויות במחלוקת ומבוססות היטב בראיות המבקשת, מגבשות במובהק עבירת פגיעה בפרטיות לפי הסעיף שיוחס למשיב ואין צורך להרחיב מילים על כך. משמצאתי כי למשיבה ראיות לכאורה לביסוס הנטען בכתב האישום וכי העובדות מבססות העבירות שמפורטות בו אפנה לבחינת עילות המעצר.

...

עיינתי בבקשה ובתיק החקירה ושקלתי את טענות הצדדים והגעתי למסקנה כי יש בידי המבקשת ראיות המקימות סיכוי סביר להרשעת המשיב במיוחס לו. במילים אחרות, ישנן ראיות לכאורה להוכחת הנטען נגד המשיב.

על בסיס האמור, טענותיו של ב"כ המשיב באשר לדרישות החוק לגבי דרישת ראיה נפרדת מהמוצגים – הם הסכינים ולהב הסכין שנתפסו - להוכחה לכאורה כי מדובר בסכינים נדחות.

לצורך הדיון, ולצורך הדיון בלבד, אם הנאשם טוען כי האדם שמצולם בתוך רכבו הפרטי צולם בגדר רשות הפרט, ולפיכך נפגעת פרטיותו, יש להשיב לו, כי דובר ברכבם גנובים, שאינם בבעלותו של הנאשם ולפי הטענה בכתב-האישום הוא נהג ברכבם גנובים.

על כן, דינו של הנאשם להרשעה באישום זה. מסקנות: המאשימה הביאה בפניי ראיות נסיבתיות טובות, כנדרש בפלילים להוכחת אשמתו של הנאשם, משלושה סוגים: הסוג הראשון, תצלומים מתוך מערכת מצלמות נייחות "עין הנץ", אשר תעדו את הנאשם בתוך הרכבים הגנובים, כאשר במספר מקרים בהם התמונה חדה יותר, ולאחר שבמהלך דיוני ההוכחות התרגלתי למראהו הייחודי של הנאשם, היא בהחלט מאפשרת לזהות את הנאשם הנצפה בתצלומים, הגם שכראייה יחידה המובילה להרשעה אין בה די. הסוג השני, ראיית איכון סלולרי על מספרי מנוי שהוכח, כי היו ברשות הנאשם בעת הרלוואנטית, המאכנות אותו הן בזירות ביצוע העבירות ו/או בזירת מעבר הרכב במחסום בו תועד בידי מצלמות מערכת "עין הנץ". הסוג השלישי, עדותו הבלתי מהימנה ואמינה של הנאשם, אשר ביקש להרחיק את עצמו באופן מופגן מבצוע העבירות ולא מסר גרסה סדורה המעניקה הסבר סביר לראיות שהובאו בידי המאשימה.

...

באישום השני - אני מורה על זיכויו של הנאשם מן המיוחס לו מחמת הספק.

באישום השלישי - אני מרשיע את הנאשם במיוחס לו. באישום הרביעי - אני מורה על זיכויו של הנאשם מן המיוחס לו מחמת הספק.

באישום החמישי - אני מרשיע את הנאשם במיוחס לו. באישום השישי - אני מרשיע את הנאשם במיוחס לו. באישום השביעי - אני מרשיע את הנאשם במיוחס לו. ניתנה היום, כ"ט טבת תשפ"ב, 02 ינואר 2022, במעמד הצדדים 19 מתוך 40

בנוסף העלה הנאשם טענה מקדמית לפיה העד שצפה בסירטון העבירה אינו מוגדר כעד לארוע ולפיכך אין ביכולתו להעיד לשם הוכחת ביצוע העבירה.

עוד טען הנאשם כי בעת שהיו נאכפות באיזור עבירות כגון העבירה מושא ההליך דנן על ידי פקחים מהלכים (ולא באמצעות צלום מרכב), נהגו הפקחים לבדוק האם נהג הרכב שביצע חניה כפולה, נמצא ברכב או בקירבת מקום, וככל שהנהג היה נמצא במקום (כולל "בחנות הירקות שנמצאת מטרים ספורים משם"), לא היה ניתן לו דו"ח. לאור כפירת הנאשם (חבר לישכת עורכי הדין אשר ייצג את עצמו), נקבע התיק להוכחות.

בית המשפט המחוזי התיר את ביצוע תעוד עבירות באמצעות מצלמה נייחת נוכח הפגיעה המועטה בפרטיות העוברים והשבים.

המאשימה מבקשת לסמוך את טענותיה לביסוס הרשעתו של הנאשם על סירטון אשר צולם ממצלמה ברכב ואשר לטענתה מתעד את העבירה מושא ההליך דנן - סירטון שלא הוגש כראיה לתיק.

...

בהתאם להוראת סעיף 182 סיפה לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, ראשית דבר אני מודיע כי החלטתי לזכות את הנאשם בשל אי הוכחת האשמה אף לכאורה.

מכל האמור לעיל עולה כי הראיות שבתיק אינן מוכיחות את עובדות העבירה בה מואשם הנאשם, אף לא לכאורה.

ראו גם את סעיף 18(2)(ב) לחוק הגנת הפרטיות, הקובע הגנה ביחס לפגיעה בפרטיות במקום בו "הפגיעה נעשתה בנסיבות שבהן היתה מוטלת על הפוגע חובה חוקית, מוסרית, חברתית או מקצועית לעשותה". באשר לנוסעת שתועדה אף היא בצלום: גם הנוסעת ביושבה ברכב אשר נוסע בכביש מהיר, חשופה לעיניהם של העוברים והשבים והיא אינה "ברשות היחיד". להבדיל מהנהג שביצע עבירה, הנוסעת לא ביצעה כל עבירה ולכאורה אין הצדקה לצלמה.

כך למשל, חוקק סעיף 27א1(ה) לפקודת התעבורה שקובע: "(ה) צלום לפי סעיף זה לא יהיה ניתן לצפייה ולא יישמר, אלא באופן שלא יביא לזיהוי הנוסעים ברכב המצולם או עוברי דרך אחרים." ראו דברי ההסבר להצעת חוק תחבורה ציבורית, התשע"ג 2013, (חוברת הצעות חוק 771 מיום 19 ביוני 2013 – עמודים 945-946), שם ביחס לסעיף 27א1 לפקודת התעבורה סעיפים קטנים ה-ט נרשם: "מוצע לקבוע הוראות שמטרתן שמירה על פרטיותו של מי שתועד במצלמות לפי סעיף זה, ואבטחת המידע המתועד בהן. כך מוצע לקבוע כי צילומים לפי סעיף זה ייעשו באופן שלא יביא לזיהוי הנוסעים ברכב". ראו גם את דברי הגב' אתי בנדלר, היועצת המשפטית של ועדת הכלכלה, בדיון בועדת הכלכלה מיום 8.8.16, (בעמ' 7 בפרוטוקול מספר 321) עת נדונו תקנות התעבורה (הפעלת מצלמות בידי רשות מקומית לשם תעוד שימוש שלא כדין בנתיב תחבורה ציבורית), התשע"ו-2016: "נקודת המוצא בכל ההסדר הזה היא שמחד הצבת מצלמות היא חיונית לשם תעוד העבירות שבהן עסקינן, דהיינו נסיעה בנתיב תחבורה צבורי; מאידך, ... – ברור שהצבת מצלמות במרחב הצבורי עלולה לפגוע בפרטיות אנשים. מטרת התקנות האלה היא בסופו של דבר למצוא את האיזון הראוי בין הצורך בתעוד העבירות לבין מניעת או מיזעור הפגיעה ככל האפשר בפרטיות המשתמשים בדרך בין הנוסעים בו ובין הולכי הרגל. " לטענת ב"כ הנאשם, העובדה שבסעיף 27א1 לפקודת התעבורה, נקבעו הוראות המסדירות את סוגיית הצלום בתוך הרכב לצורך אכיפת העבירות המפורטות שם, ובסעיף 27א לפקודה לא נקבעו הוראות כאמור, מלמדת על כך שאין סמכות לצלם את הנעשה בתוך הרכב לצורך אכיפת עבירות שאינן מפורטות בסעיף 27א1 לפקודה.

...

אין בידי לקבל את טענת ההגנה לפיה, בשל הוראת סעיף 27א לפקודת התעבורה המסדירה במפורש קבילות של הגשת צילומים, לא ניתן להגיש צילומים ביחס לעבירות תעבורה על פי סדרי הדין הרגילים.

כך נקבע: "אף בטענת המבקש כי טעה בית-משפט קמא בפרשנות הראויה לסעיף 166(3) לתקנות התעבורה, מקובלת עליי קביעתה של השופטת רוטלוי:

העמדה של עיריית תל-אביב-יפו לחלוטין לא מקובלת עלי.

שוכנעתי מעבר לכל ספק שהחפץ שהחזיק הנהג בידו הוא טלפון.

משלא עמד הנאשם בנטל הרובץ לפתחו להוכיח למי מסר את החזקה ברכב, אני מרשיעה אותו מכח חזקת הבעלות, בביצוע עבירה של אחיזת טלפון בידו בעת שהרכב בתנועה, עבירה לפי תקנה 28(ב)(1)(א) לתקנות התעבורה.

דיון והכרעה: מספר שאלות עומדות על המדוכה במקרה דנן: האם אכיפה באמצעות שוטר המתעד את העבירה בצלום, ואינו מנפיק את הדוח על אתר ומוסרו במקום לנהג הנה אכיפה חוקית? האם הצלום המבוצע ע"י השוטר בשטח עונה על הגדרות הדין, ויכול לשמש כראייה לעבירה המתועדת בו? האם הצלום אמור לשאת על גביו פרטי זמן ומקום או שמא ניתן להשלים את הפרטים הללו מנתוני האכיפה האחרים? האם המאשימה מחויבת, לאור פסיקה קודמת, לתעד את מספר הטלפון, במקרה בו העבירה הנה עבירה של שימוש בטלפון נייד? האם על המאשימה להוכיח כי החפץ המצולם בעבירות שעניינן טלפון נייד הנו טלפון נייד? האם העובדה שהתקליטור נצרב ע"י אחר, שאינו השוטר שצילם, ושאינו עד בתיק, מאפשרת הגשת התקליטור בעת פרשת התביעה ע"י השוטר שצילם? האם אכיפה באמצעות צלום בתוך רכב מהוה פגיעה בפרטיות? חוקיות האכיפה באמצעות צלום: ראשית, יוסבר כי, לכאורה, "דרך המלך", שהייתה נהוגה לא מכבר, ושעדיין נהוגה במקרים מסוימים, הנה הבחנה בעבירה ע"י שוטר, עצירת הרכב בצד הדרך, עריכת דוח, קבלת עמדתו של הנהג ומתן הדוח, אם כך התרשם השוטר שיש לעשות לאור נתוני השטח ודברי הנהג.

לשון הסעיף 27ב'(א) לפקודה: "נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי העניין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן – המחזיק), או הוכח שהרכב נילקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו" פרשנות זו אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר, שכן מטרת הסעיף הנה ליצור קשר בין רכב לבעליו, כאשר אין ידיעה לגבי זהות הנהג ויש ידיעה לגבי פרטי הרכב, אולם פרשנות לפיה לא ניתן לבסס ידיעה לעניין הנהג באמצעות צלום שלו מבצע את העבירה איננה יכולה לעלות בקנה אחד עם ההיגיון החוקי, המבקש לאתר את זהות הנהג, אף כשאין נתונים לעניין זה, וזאת כאשר קיימים נתוני זהות הרכב.

בנוסף יצוין, כי בנגוד לעבירות של נהיגה במהירות העולה על המהירות המרבית המותרת או נסיעה באור אדום, למשל, בהן אין משמעות לצילום הנהג לצורך תעוד העבירה, אלא ניתן להשיג את מטרת האכיפה באמצעות תעוד הרכב בלבד, בעבירה של שימוש בטלפון נייד קיים חיוב לתעד את הנהג מבצע את העבירה, על מנת שניתן יהיה לבסס הרשעה בה מאוחר יותר.

...

כאמור, דין הטענות בעניין הפגיעה בפרטיות הנהג להידחות, וזאת כפי שיפורט להלן.

שלישית, גם אם הייתי מקבלת את טענת ב"כ הנאשם, ואיני מקבלת אותה, לפיה רכבו של הנאשם הינו בבחינת "רשות יחיד", בסעיפים 18(2)(ב), 18(2)(ד) ו-18(3), 19(א) ו-19(ב) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981 נרשם, ברחל בתך הקטנה, כי פעולות השוטר המבצע אכיפת עבירות תנועה אינן מוגדרות כפגיעה אסורה בפרטיות – הערך עליו ביקש המחוקק להגן באמצעות חוק זה. סוף דבר: חשוב לומר- המשפט תמיד מבקש לערוך איזון בין ערכים.

לנוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק את כל יסודות העבירה המיוחסת לנאשם, ואני מרשיעה אותו במיוחס לו בכתב האישום מושא תיק זה. ניתנה היום, ט' טבת תשפ"ג , 02 ינואר 2023, במעמד הצדדים 1 מתוך 30 image2.