צילום ללא הסכמה לשימוש בחדשות בטלוויזיה

קרא היתקשר למערערת מקוו הטלפון בדירתו, על פי הפרקטיקה המקובלת, וגם למערערת עצמה לא הייתה כל פראקטיקה של שימוש בטלפונים "בטוחים". יתרה מכך, המערערת היתקשרה אל עתון "הארץ" וביקשה את מספר הטלפון הסלולארי של קרא ולאחר מכן היתקשרה אליו, למרות שלא ידעה אם קו הטלפון היה "מאובטח". התקשרותה אל קרא "מסבכת" את המערערת בהיותה פרקליטה היוזמת קשר עם עתונאי, מה שאינו מקובל, לעומת היתקשרות של עתונאי לפרקליט במטרה לקבל ממנו מידע.

בכתב התביעה טענה המערערת בעיקר להפרת הבטחות והתחייבויות של קרא כלפיה, שלידיו הנאמנות מסרה את שני המסמכים "תחת התחייבויות ברורות" שהופרו על ידי המשיבים שפירסמו "מידע שהוסכם שלא לפרסמו". עמדנו לעיל בהרחבה על פסק דינו של בית משפט קמא, שבחן אחת לאחת את טענות המערערת וקבע כעניין שבעובדה ובמהימנות כי לא הייתה כל התנייה/הסכמה/הגבלה שהטילה המערערת לגבי פירסום החומר, ואשר הופרה על ידי המשיבים.

גם המערערת עצמה, במכתבה לעו"ד שנדר, כתבה כי לא ניתן היה להבין משידור הכתבה כי המדובר במסמך חיקור הדין הרלבנטי, והיא אף מנסה לשכנע את שנדר כי "מתוך הדיווחים בטלוויזיה, הרושם שלי הוא שיש יותר ממדליף אחד, או שיש מדליף מאוד 'פורה'. למשל, באותו יום שהארץ יצא עם הפירסום, ללא צלום של מיסמך חיקור הדין, הראו בערוץ 2 צלום של המסמך...לא שאפשר היה לראות שזה חיקור הדין הרלבנטי ולא מיסמך חיקור דין אחר, אבל בהנחה שזה המסמך הרלבנטי, האם עתון הארץ וערוץ 2 עובדים על אותו חומר? האם אותו מדליף הדליף לשניהם? האם היו שני מדליפים"? (סעיף 27 למכתב המערערת לעו"ד שנדר מיום 9.1.2003).

גם הצגת המסמך בטלוויזיה הייתה זהירה – עיצוב הגרפיקה היה של מערכת חדשות ערוץ 2, הצופה לא יכול היה לדעת כי נוסבאום מחזיק רק בארבעה עמודים של טיוטת חיקור הדין, וכפי שציין בית משפט קמא, השידור אף יצר את הרושם שקיימים מספר מקורות שעובדים עם מספר עיתונאים.

...

סוף דבר בית משפט קמא דחה את טענות המערערת להפרה של תנאים והסכמות בינה לבין קרא.

המשיבים לא כפרו בחובת הזהירות שלהם כלפי המערערת, אך בנסיבות המקרה ועל רקע התשתית העובדתית שהציב בית משפט קמא, מצאנו כי המשיבים לא התרשלו כלפי המערערת וכי אין קשר סיבתי משפטי בין הדרך בה פורסם החומר לבין חשיפתה של המערערת כמקור ההדלפה והנזק שנגרם לה עקב כך. עמדנו על המשותף ועל השונה בין הסוגיה של חסיון עיתונאי לבין הסוגיה נושא דיוננו.

הצבענו על הדילמות שעשויות להתעורר במקרה בו העברת המידע לעיתונאי פוגעת באינטרסים נוגדים, והותרנו בצריך עיון אם יש נסיבות בהן ראוי כי בית המשפט ימשוך את ידו מתביעות כגון דא. אשר על כן, הערעור נדחה, ובנסיבות העניין לא ייעשה צו להוצאות.

גם עיון בהודעת התובע לנתבעת מיום 1.4.2020 (ת/4 לתצהיר התובע) מעלה כי הבהיר כי אכן אינו מסכים לצאת לחופשה ללא תשלום: "... לאחר השקעת מחשבה בנושא, אני לא מעונין לצאת לחופשה ללא תשלום מבלי לתחום אותה בתאריך יעד שיהיה מקובל עליי וכן לידון בעוד כמה סוגיות שלא מצויינת בטופס החתימה. לכן- איני נותן את הסכמתי הנדרשת ליציאה לחל"ת. אני זמין לעבודה על פי הסידור ומצפה לקבל משכורת ושיבוץ לשבוע הבא. מעבר לזה, ברמה האישית מודה שאני מאוכזב מההחלטה להוציא אותי לחל"ת בזמן שגויס עובד חדש למהדורה, ושתי מבזקניות רדיו ניכנסו לסידור העבודה הכללי בחברה- מה שמבהיר את הרציונל העומד מאחורי המהלך- הוא אינו עקב משבר הקורונה, אלא אמתלה לצמצומים משמעותיים במחלקת הדיגיטל ובחברה כולה... מבדיקה שערכתי, כיוון שאני מצוי בבידוד- בכל מקרה לא ניתן להוציאנו לחל"ת..." עיון בת/5 לתצהיר התובע מעלה כי ביום 14.5.2020 הוציאה הנתבעת לתובע הודעה: ".. בהמשך להודעה על הוצאתך לחל"ת בחודש שעבר, הרינו להודיעך על הארכת החל"ת בשבועיים נוספים." עיון בחקירתו הנגדית מעלה כי תצהירו של התובע לא נסתר בנקודה זו: "ת: מעולם לא נתתי את הסכמתי ליציאה לחל"ת, ש: הבנתי. יופי. ת: ואף הודעתי על כך בכתב, היתנגדות נחרצת למחרת היום בו הוצאתי לחל"ת." (ר' עמ' 2 שורות 27-31) ובהמשך שוב הבהיר התובע: "אז אפשר להפנות להודעת ווטספ ישירה שכתבתי למנהל הישיר שלי, ובה הבעתי היתנגדות נחרצת לחל"ת, וכתבתי שם..." (ר' עמ' 3 שורות 10-11) וכן בהמשך העיד: "....ת: אני מקריא. למחרת ביום 1 באפריל 2020 הבהרתי בהודעה כתובה למנהלי הישיר, מר עידן בן חמו, שאני מסרב לתת את הסכמתי הנדרשת וכו' וכו'. ושאני זמין לעבודה ומצפה לקבל את שכרי. זאת לבד מההודעה שקבלתי ממשרד הבריאות שעלי להמצא בבידוד כי היה איש שחלה בקורונה במעלית איתי יום קודם, אז כמובן שהכוונה..". (ר' עמ' 3 שורות 30-36).

ואף ניתנה תקופת חסינות לפיטורים: " 11. בחברה לא יבוצעו פיטורי צימצום עד סוף שנת 2020, למעט במקרה בו נתח הצפייה של המהדורה המרכזית בימי חול (מתוך מהדורות חדשו 12 וחדשות 13) לא יגיע ל- 38% בתקופה שבין 1.1.20 ועד ליום 1.7.2020 שאז תסתיים תקופת החסינות מאותו יום". מעבר לאמור, עיון בעדותו של התובע מעלה כי העיד כי לא היתה הוראה רוחבית לצאת לחל"ת וכן ציין בעדותו כי דוקא בתקופת הקורונה היה צורך משמעותי בצפייה בטלויזיה, צורך שלא עולה בקנה אחד עם יציאה לחל"ת: "כל אותו הזמן, ניפתחה קבוצה של המחול"תים ושל המנהל הישיר עידן בן חמו. להבדיל מהקבוצה של אלה שלא הוצאו לחל"ת. ש: כן. ת: ושם כל הזמן התדיינו, ואמרנו: מה קורה? אנחנו מוכרחים לחזור. רוצים לחזור. מה העניינים? הגעתי להפגנה שהייתה בעבודה, שתלינו שלטים והחזקנו ואמרנו: מה קורה? מה קורה עם המחול"תים? אנחנו יודעים שזה לא עניין הקורונה. להיפך. בקורונה אנשים יושבים בבית וצופים בטלויזיה. הרייטינג עלה. זה אמתלה אחרת. מה יש לעם ישראל לעשות בקורונה אם לא לשבת בבית ולצפות בטלויזיה, ובעיקר בחדשות. אגב, בתחילת הגל הראשון. אנחנו מדברים על 2020" (ר' עמ 10-11 לעדותו).

עיון בתצהירו של מר לוי שי, סמנכ"ל טכנולוגיות ברשת, מעלה כי הצהיר על כך כי המערכת אליה ניכנס התובע משמשת לצרכי עבודה בלבד: " 3. הכנה של תוכניות הוא מעשה של יומיום ברשת. מערכת התכנית הדיגיטאלית, מערכת ה VOLICON... הנה מערכת פנים ארגונית לצילום וניטור של תכנים ותכניות והיא נימצאת בשימוש יומיומי ורציף הן ברשת והן בחברת החדשות. 4. המערכת משמשת לצרכי עבודה בלבד- העובדים נכנסים למערכת למטרות עבודה בלבד. המערכת אינה מיועדת לצפייה שאינה לצרכי עבודה בשעות הפנאי או לבידור. 5. חלק מהתכנים ומהתכניות שמופקים נערכים ומוכנים לשידור ימים רבים לפני שידורם בפועל, ומשך כל אותו זמן נמצאים התכנים במערכת והעובדים שעובדים על התכנית, והם בלבד, רשאים להכנס אליה דרך המערכת. המערכת מאפשרת לבחור קטע מתוך תכנית מסוימת ולהעביר אותו בתוך האירגון או מחוצה לו לצרכי בקרה ומשוב. 6. השמוש במערכת מבוסס על אמון. אומנם במערכת לא קיימת מערכת הרשאות מובנית החוסמת באופן ממשי כניסה של עובדים לתכנים השונים הקיימים בה, אך יחד עם זאת הנחת העבודה הידועה לכל, מתוקף טיב העיסוק, כמושכלת בסיס וחלק מן הנורמות המובנות מאילהם- היא שכל עובד ניכנס רק לתכנים שעליהם הוא עובד ורק לצרכי עבודה ומי שלא צריך לא ניכנס למערכת או לתכנים המצויים בה. 7. מושכלות יסוד אלה ידועות לכלל העובדים ברשת ובחברת החדשות ודי ברור לי כי בהיותו חלק מן העובדים, הן היו ידועות היטב גם לתובע 8. לא היתה לתובע כל סיבה סבירה, לא כל שכן סיבה מקצועית, בהיותו עובד חברת החדשות, "לצפות" בתכנית השייכת לרשת, דרך המערכת, לא כל שכן להורידה למחשבו האישי.

...

עם זאת לא שוכנענו כי מדובר בפגם המצדיק פסיקת פיצוי שעה שהנתבעת הבהירה במכתב הפסקת העסקה כי אכן לא הורם הנטל כי התובע אכן העביר את החומר לכתב ואף שולמו לתובע מלוא פיצויי הפיטורים וההודעה המוקדמת.

ומשכך לא שוכנענו כי יש לפצות את התובע בשל כך. משכך לא שוכנענו כי פיטורי התובע נעשו שלא כדין.

סיכום הנתבעת תשלם לתובע, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין פיצוי בסך של 15,409 ₪ בגין הפרשי שכר לתקופת חל"ת, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה (16.9.20) ועד ליום התשלום בפועל.

אי לכך בחר, בצעד יוצא-דופן, להגדיר פגיעה בפרטיות באמצעות רשימה של 11 מצבים, המפורטים בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, העונים על השאלה: "פגיעה בפרטיות מהי": "(1) בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת; (2) האזנה האסורה על פי חוק; (3) צילום אדם כשהוא ברשות היחיד; (4) פירסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפירסום להשפילו או לבזותו; (5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו; (6) שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח; (7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם; (8) הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע; (9) שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה; (10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9); (11) פירסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד". הרשימה אינה סגורה, כעולה מדברי ההסבר להצעת חוק הגנת הפרטיות, תש"ם-1980, בעמ' 207: "גם החוק המוצע אינו מגדיר את המונח, מפאת הקושי במתן הגדרה ברורה וממצה לביטוי זה. קביעת תחומיה המדוייקים של 'פרטיות' הושארה, איפוא, לפסיקה שתיקבע במרוצת השנים בבתי המשפט לאור נסיבות קונקרטיות.

עתה נדון בסעיפי חוק הגנת הפרטיות, העומדים בבסיס התביעה: "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח" (סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות): סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות, בא להרחיב האיסור שהיה קבוע בסעיף 34א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: "פגיעה (א) פגיעה בדמותו של אדם היא השמוש ללא הסכמתו בשמו, בכינויו בכינויו, בתמונתו או בקולו, למסחר או לפרסומת מסחרית...

כלל 6 לכללי הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו (אתיקה בפרסומת בטלוויזיה) (להלן-הכלל) דן בפגיעה בפרטיות: "מבלי לגרוע מהוראות כל דין, לא ישדר בעל זכיון תשדיר פירסומת שיש בו כדי לפגוע בפרטיותו של אדם ללא הסכמתו". משהגענו למסקנה כי הנתבעות 4-2 נושאות באחריות בגין פגיעה בפרטיות מכוח סעיף 2(10) לחוק הגנת הפרטיות, מתייתר הצורך לידון בפגיעה מכוח הכלל הזה.

...

אחרית דבר הנני מחייבת את הנתבעות, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 77,500 דולר, לפי השער יציג ביום מתן פסק-הדין.

כמו כן, ישלמו הנתבעות לתובע, ביחד ולחוד, 300,000 ש"ח בגין פגיעה בזכות לפרטיות ולשם הטוב.

התביעה הנגדית נדחית.

בכתב התביעה האמור מציג התובע עצמו כצלם מקצועי בתחום העיתונות והנתבעות מוצגות כשתי חברות תיקשורת זרות הרשומות בישראל, אשר מפעילות תחנת טלויזיה העוסקת בחדשות והידועה בשם "אלג'זירה". הצילומים שבהם מדובר מתייחסים לארוע "אוטובוס הדמים" בכביש החוף מיום 11.3.78, לפני כשלושים ושש שנה.

שנית – שבכתב התביעה המתוקן (בסעיף 26) עתר התובע גם למתן "צו מניעה קבוע המורה לנתבעות להמנע משימוש בצילומים, אלא אם כן יינתן על ידן קרדיט נאות לתובע כיוצרם". בסיכומיו שבכתב (בפרק טז) הזכיר התובע סעד האחרון כדי להדוף טענות הגנה דיונית מצד הנתבעות, אך לא עתר למתן סעד זה, אלא עתר לפיצויים בלבד.

כל אשר נאמר שם הוא שלגבי הצלום של המחבלת אין הסכמה כי התובע דנן הוא שצילם אותו.

...

כאן המקום לציין להשלמת התמונה שני עניינים נוספים: ראשית – שבגין הצילומים הנדונים כאן הגיש התובע תביעה נוספת, שהופנתה נגד גורמים הקשורים ב"ערוץ 10" הנ"ל וכללה תביעה בגין צילומים נוספים (ת.א. 28095-11-11). בסופו של דבר פוצה התובע שם בפשרה שפרטיה חסויים (ראו סעיף ז(6) לסיכומי התובע וסעיף 2(א) לסיכומי הנתבעות).

חמישית – בהמשך לאמור לעיל אני סבור שבחינת הקריטריונים שבסעיף 56(ב) לחוק זה מצדיקה תוצאה כספית כנ"ל. בקשר לכך אין לקבל את טענת הנתבעות כי התובע אינו צלם מקצועי, או שלא הניח תשתית לטענה זו. הנה כי כן, אפילו הנתבעות עצמן מתארות את התובע כ"תובע סדרתי" בעניין זכויות היוצרים שלו וכבר מכאן יש ללמוד שמדובר במי שגורמים שונים עושים שימוש בצילומיו.

בהמשך לאמור, הרי שאני סבור שהנתבעות – שהן חברות שידור מקצועיות הפועלות למטרות רווח – פעלו בחוסר תום לב בכך ששידרו את צילומיו של התובע ללא תיגמולו.

סוף דבר השורה התחתונה היא כנ"ל בסעיף 15.

עוד העיד פורת, כי הערייה הגדילה לעשות והשתמשה בו כדי לקדם את סוגיית שינוי היעוד של המיתחם, באמצעות כתבות בעיתונות ובטלויזיה וכן יחסי ציבור של עריית רמת-גן. הערייה שינתה את התב"ע במקום בכדי לאפשר את שינוי היעוד; "במסגרת המאמצים של הערייה לשווק את מתחם הבורסה למקום מגורים, הם השתמשו בי פעמים רבות. הכתבה שראינו במאקו היא לא היחידה. היתה כתבה בערוץ 2, בלילה כלכלי בערוץ 10. היו הרבה כתבות שלא את כולם אני זוכר." (שם, עמ' 4, שורות 21-19, והמוצג נ/2).

לגירסת פורת היו כתבות נוספות בהם הערייה השתמשה בשמו במסגרת מאמציה לשווק את מיתחם הבורסה כאיזור מגורים, הן בחדשות ערוץ 2 והן בערוץ 10 בלילה כלכלי.

פורת: "אני צריך לטפל בשינוי יעוד...לא חשבתי, לא הבנתי שזה משהו שאני חייב לעשות אותו, בגלל שיש לי מכתב שמאשר לי לגור פה בעצם וזה מכתב רישמי מהעירייה...אני הייתי הכי ישר שאפשר להיות, באתי לפני שקניתי, שהייתי במשא ומתן על הקנייה...ביקשתי היתייחסות, אמרתי 'אני מתכוון לגור פה' אפילו לא אמרתי סטודיו לצילום, כאילו אמרתי רוצה לגור...ידעתי שעם סטודיו לצילום אין בעיה, יש בעיה עם מגורים, אז אני רוצה לגור...הייתה שם איזו בחורה, מהנדסת, אמרה לי 'אני אין לי מושג על מה, אני אבדוק ואחזור אליך'. אחרי יומיים היתקשר אלי מהנדס העיר, אמר לי 'מעולה, אנחנו רוצים, זה רעיון מצוין, תבוא אני רוצה להפגש אתך'...חיים כהן דיבר איתי וגם...צבי בר דיבר איתי והם אמרו 'אנחנו מאוד נשמח שתבוא לגור אצלנו'... אמרתי לו 'מצוין, רק אני צריך את זה בכתב' אז זה המכתב שהוא שלח לי". (תימלול מה- 20.11.14, עמ' 9-8 ,שעה 16:30, נ/1) שובע: "המכתב הזה לא היתר, זה שהוא אומרים לך שיאפשרו לך ועד מסכימים, הכל טוב ופה זה עדיין לא היתר בנייה". (הדגשה שלי מ.ב.ח).

...

בקלטת נאמר מפורשות לפורת כי המכתב אינו מהווה אישור היתר שינוי ייעוד ושימוש בנכס – מתוך תמלול שיחה מה- 9/4/14 ומה- 20/11/14; שובע: "השינויים ששיניתם את זה מתעשייה למגורים, וזה הסיבה שהגענו לכאן". פורת: "צריך לטפל בהיתר הזה, זה עולה כסף ואין לי בשביל זה." שובע: "אז ההזמנה לחקירה למסור את גרסתך זו זכותך, אתה לא חייב, אתה לא רוצה להגיע/אתה רוצה להגיע למסור את גרסתך, בבקשה בוא נקבע". (עמ' 4 תמלול מה- 9.4.14 שעה 11:36) שובע: "יש דרישות ואתה צריך לעמוד בדרישות של כיבוי אש, דרישות של פיקוד העורף ודרישות שונות שהעירייה דורשת ממך במסגרת הוצאת ההיתר, מחר יקרה לך משהו, אתה תגיד 'העירייה אשמה, היא אישרה לי'". פורת: "האמת, נכון". שובע: "ולכן אני אומר לך לא מאושר! לא מאושר! לא מאושר!...אבל הגורם המקצועי, יושב ראש הועדה, חותם עליה, חותם על התשריט, חותם על ההיתר. דף ההיתר זה הגורם המוסמך." פורת: "מהנדס העירייה צריך לכתוב לי: 'מותנה בהיתר של מועצה' אתה יודע, מישהו הוא היה צריך ליידע...אני יודע שיש דבר כזה 'יעוד' 'אישור בניה', אני מכיר את המושגים... וברגע שיש לי אישור יש לי אישור. עכשיו אם האישור הזה מותנה במשהו, היה צריך לרשום עליו שהוא מותנה במשהו. הוא לא כתב לי כלום, האישור הוא אישור... אם אני צריך לעשות את השינוי יעוד הזה, אני כן אומר עוד פעם, אני לא מתנגד אליו, אבל מה הדרך הכי יעילה ונכונה לעשות אותו?" שובע: "לקחת אדריכל ולהגיש בקשות, לבדוק את האופציה האם ניתן או לא ניתן. נראה לי שמבחינת הגודל אין בעיה. אני יכול להגיד לך שהתב"ע קבע שאפשר לנצל עד 30% מהבורסה. זאת אומרת שאם אתה תתפוס ב- 30% הראשונים, תקבל. אחר כך לא תוכל, אם תמשיך להתמהמה". פורת: "זה תב"ע שיצאה שנתיים אחרי בעקבות זה שבאתי לגור פה..אני התחלתי להניע את כל המהלך. כל המהלך הזה התחיל, הם באו גם ראש העיר וגם מהנדס העיר...התחילו להניע את המהלך ואז את השינוי של הבת"ע, שהיה אפשר לעשות. 30% זה קצת אבסורדי שלא יאשרו לי...צבי בר אומנם לא ראש העיר, אבל חיים כהן עדין מהנדס העיר ושניהם חיים, אפשר לשאול את שניהם. הם יודעים." (שם, עמ' 7-6).

משנתקבלה הטענה המקדמית, לפי סע' 149 (10) לחוק סדר הדין הפלילי, הנני מורה על ביטול כתב האישום נגד פורת.

אני מורה על קיום ישיבת הקראה לנאשם 2 בלבד ליום 21/3/16 שעה 09:00.