צילום חומרי חקירה בתיק פלילי

סעיף 74(א)(1) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב – 1982 מורה כי – "הוגש כתב אישום בפשע או בעוון, רשאים הנאשם וסניגורו, וכן אדם שהסנגור הסמיכו לכך, או, בהסכמת התובע, אדם שהנאשם הסמיכו לכך, לעיין בכל זמן סביר בחומר החקירה וכן ברשימת כל החומר שנאסף או שנירשם בידי הרשות החוקרת, והנוגע לאישום שבידי התובע ולהעתיקו ...". לאור הוראה זו ומאחר שכהן היה זקוק לחומר הקשור לתיק הפלילי נגדו על מנת להיתגונן מפניו סביר להניח כי משמעות בקשתו מתמאם, או למצער האופן בו הבין תמאם את בקשתו, היתה צלום חומר החקירה ומסירתו לידיו, כאשר במסגרת חומרי החקירה מצוי בדרך כלל גם הרישום הפלילי של חשוד, הרלוואנטי כבר משלב דיוני המעצר לצורכי חקירה (מעצר הימים) וכמובן שבהמשך – לכל הפחות במידה שתהיה הרשעה והרישום ידרש לשם הטיעונים לעונש.

...

סיכום הפועל הנובע ממכלול האמור לעיל הוא שתביעת הפיצויים נדחית במלואה, ובגין תביעת שכה"ט אני מחייב את כהן לשלם לתמאם סכום של 54,463 ₪ כולל מע"מ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.13 ועד הפרעון המלא.

כמו כן, אני מחייב את כהן לשלם לתמאם את אגרת בית המשפט בסך 3,386 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 9.6.13 ועד הפרעון המלא.

נוסף על האמור לעיל ובשים לב להתמשכות ההליכים בתובענות אלה ולהתנהלות כהן כמתואר לעיל, אני מחייב את כהן לשלם לתמאם בגין שני ההליכים יחד הוצאות משפט בסך 10,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪, כשלסכומים אלה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד הפרעון המלא.

דיון: הוראות סעיף 60א. לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, מחייבות את רשות התביעה לשלוח מכתב יידוע לחשוד על-כך שהועבר חומר החקירה בעיניינו לתובע, ובהתאם לכך נבחנת האפשרות להעמידו לדין.

בהתאם למסמכים השונים שהוצגו בפניי, נראה כי בא-כוח הנאשם פנה לראשונה למאשימה ביום 25.01.21, כ-3 שבועות לאחר הגשת כתב-האישום, וכי כבר למחרת, מסרה המאשימה עמדתה לפיה עמדה בהוראות הדין לעניין השימוע, ואף הציעה לבא-כוח הנאשם לתאם מועד צלום חומר החקירה בתיק.

...

יחד עם זאת, אני סבור כי יש להיענות לבקשת בא-כוח הנאשם, ולהורות על דחיית הדיון, על מנת שתינתן הזדמנות נוספת לנאשם לצלם את חומרי החקירה בתיק.

תוצאה: לאור האמור לעיל, אני קובע כי המאשימה עמדה בחובה המוטלת עליה בדבר חובת היידוע לצורך מימוש זכות השימוע, וכי שעה שהנאשם לא פנה למימוש זכותו בחלוף 30 ימים, הרי שניתן להגיש כנגדו כתב-אישום.

נוכח זאת, אני מורה על דחיית בקשת הנאשם למחיקת כתב-האישום.

בדיון מיום 20.2.22 בנוכחות הנאשם ובא כוחו, התבקשה דחיה לצורך צלום חומר החקירה; ובדיון מיום 2.3.22 הודיע ב"כ הנאשם כי בכוונתו לטעון טענת הגנה מן הצדק וסיכון כפול; ואיפשרתי לצדדים להעלות טיעוניהם בכתב.

עוד נטען, כי גם אם בית המשפט יקבע כי נפל פגם בהליך, הרי שניתן לרפא את הפגם שלא בדרך של ביטול כתב האישום, אלא ע"י הקלה מסוימת ומידתית בעונש, בבוא העת; והעונשים שהוטלו בתיק הפלילי ובדו"ח ניתן לקחת אותם בחשבון בתיק זה במידה ויורשע.

...

בישיבת הקראה מיום 25.11.20 התייצב הנאשם וביקש דחיה על מנת לדאוג לייצוג עו"ד מטעמו; ובישיבות נדחות לא התייצב הנאשם והוצאו כנגדו צווי הבאה.

בית המשפט העליון דחה את עתירת המבקש לקבלת הטענה בדבר "הגנה מן הצדק", ולביטול כתב האישום אשר הוגש נגדו בגין עבירות מע"מ. נקבע, כי: "על פניו ניכר, כי אין עניינו של המבקש נכנס לגדרה של "ההגנה מן הצדק". נראה לי כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי כאשר שוקלים זה מול זה את האינטרס של המבקש לעמוד לדין פעם אחת בגין אותה מסכת עובדות, ואת האינטרס הציבורי בהעמדתם לדין של עברייני מס, כף המאזניים נוטה לטובת האחרון.

יתרה מכך, נוכח חומרת העבירות המיוחסות לנאשם בתיק דנן, האינטרס הציבורי בהעמדה לדין בגין נהיגה בשכרות גובר על האינטרס הפרטי של הנאשם לעמוד לדין פעם אחת; תוך שהנאשם יוכל לטעון, אם יהיה בכך צורך בעתיד, להקלה בעונשו, נוכח מצב הדברים האמור; וטענות אלה יילקחו בחשבו בעת גזירת העונש, במידה ויורשע הנאשם בתיק זה. לפיכך, הבקשה לביטול כתב אישום מחמת הגנה מן הצדק, נדחית.

הנתבעת אינה מכחישה כי הקליטה חלקים משיחה שהתנהלה עת שהגיעה למשרד התובעת על מנת לצלם חומרי חקירה מהתיק הפלילי.

...

בקשה זו נדחית, שעה שגם היא אינה עומדת בתקנות, החלטות בית המשפט ודרישות הדין לעניין הבאת העד עורך המסמך, בשים לב להתנגדות להגשת המסמך שלא באמצעות עורכו.

לסיכום רכיב שני זה - לא מצאתי כי התובעת עמדה בנטל הראייתי המוגבר להוכיח כי ההקלטה או ההגעה למשרד נעשתה מכוונה לגרימת נזק, כי אם לצורך איסוף חומרי החקירה.

על אף שהצדדים האריכו בסיכומיהם בנוגע לאמירה זו ומשמעותה, לא מצאתי מקום להתייחס לכך מעבר לאזכור זה, על מנת להצביע על הנסיבות האישיות הקשורות לצדדים ולאוירה שבין הצדדים ששררה לאורכו של תיק זה. סיכום: בנסיבות אלה, דין התביעה להידחות במלואה.

ביום 04.05.2021 התקבלה בקשה לצילום חומר החקירה בתיק לצורך היערכות לשימוע מטעם ב"כ הנאשם, וביום 09.05.2021 הועברו חומרי החקירה לידיו, ואף ניתנה לו ארכה להעברת טענותיו עד לתאריך 16.06.2021.

יפים דברי בית המשפט, כדלקמן: "אדגיש - אין באמור כדי להביא לידי כך שבית המשפט בהיותו דן בהליך פלילי יחליף את שיקול דעתן של הרשויות בשקול דעתו. השמוש בדוקטרינת ההגנה מן הצדק לשם היתערבות בשקול דעת רשויות התביעה להעמיד אדם לדין ייעשה במקרים חריגים וקיצוניים בלבד, בהם ההחלטה עומדת בסתירה מהותית לעקרונות ההגינות והצדק. זאת בשים לב לשיקול הדעת הרחב בעיניין המוקנה לרשויות התביעה, הנובע בין היתר מהעובדה כי רשויות התביעה הן שצריכות להקצות את משאביהן לאכיפת הדין הפלילי; להן ניסיון בבצוע הליכי חקירה ובבחינת השיקולים הרלוואנטיים להעמדת אדם לדין; ובידיהן הנתונים הרלוואנטיים להחלטה אם נסיבות מקרה שלפניהן מצדיקות את העמדתו לדין של החשוד. על כן, במקרים בהם רשויות התביעה בחנו את נסיבות המקרה תוך ששקלו את האפשרות לנקוט בהליכים חלופיים להליך הפלילי – ולבסוף החליטו באופן מנומק להעמיד אדם לדין, לא בנקל ייקבע כי ההחלטה להעמידו לדין לוקה בחוסר סבירות המקים לזכותו הגנה מן הצדק." (דנ"פ 5387/20 רפי רותם נ' מדינת ישראל (נבו 15.12.2021)‏‏ במעמד זה אבהיר את הידוע, כי נימוקי היועץ המשפטי לממשלה אינם חומרי חקירה לפי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, ולא היה על המדינה החובה להעבירם לידי הנאשם ובא כוחו (עיינו בש"פ 7955/13 פלוני נ' מדינת ישראל (נבו 31.12.2013)‏‏).

...

בנוסף לאמור, לא שוכנעתי כי עסקינן במקרה בו נפל פגם חמור בהפעלת שיקול הדעת המנהלי של רשות התביעה, המחייב לגרסת ב"כ נאשם את התערבות בית המשפט על ידי ביטול כתב האישום.

בטרם אסיים, לעניין המחלוקת שנפלה בין המאשימה לב"כ הנאשם באשר לחובת ההנמקה של היועץ המשפטי לממשלה בכל הנוגע לאישור הגשת כתב אישום לפי סעיף 14 לחוק הנוער, מצאתי לנכון להביא את הדברים הבאים: "בטרם מוגשת בקשה ליועץ (או לגורם לו אצל את סמכותו זו) לאישור הגשת כתב אישום לפי סעיף 14 לחוק הנוער, המשיבה בוחנת האם המקרה מצדיק העמדה לדין. בחינה זו מתבססת על השיקולים הקבועים בהנחיה 1.5 בצירוף שיקולים נוספים הנזכרים במכתב שהפיץ פרקליט המדינה ביום 17.10.2013 לפרקליטויות המחוז בו הוא מבהיר את עמדת הפרקליטות ביחס לבקשות להעברת נימוקים להעמדה לדין לפי סעיף 14 לחוק הנוער. בין כלל השיקולים הקבועים בהנחיה 1.5 ובמכתב, ניתן למצוא את חומרת העבירה, גיל הנאשם בעת ביצוע העבירה, פרק הזמן שחלף מעת ביצוע העבירה והסיבות למשך הזמן שנדרש להגשת כתב האישום. לאחר בחינה זו, מוגשת בקשה מפורטת לפרקליטות המדינה הכוללת את כל העובדות והשיקולים הרלוואנטיים לנאשם וביניהם: תיאור מלא של העבירות בהם הוא מואשם, פירוט לגבי גיל הנאשם בעת ביצוע המעשים השונים, הסבר למשך הזמן שנדרש להגשת כתב האישום, ציון אישומים והרשעות של הנאשם לאחר שהפך לבגיר וניתוח האינטרס הציבורי הקיים בהעמדתו לדין [...]. בדיון בפנינו ציינה המשיבה כי הבקשה נבחנת לעומק על-ידי פרקליט מפרקליטות המדינה ולאחר מכן המשנה לפרקליט המדינה מקבל החלטה בבקשה על בסיס כל האמור. תהליך זה של קבלת ההחלטה מצביע על קיומה של בחינה יסודית של הבקשה לאישור העמדה לדין לפי סעיף 14 לחוק הנוער, כפי שאכן ראוי שתבחן נוכח הפגיעה הממשית בקטין העומד לדין זמן רב לאחר ביצוע המעשים המיוחסים לו. אמנם בסופו של דבר לא קיים מסמך המסכם את תהליך קבלת ההחלטה והמפרט בכתב את הנימוקים לכך, אך נוכח המידע הרב המוצג בפני פרקליטות המדינה, מידע שחייב על-פי ההנחיה לכלול נתונים מסוימים, בחינת התיק על-ידי פרקליט בפרקליטות המדינה וההוראות השונות שמתוות את שיקול הדעת של הגורם המאשר, ניתן לומר כי החלטה על העמדה לדין לפי סעיף 14 מתקבלת בצורה מושכלת" [ההדגשות אינן במקור – א.א].

סוף דבר, דין הבקשה להידחות.