צילום במקום ציבורי חוק הגנת הפרטיות

אשר לטענה של "פגיעה בפרטיות" בנוגע לצילומי המבקשת, צוין כי מדובר במצלמות אבטחה שהוצבו בכניסה לבניין אל על בו עבדה המבקשת ובחניון הסמוך לו, מקום צבורי ברשות רבים ולא ברשות יחיד.

על פי הנחייה מס' 5/17 של רשם מאגרי המידע בעיניין שימוש במצלמות מעקב במקום העבודה ובמסגרת יחסי עבודה: "הקלטות ממצלמה שהתקין המעסיק לבקרת כניסה למפעל, למטרות ביטחוניות או לשמירה על שלום העובדים, אינן יכולות לשמש אותו למטרת ניהול ומשמעת כגון בחינת ההספק של העובד, או תעוד משך ההפסקות שהוא נוטל. שימוע חורג כזה בצילומים מפר את הוראות סעיפים 2(9), 8(ב) ו-11 לחוק הגנת הפרטיות, וממצאים שהושגו באמצעותו גם עלולים להפסל כראיה בבתי המשפט, בהתאם לסעיף 32 לחוק". הראיות להן טוענת המשיבה הן צילומים משערי הכניסה לנתב"ג ו/או לחצרי החברה, ולא ניתן עד עתה הסבר מניח את הדעת כיצד יש למשיבה גישה למאגרי המידע של נתב"ג. המסמכים הוגשו באמצעות גב' מלכין, אך עלה מעדותה שהיא לא ערכה בעצמה את הבדיקה, אלא היא נעשתה על ידי עובד שלה בשם ויטלי (שלא העיד במשפט).

...

חברי הוועדה התרשמו מן הראיות שהוצגו לפניהם והגיעו למסקנה כי המבקשת ביצעה מעשים שלא כדין.

זאת, מבלי להתייחס כלל וכלל לטענות המשיבה בנוגע לימי היעדרות של המבקשת בשל מחלתה או מחלת קרובי משפחתה - שכל עוד לא הוכח אחרת, אנו מקבלים כמוצדקים.

לסיכום: נוכח כל האמור לעיל, אנו דוחים את הבקשות לסעדים זמניים כנגד המשיבה.

על כן נעשה שימוש בתמונת התובעת, לא כי היא עצמה תזוהה, אלא כי היא לקוחה, לקוחה אחת מני הרבה "לקוחות מרוצים". ראה בהקשר זה בת"א (שלום ת"א) 32631-07 גל ואח' נ. אמריקנה אינס ישראל בע"מ (להלן: "פס"ד גל") שם דחה בית המשפט את הטענה כי העובדה שהתובעת איננה דמוית ידועה מפחיתה מכוונת הריווח של הפירסום וקבע: "... על-פי סעיף 2(6) לחוק הגנת הפרטיות כל "שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח" ללא הסכמתו מהוה פגיעה בפרטיות, אף כאשר לא מדובר באישיות ציבורית או ידועה.

(ה) הפגיעה היתה בדרך של צלום, או בדרך של פירסום תצלום, שנעשה ברשות הרבים ודמות הנפגע מופיעה בו באקראי; בסעיף 20 לחוק הגנת הפרטיות נקבע: "(א) הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפגיעה בפרטיות באחת הנסיבות האמורות בסעיף 18(2) ושהפגיעה לא חרגה מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את פגיעה בתום לב. " מר נטע טען בעדותו ובתצהירו כי כל שרצה לעשות הוא לצלם את העובדים והציוד המכני החדיש על מנת לפרסם את השרות הטוב שנותנת המסעדה ולא התכוון כלל לצלם את הלקוחות.

גובה הפצוי נוכח הקביעה כי נפגעה פרטיותה של התובעת 1 ולנתבעת לא עומדת הגנת תום הלב, יש מקום לפצות את התובעת 1 ללא הוכחת נזק על פי סעיף 29א(ב) לחוק הגנת הפרטיות וכן יש מקום לפצותה על פי חוק עשיית עושר.

...

בהיעדר אפשרות לראות את הפרסום בעיתון, מאחר שלא הוצג על ידי מי מהצדדים ונוכח התמונה הלא ברורה בעניין זה כפי שמפורט לעיל, אני סבורה כי התובעות לא עמדו בנטל הראיה להוכחת הפרסום בעיתון "שבע". התוצאה של קביעה זו היא כי יש לדחות את תביעתה של התובעת 2, שכן אין טענה כי תמונתה פורסמה על גבי אוטובוסים.

על כן אני קובעת כי התובעת 1 לא נתנה הסכמה מכללא לצילום.

על כן אני סבורה כי מר נטע ראה ואף אישר את הצילום שפורסם על גבי האוטובוסים.

כשאני מאזנת בין שיקולים אלה, אני קובעת כי הפיצוי הראוי לתובעת 1 על הפגיעה בפרטיותה יעמוד על 15,000 ₪.

בהתאם, איפוא, והגם שהדבר מצוי במחלוקת עובדתית, בית המשפט יצא מנקודות מוצא לפיהן הוכח כי הסירטון הוקרן בערוצי הטלויזיה השונים, באנטרנט ובסניפי הרשת; כי השיחה שאוזכרה בראיון בין המשיב 1 ונציג המבקשת לא היתקיים כלל בפועל וכי מדובר בדברים שאינם מבוססים ומוצדקים; כי הפירסום נעשה מבלי שניתנה הסכמה ולמטרה מסחרית; וכן כי המשיבים לא יכלו לשים לב לצילומים של עובד המבקשת וככל ששמו לב לכך סברו כי הצלם עושה זאת לצורך מזכרת או שימוש מצומצם ככל צלום במקום צבורי.

באשר לעילת עשיית העושר ולא במשפט, טוענת המבקשת כי לא יכולה לעמוד עילה כאמור מקום בו המחוקק ייחד הסדר ספציפי מפורש ופרטני, הוא חוק הגנת הפרטיות; כי ביחס לעוולת הרשלנות לא פורט הנזק ועל כן כתב התביעה חסר; וכי ביחס לטענות הקשורות בלשון הרע, האמירות הנן כלליות ומתארות תופעה חברתית חדשה שלגישת הדובר פשטה בציבור ועל כן מדובר בהעברת דיעה לגיטימית בנוגע לאותה תופעה חברתית, כאשר כל אדם סביר לא היה רואה בדברים כמשפילים, מבזים או כדברים שיש בהם משום רמיזה מינית, אלא כהבעת עמדה כללית לפיה המטבח הפך למקום מרכזי יותר מאזורים אחרים בבית המגורים.

המשיבים לא הצביעו על שיעור הנזק בכל הנוגע לעוולת הרשלנות ומדוע יש לה תחולה מקבילה לעוולת לשון הרע; לא הצביעו על החוזה ומהותו שנחתם בין הצדדים כנטען אלא לעניין ההסכמה לעריכת צילומים ללא תמורה במקום (אך בודאי שלא הצביעו על חוזה או הסדר שלילי מעבר לכך בשים לב לטענה כי המשיבים ידעו על הצלום) ואף אם הצביעו על האמור הנזק הנתבע זהה לנזק שנתבע לעוולת לשון הרע והפרת הפרטיות כך שממילא אין מקום לפצוי כפול.

...

סבורני, כי פרט לעוולת לשון הרע והפרת הפרטיות שאין בסמכותי להכריע בה ואינני מביע בה כל עמדה, לא הצביעו המשיבים על עילות תביעה נוספות הראויה להתברר.

אף באשר לעילת עשיית העושר, סבורני כי אין זה המקרה הראוי לתחולה מקבילה של חוק הגנת הפרטיות במקביל לחוק עשיית עושר ולא במשפט, בשל תכלית החיקוק, ההגנות והאיזונים שבו, לעומת ההסדר הכללי של חוק עשיית עושר ולא במשפט (ר' לכך בש"א (ת"א) 2160/09 שידורי קשת בע"מ נ' אילן בירן (פורסם בנבו, 11.7.10).

עוד יצוין, למען השלמת התמונה ובהתייחס לאמור בסעיף 9 לכתב התביעה, כי לא הועלתה כל טענה הקשורה בדיני זכויות היוצרים, ככל ויש כאמור, ועל כן לא נבחנו קיומן או העדרן במסגרת החלטה זו. סיכומו של דבר, לא מצאתי להורות על מחיקת התביעה על הסף.

לחילופין הנו טוען כי עשה בתמונה שימוש הוגן או שימוש אגבי או העתקה זמנית כמשמעותם בחוק, וכי הצלום ממוקם "במקום צבורי" כהגדרתו בסעיף 23 לחוק.

גם הטענה בדבר פגיעה בפרטיות דינן להדחות, אם משום שחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981 מגן על "אדם", כשבהגדרת אדם מוחרג במפורש "תאגיד", ואם משום שכאמור, התובעת לא הוכיחה שעסקינן בצלום "ברשות היחיד", והשווה הפסיקה לגבי חתונות אליה הפניתי לעיל.

...

נוכח כל האמור, דין התביעה העיקרית, כאמור להידחות, וזאת בלא צורך בדיון בטענות נוספות שהעלו הצדדים.

אשר לתביעה שכנגד, גם דינה של זו להידחות כמפורט להלן.

אשר על כן, אני דוחה את התביעה ואת התביעה שכנגד.

הנתבעת לא פגעה בפרטיות התובע, שכן תמונתו של התובע צולמה במקום צבורי, בחצר המלון.

כלומר, המקום בו צולם התובע לא היוה "רשות היחיד". על כן החלופה לפי סעיף2(3) לחוק אינה רלוואנטית, אלא החלופה לפי סעיף 2(4) - פירסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפירסום להשפילו או לבזותו" בעיניין פירסום תצלומו של התובע (סעיף 2(4) לחוק), חוק הגנת הפרטיות מפנה להוראות סעיף 2 לחוק לשון הרע (הגדרת פירסום מהו).

...

בהקשר זה יוער כי לא שוכנענו מטיעוני התובע, כאילו הנתבעת כפתה עליו לעבוד במתכונת עבודה זו. זאת לאור התרשמותנו מעדותו של התובע והתנהלותו במקום העבודה, לפיה עזב את המשמרות "כאשר התחשק לו" ומאחר שעדויות הנתבעת מתיישבות יותר עם ההיגיון כי התובע הוא שביקש לעבוד באופן זה. שני היסודות הנוספים להתקיימות העוולה של הפרת חובה חקוקה הם קיומו של קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין הפרת החובה לבין הנזק.

לפיכך, נדחית התביעה לפיצויים בגין אין מתן הודעה בכתב על תנאי העסקה.

סוף דבר, התביעה מתקבלת בחלקה ועל הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים בסך 4,786 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2017 ועד התשלום בפועל; תמורת הודעה מוקדמת בסך 2,686 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2017 ועד התשלום בפועל; פיצויים בגין פיטורים שלא כדין בסך 5,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2017 ועד התשלום בפועל; הפרשי פדיון הבראה בסך 891 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2017 ועד התשלום בפועל; החזר שכר בגין ניכוי הפסקות שלא כדין בסך 2,818 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.7.2017 ועד התשלום בפועל; פיצויים בגין הפרת פרטיותו של התובע, לפי סעיף 29א'(ב)(1) לחוק הגנת הפרטיות, תשמ"א – 1981, בסך 5,000 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2017 ועד התשלום בפועל; פיצויים בגין הפרת הוראות חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, בסך 5,000 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2017 ועד התשלום בפועל; פיצויים בגין הפרת חובה חקוקה בסך 8,000 ₪, שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.7.2017 ועד התשלום בפועל.