מכל מקום, אין חולק כי במסגרת אותו פסק הדין פרש הממונה, לאחר שחויב ע"י בית הדין, קריטריונים מוצעים לצורך הפעלת שיקול הדעת במסגרת הסיפא לסעיף 50 שצוטט לעיל, אשר לשאלה מהן "סיבות שלתובע אין שליטה עליהן", וזאת כדלקמן –
" ככל שתתקיים אחת או יותר מן החלופות שלהלן החל ממועד הפטירה של הזכאי לקצבה וברציפות עד להגשת התביעה לגמלת שאיר, יראה הוא בכך כ'כסיבה שלתובע לא היתה שליטה עליה', ובהתאם יאריך את תקופת ההתיישנות להגשת תביעה לגמלת שאיר: א. התובע לא ידע ולא יכול היה לדעת, מסיבות שאינן תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא היה יכול למנוע אותן, את העובדות הבאות:
בעיניינה של המערערת לא היתקיימו נסיבות "שלתובע אין שליטה עליהן".
הסברה לפיה לא היה מקום להגיש את תביעת השאר עובר לסיום ההליכים המשפטיים – שגויה, וכשם שהמערערת ידעה לנהל הליכים משפטיים מורכבים מול מישפחת המנוח, כשהיא מיוצגת ע"י עורכי דין לאורך כל הדרך, כך יכולה היתה להגיש תביעת שאר.
...
ביום 28/04/13 שוגר למערערת מכתב בו הודע לה כי תביעתה נדחית בשל התיישנות מהנימוקים הבאים –
"מהמסמכים שהובאו בפנינו, וכן מהמידע אשר הועבר לידינו על ידך במסגרת השימוע אשר נערך לך ביום 11/04/13 במשרדנו, לא הוכח כי האיחור בהגשת הבקשה חל עקב סיבות שלא היו בשליטתך. יצוין כי בתקופה זו ניהלת מספר תביעות עם בני משפחתו של המנוח".
מכאן הערעור שלפנינו.
ההחלטה שלא לפנות לממונה, אם כן, היא בגדר טעות בניהול ההליכים המשפטיים, זאת ותו לא.
ד. יש לומר כי גם בחינה לגופן של טענות המערערת שנטענו על סעיפים בחוק ההתיישנות – דינן להידחות לגופן, שכן כאמור אין מקום לראות בנסיבות העניין כמצדיקות ראייתן כ"התיישנות שלא מדעת", וגם אין מקום לקבוע שעילת התביעה קמה רק עם ההכרה במערערת ע"י בית המשפט למשפחה כידועה בציבור של המנוח, שכן ממילא הכרה זו אינה מחייבת את הממונה והקריטריונים הנשקלים על ידיו שונים, והמועד בו נולדה העילה (לעניין זכאות לקצבת שאר מכוח היותה הידועה בציבור שלו) הוא מועד פטירת המנוח.
נסכם ונאמר כי לא מצאנו שנפל בהחלטה מושא הערעור פגם שכזה, שמצדיק התערבות בשיקול דעתו של הממונה.
לאחר ששקלנו בדבר, הרי שחרף דחיית הערעור החלטנו שלא ליתן צו להוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.
