צוואה שנייה המבטלת צוואה קודמת

בנסיבות מקרה דנן, ביטול לכאורי זה מקבל חזוק, מעצם קיומה של הצוואה השנייה כאשר אף נזכר בה במפורש עניין ביטול הצוואות הקודמות ובכלל זה הצוואה הראשונה, מכוחה טוענים המערערים לזכויות בנכסי עזבון המנוחה, זאת כפי שצוין בסעיף 1 לצוואה שבפנינו: זוהי צוואתי האחרונה וכל צוואות אחרות הקודמות לה או שיטענו לקיומן, הרי הן בטלות ומבטלות בזה ואין להם כל ערך ונפקות חוקית, ורק צוואתי זו תהא שרירה וקיימת ותעמוד בתוקפה כל זמן שלא אשנה שטר צוואה זו בכתב בחתימת שני עדים, או באופן חוקי אחר.

...

נוכח כל האמור, אין מקום להיעתר לעתירה.

משכך, דעתנו כי בית הדין פעל בסמכות ועל פי דין ויש לדחות את הערעור.

פסק דין לאור כל האמור מוחלט: הערעור נדחה.

אשר על כן, עיקר הדיון שלהלן הוא בתוקפה של הצוואה השנייה כזו שיהיה בה כדי לבטל צוואה שקדמה לה. אולם, מאחר והצוואה הראשונה הייתה צוואה כפולה, גם צוואה אזרחית שנערכה ראשונה, ולאחריה נערכה גם צוואה הלכתית עם אותם מוטבים ממש, עלינו לבחון גם את דרכי הביטול של הצוואה ההלכתית, והאם קיומה של הצוואה האזרחית די בה כדי לבטל את הצוואה ההלכתית, וככל שיבואר להלן.

...

ממילא, איננו נזקקים לסעיף 25(א) בחוק הירושה, כפי שטען ב"כ המשיב, ואיננו צריכים להגיע לכך ש"לא היה לבית הדין ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה", ולרמת שכנוע הנצרכת לפי סעיף זה. סוף דבר, נוכל לומר, שבכל הנוגע לתוקפה החוקי של הצוואה המאוחרת, אין בכל טענות ב"כ המשיבים למנוע את ההתנגדות לצו קיום הצוואה מ-2006.

סוף דבר, מכל האמור נראה, שיש לראות בצוואה האזרחית האחרונה משנת 2012, מצד גורם החזרה שבה, ככזו, שמבטלת את הצוואה הראשונה, הן האזרחית והן ההלכתית.

מסקנה לאור כל הנ"ל, בית הדין קובע: הצוואות הראשונות, האזרחית וההלכתית הינן בטלות, מאחר והמנוח חזר בו מקיומן (ואף התנה בצוואה ההלכתית את קיומה רק אם לא יחזור בו, ובפועל גילה דעתו במפורש שחזר בו בכך שכתב צוואה אחרת), ולכן הבקשה להוצאת צו לקיומן נדחית.

בפסק הדין נדחתה היתנגדות המבקשים לקיים את צוואתו של יעקב אורנשטיין ז"ל (להלן - המנוח), מיום 21.2.1999, שבה ביטל צוואה קודמת מיום 14.5.1996, שלפיה זכו המבקשים בנכסים מעזבונו (להלן - הצוואה השנייה והצוואה הראשונה, בהתאמה).

...

דין הבקשה להידחות.

חרף הדברים הנכוחים שכתב בא-כוח המבקשים, אין בידי להיעתר לבקשתו.

הבקשה נדחית.

ביום 15.4.1998 ערכה המנוחה צוואה נוספת (להלן: הצוואה האחרונה), ובה ביטלה את הצוואה השנייה והשיבה על כנה את הצוואה הראשונה.

עוד טוענת המבקשת כי צוואה שאינה מפרטת את נכסי המצווה ומה יעשה בהם אלא רק מורה על ביטול צוואה קודמת ואישור צוואה קודמת אחרת, מבלי שאלו צורפו לה, היא צוואה ריקה מתוכן שאין לתת לה תוקף.

...

בקשת רשות הערעור המבקשת טוענת כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור הן בשל כך שעולות ממנה שאלות בעלות חשיבות עקרונית החורגות מעניינה הפרטי והן מן הטעם כי דחיית הבקשה תגרום לה עיוות דין חמור.

לטענתה, מעורבות זו של המשיב וכן ראיות נסיבתיות נוספות וקביעותיו של הבורר מובילות למסקנה כי הוא הפעיל על המנוחה השפעה בלתי הוגנת.

דיון והכרעה לאחר שבחנתי את הבקשה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות אף מבלי להידרש לתגובת המשיבים.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

הנני מצהירה מרצוני החופשי, כשאני שולטת בכל חושיי ומעשיי, ולאחר שתוכן הצוואה לעיל תורגם לי לשפה הערבית, אני על ביטול הצוואה הקודמת לפיה צוויתי כי הדירה תעבור לבן אחי הנ"ל, נור אלדין מחמד עליאן ודין הצוואה האמורה, כאילו לא נעשתה כלל".

בצוואה זו חזרה המנוחה והדגישה, כי אחיינה נור אלדין מחמד עליאן – התובע – לא יקבל דבר וחצי דבר מעיזבונה, וכי "צוואתי או ההעברה בכל דרך לטובתו שנתתי לפני מס' שנים הינה בטלה ומבוטלת מעיקרה". המנוחה הפקידה את הצוואה השנייה במשרדי האפוטרופוס ביום 19.7.2010 נספחים ג-ד לכתב ההגנה).

...

גם אם תביעתו לבעלות בדירה מכוח ייפוי הכוח נדחית, הרי שלאור טענותיו למתן סיוע למנוחה במשך שנים ומילוי חלקו בהסכם באופן חלקי, ייתכן שיש בידו עילה לתביעה מהעיזבון.

סוף דבר אשר על כן, ועל יסוד האמור לעיל –התביעה נדחית.

לאור התוצאה, התובע ישלם לנתבע הוצאותיו בהליך זה ובנוסף שכ"ט עו"ד על הצד הנמוך, בסך של 10,000 ₪.