אשר על כן, עיקר הדיון שלהלן הוא בתוקפה של הצוואה השנייה כזו שיהיה בה כדי לבטל צוואה שקדמה לה. אולם, מאחר והצוואה הראשונה הייתה צוואה כפולה, גם צוואה אזרחית שנערכה ראשונה, ולאחריה נערכה גם צוואה הלכתית עם אותם מוטבים ממש, עלינו לבחון גם את דרכי הביטול של הצוואה ההלכתית, והאם קיומה של הצוואה האזרחית די בה כדי לבטל את הצוואה ההלכתית, וככל שיבואר להלן.
...
ממילא, איננו נזקקים לסעיף 25(א) בחוק הירושה, כפי שטען ב"כ המשיב, ואיננו צריכים להגיע לכך ש"לא היה לבית הדין ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמתי של המצווה", ולרמת שכנוע הנצרכת לפי סעיף זה.
סוף דבר, נוכל לומר, שבכל הנוגע לתוקפה החוקי של הצוואה המאוחרת, אין בכל טענות ב"כ המשיבים למנוע את ההתנגדות לצו קיום הצוואה מ-2006.
סוף דבר, מכל האמור נראה, שיש לראות בצוואה האזרחית האחרונה משנת 2012, מצד גורם החזרה שבה, ככזו, שמבטלת את הצוואה הראשונה, הן האזרחית והן ההלכתית.
מסקנה
לאור כל הנ"ל, בית הדין קובע:
הצוואות הראשונות, האזרחית וההלכתית הינן בטלות, מאחר והמנוח חזר בו מקיומן (ואף התנה בצוואה ההלכתית את קיומה רק אם לא יחזור בו, ובפועל גילה דעתו במפורש שחזר בו בכך שכתב צוואה אחרת), ולכן הבקשה להוצאת צו לקיומן נדחית.