צוואה לעומת חזקת השיתוף בין בני זוג

שתוף בן הזוג ברכושה האישי של בת זוגו "מטעמי צדק" דעתי היא כי משפטנו איננו מקנה לבתי המשפט שום סמכות להעביר זכויות בנכס מאדם אחד למישנהו שלא במסגרת הסכם, מתנה, צוואה, ירושה, מימוש בטוחה, הדוקטרינה של עשיית עושר ולא במשפט, או הליך של חידלות פרעון.

כמו כן, אף כי החילה הפסיקה אמת מידה מקילה ביחס לתחולת חזקת השתוף על דירת מגורים (ראו למשל: בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני, פסקה 15 (25.10.2012)), פשיטא כי אין מקום להיתעלם במסגרת הערכת ההרמוניה הקיימת בין בני הזוג – אשר עומדת בבסיס הענקת השתוף בנכס מנקודת מבט של "חזקת השתוף" – מהתנהגותם הכללית של בני הזוג, ובכלל זה מהתנהלותם המינית.

לעומת זאת, הילכת השתוף הספציפי רגישה לנסיבות הספציפיות של בני הזוג ולכוונותיהם, והדברים באים לידי ביטוי בסממנים ובדרישה ל"דבר מה נוסף".

...

לדעתי, מקרה זה איננו מגלה עילה להתערבות בגדרי עתירה לדיון נוסף ודין העתירה להידחות.

גם בית הדין האזורי הגיע למסקנה כי הוכח שיתוף ספציפי בדירת בני הזוג.

גם מלומדי משפט הגיעו למסקנה כי פסק דינו של בית הדין הגדול לא התיימר לקבוע ממצא עובדתי נקודתי, אלא מדובר בפסיקה הקובעת ברירת מחדל גורפת, שלפיה הענקת רכוש של בן-זוג לרעהו, מותנית בכך שמקבל המתנה ישמור על נאמנות מינית כלפי בן-זוגו עד לסיום הנישואין (שחר ליפשיץ "שיפוט מוסרי של התנהגות מינית בנישואים: אוטונומיה ו'משילות' בעקבות בג"ץ 4602/13" עיוני משפט מג 5, 14, 28-17, 38-37 (2020) (להלן: ליפשיץ).

וראה בדברי כב' השופטת י' וילנר בע"מ (חי') 264/05 פלונית נ' אלמוני, שהעירה על הצורך: "לחדד את האבחנה בין בני זוג 'חברים' במובן הרגיל והמקובל, לבין בני זוג החיים כנשואים לכל דבר ועניין, על כל המשתמע מכך, ותוך כוונה ברורה להעניק זה לזו זכויות וחובות הנגזרים ממעמד הנישואין לרבות, הענקת זכויות רכושיות, זכויות פנסיה, שותפות בחובות של מי מהצדדים, זכויות ירושה במקרה של פטירת אחד מבני הזוג, ועוד כהנה וכהנה." וכן ראה בדבריה בעמ"ש (חיפה) 418-12-08 ס. ג נ' ג.ג, מיום י"ב באדר תשס"ט (8.3.2009) שכתבה: "בהגדרת 'חברים' ניתן לכלול את כל הדפוסים לעיל. אבהיר כי הכוונה בדפוס זה לאותם בני זוג החיים ביחד חיי מישפחה ללא נישואין, לא מכורח החוק, ולא מתוך מניעים אידיאולוגים כאלה או אחרים, אלא כתקופת ניסיון לקראת נישואין, כתקופת מבחן, או סתם לשם העניין עצמו [...] בוודאי שאין מקום להחלת דינים אלה על מי שמצוי בתקופת מבחן, או על מי שבחר לחיות כך מתוך רצון לחיים משותפים ללא מחויבות משפטית, ובהיעדר כל כוונה להעניק זה לזו זכויות כמו פנסיה, חזקת שתוף, ירושה וכן הלאה (ראה ע"א 4385/91 רחל סאלם נ' כרמי פד"י נ"א(1) 337 (1997), וכן ראה שחר נ' פרידמן לעיל).

כלומר, קיים אומדן דעת, המעוגן בחוק, שאילו היה האדם עורך צוואה, היה מכליל בה את ה"ידועה בציבור" כיורשת, ובכך זכות ה"ידועה בציבור" בירושה מקבילה לבת זוג הנשואה לו. כך הבהיר את הדברים כב' השופט צ' ברנזון בע"א 621/69 קרול נסיס נ' קוינה יוסטר: "העיקר הוא בקשר הקיים בין בני הזוג בזמן זה; קשר עמוק של שתוף גורל והקרבה הדדית הנותנים מקום לחשוב שאילו ביקש בן הזוג האחד מבן הזוג השני בעודו בחיים לרשום על שמו או לצוות לו חלק מתאים מנכסיו, היה נענה לכך ברצון כדי להבטיח לו מה שהיה מגיע לוֹ לוּ היו נשואים כחוק. הלוא זוהי הקונסטרוקציה של סעיף 55 הרואה בנשאר בחיים מעין יורש שהמוריש צווה לו מה שהיה מקבל בירושה על פי דין אילו היו נשואים זה ולזו." וכן הסכים כב' נשיא בימ"ש העליון מ' שמגר בע"א 107/87 שרה אלון נ' פרידה מנדלסון (פ"ד מג(1) 431), עמ' 434: "הוראת סעיף 55, המעניקה זכות ירושה על-פי דין, מנסה להיתחקות אחר כוונתו של המוריש, אשר לא הותיר צוואה. ההנחה היא, כי מקום בו היתקיימו "חיי מישפחה במשק בית משותף", רואה בן הזוג האחד את בן הזוג השני כיורש של עזבונו לאחר מותו.

ומכאן נראה שגם המתנגדת עצמה לא ראתה במערכת היחסים שלהם מערכת זוגית מחייבת של "ידועה בציבור", אשר הייתה יכולה, אולי, להקנות למנוח זכות במה שרכשה בתקופה זו. [13: ואם כי לא חלה חזקת השתוף בידועים בציבור כאשר חיו תוך העידר שתוף מפורש והפרדה רכושית מובהקת (ראה פס"ד מאת כב' השופטת ש' גליק, תמ"ש (ת"א) 12720/09 מ.ח נ' ב.ש, מיום 16.3.2010), היתה למתנגדת תועלת בהסכם ממון למנוע טענה אפשרית.

אם נתעמק בדבר, הזוגיות של בעל ואשה מושתתת על חיים משותפים כוללים, אשר יסודה בקשר הנפשי של בני הזוג, כאשר יחסי האישות שביניהם הם תוצאה מהקשר הנפשי ומהוים חזוק לחיבור זה. לעומת זה, בפלגש הדבר הוא להיפך.

...

] מסקנה בהחלטתנו מיום 14.12.2016 כתבנו: "במקרה שלפנינו, כאשר ביה"ד מעיין בכתב התביעה ובממצאים שצורפו, טרם הוצגה בפני ביה"ד ראיה או עובדה המלמדת על "זכות נחזית לכאורה" המורה על "חיי משפחה במשק בית משותף"."

עם ישראל, ואף הדתות אשר קמו בעקבותיו, הובילו את האנושות מהאלילות הקדומה, לאמונה בא-ל אחד, כאשר בסופו של דבר יבוא העולם על תיקונו דרך עבודת ה' בעידן מלך המשיח בן דוד, וכדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק יא הלכה ד): "לישר דרך למלך המשיח ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד. שנאמר כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד". גדלותו של עם ישראל כ"אור לגויים" מושתתת על התורה הקדושה, וכדברי משה רבנו בתחילת ספר דברים: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם, כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד, ח).

סוף דבר, ההתנגדות לצו הירושה נדחית.

התובעים נסמכים בעיקר על צוואתו של פ.כ. שמהרשום בה עולה שהבית ב****** הפך לבית המשותף של בני הזוג, וכך גם על שלט שהוצב בכניסה לביתם של המנוחים אשר עליו נכתב ''ר-כ''.

16 , גם התובעים לא נזוקו בצוואת 2007 לעומת צוואת 1992 , מאחר שגם הם על פי צוואת אם הייתה ה.ר. הולכת לעולמה לפני פ.כ., מה שלא אירע, וגם אם ילדיה של ה.ר. היו מחליטים למכור את המשק ולתת מחצית תמורתו לפ.כ., אזי ה.ר. אסרה על פ.כ. להוריש לתובעים את יתרת הכספים שיוותרו לו ממכירת המשק, ויתרה זאת הייתה אמורה לחזור לכיסיהם של הנתבעים.

פסק הדין המנחה בנושא הנו ע''א 5774/91 יהלום נ' מס שבח מקרקעין ]פורסם בנבו ביום 2.6.94 [, בו נקבע כי אין מניעה עקרונית שיורשי בן הזוג שהלך לעולמו יבואו בנעליו לתבוע הכרה בזכויותיו מכוח חזקת השתוף בנכסים בין בני זוג.

...

יוצא אפוא כי לא הוכח שה.ר. הייתה מעורבת במכירת המשק של פ.כ. ב******** ולא הורם נטל ההוכחה בדבר הטענה כי כספי מכירת המשק של פ.כ. הועברו לחשבונה של ה.ר., שעה שהוכח כי אין מדובר בחשבון של ה.ר..

סוף דבר נטל הראיות מוטל לפתחם של התובעים שעתרו בשם עיזבון כנגד עיזבון לקבל זכויות מכוח חזקת שיתוף בין ידועים בציבור לגבי נכס חיצוני לתקופת החיים המשותפים.

לאור קביעותיי התביעה נדחית.

ומוסיף, כי לטעמו, לצורך משקלו של אותו "דבר מה נוסף" הנידרש להוכחת כוונת שתוף ספציפי יש להקל לגבי דירת המגורים לעומת נכסים אחרים שהובאו לנישואין על ידי אחד מבני הזוג.

נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהנו "המוציא מחברו". יודגש כי טענת אחד מבני הזוג לזכויות בנכס שנרכש על ידי בן הזוג השני טרם הנישואין יכולה להתבסס על הדין הכללי, אך לא על חזקת השתוף, אשר לגביה נקבע שאינה חלה במקביל להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון [ראו: דעת הרוב בעיניין יעקובי בעמ' 589-585; עניין אבו רומי בעמ' 183-182; בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית ([פורסם בנבו], 14.6.2006)].

ברור ונדמה לכל, שאין דומים שניים שיחסיהם הגיעו אל קיצם והם מבקשים צדק ממוני שוויוני ואיזון ראוי לעומת מצב בו הלך בן זוג לבית עולמו, הוריש ביד רחבה לבן זוגו מנכסיו החיצוניים, הסתמך על צוואתו ולא חזה כי בן זוגו יבקש לפגוע בירושת ילדיו.

  בהתאם לכך, הוכר בפסיקה תנאי לתחולת הילכת השתוף הספציפי, אשר זכה לכינוי "דבר מה נוסף". דרישה זו נותנת ביטוי להבנה כי בחירתם של בני הזוג לשזור את נתיבי חייהם בדרך של נישואין אין משמעה כי הם התכוונו בהכרח לשתף את כל נכסיהם זו עם זה. לשם ההכרה בשיתוף בין בני זוג בנכס חצוני יש, איפוא, להראות כי מתקיימות נסיבות מסוימות ("דבר מה נוסף") מעבר לעצם קיומם של חיי הנישואין.

...

כפי דעת מנהל העיזבון בסיכומיו, סבור אני כי מדובר בשיפוץ בטל בשישים, שככל שהקים לתובע זכות השבה או שיתוף, זכה לפיצוי בעיזבון המנוחה.

סבור אני, מכל הטעמים לעיל, שגם התובענה לשיתוף ספציפי דינה דחיה.

סוף דבר התובענה, על כל רכיביה, נדחית.

בשל רצונה להמשיך את פעילותה המקצועית, המשיכה התובעת לעבוד בקליניקה שבדירה שבבעלותה, תוך כדי מגוריה עם המנוח בדירתו שברמת גן. תמצית טענות המל"ל המל"ל טען, כי מהמסמכים שצורפו ע"י התובעת לכתב התביעה, לא ניתן ללמוד כי קיימת תשתית עובדתית להכיר בה כידועתו בציבור של המנוח, והסכם הממון מחזק טענה זו, שכן הצדדים החליטו על הפרדה רכושית מוחלטת ואף הוסיפו סעיף בזו הלשון: "ולמניעת ספקות, הצדדים מצהירים ומסכימים כי הם אינם ידועים בציבור וכי לא יטענו כל טענה שכזו כלפי הצד השני וכלפי עיזבונו ושאיריו". מעבר לכך קבעו, כי חזקת השתוף לא תחול עליהם ולא תחול על הרכוש המשותף.

המנוח, לעומתה, הישתתף בחוג ברידג' מידי יום ראשון.

לשון אחר, בצוואתו הצהיר המנוח כי היתקיימה הפרדה רכושית מוחלטת בין בני הזוג.

סבורני כי בתשובתה זו של התובעת, גלום ההבדל בין שתי תפיסות עולם: תפיסת העולם הישנה שבאה לידי ביטוי בשאלה שהופנתה אליה, לבין תפיסת עולם עדכנית, שמשקפת חיי שתוף וזוגיות שמנהל זוג בגיל השלישי, כשכל אחד מבני הזוג בעל אמצעים כלכליים בזכות עצמו, והשניים מבקשים לשמור על הפרדה רכושית עבור ילדיהם מנישואים קודמים.

...

כאמור לעיל, סבורני כי מציאות החיים המשתנה מחייבת הסתכלות בפריזמה רחבה יותר על מהותו של מודל זוגיות "בסיבוב שני", ועמד על כך בית הדין הארצי בעניין רפאילוב, כפי שציינתי לעיל.

זאת ועוד, בניגוד לטענת המל"ל, לפיה בני הזוג לא השקיעו מאמץ הדדי בהתאם ליכולותיו ואפשרויותיו של כל אחד מהם לצורך כינון משק בית משותף, סבורני כי מסכת הראיות מצביעה על מצב הפוך בתכלית.

לאור האמור לעיל, התביעה מתקבלת ואני פוסק כי התובעת, הגב' ורדה הרציג, היתה ידועתו בציבור של המנוח אהרון ברש ז"ל, אשר נשא בחייו תעודת זהות שמספרה 045439338.