צו פינוי זמני מדירה בבית משפט לענייני משפחה

בין כך ובין מדובר בהליך עצמאי, אשר במסגרתו יוכל המערער לבקש צו זמני המעכב את פינויו מדירה, למותר לציין כי איננו מביעים דיעה באשר לסכויי התובענה, יהא טבעה אשר יהא, וכן באשר לסכויי הבקשה לצוו זמני כאמור".

מעדות היורשים בבית המשפט לעינייני מישפחה בתביעת הפינוי שניהל העזבון כנגד כי הם מעולם לא נתנו את הסכמתם למגוריו בנכס ולהחזקתו בדירה.

לאור האמור, מקבל אני את טענת במילים אחרות, מועד תביעת ההתיישנות הנו xxx תביעת העזבון לפינוי מהדירה והוא יום וזאת בהנחה שמדובר בעילת תביעה "רגילה" שכן בית המשפט העליון סיווג את xxx ביום הדיירות המוגנת בתור "זכות או טובת הנאה בקרקע" ראו: ע"א 847/75 פרידקו בע"מ נ' 744 ) מה שמגדיר את עילת התביעה כ"תביעת זכות שבמקרקעין", 5 ( וילוז'ני, פד"י ל"א ( המתיישנת בחלוף 15 שנה ראו: סעיף 6 לחוק ההתיישנות.

...

המסקנה היא שכשם שהדיון בתביעת הפינוי שהתנהל בבית משפט קמא לא שימש לבירור טענות המערער לדיירות מוגנת ורישיון שימוש בלתי הדיר בדירה, כך הערעור על פסק הדין שניתן בתביעת הפינוי, אינו יכול לשמש אכסניה לדיון בטענות מסקנה נגזרת מכך היא, שהמערער נטול יכולת משפטית לערער בעצמו, שלא באמצעות הנאמן, על קביעת בית המשפט קמא בפסק הדין, הרי שהנאמן הוא הבעלים של כל נכסי המערער המצוי בפשיטת רגל, ובתוקף מעמדו זה בחר להעלות בשם המערער טענות קנייניות שונות כהגנה מפני תביעת הפינוי.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי.

על כן, אני קובע כי דמי השימוש ישולמו מיום 31.12.17 ועד למועד הפינוי הדירה בפועל, בהתאם לקביעת מומחה מטעם בית המשפט כפי שיפורט דלמטה.

אני ממנה בזאת את שמאית המקרקעין בדירה, xxx 159 .

כך מתחייב מהגדרת המושג 'מקרקעין' בסעיף 1 בחוק המקרקעין: "קרקע, כל הבנוי והנטוע עליה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה". סעיף 161 בחוק המקרקעין מורה: "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק". המבקשות לא הציגו פסק-דין מבית-המשפט המוסמך – בית-הדין השרעי, בית-משפט לעינייני מישפחה או בית-משפט אחר – לפיו יש למי מהן זכות במקרקעין שניתנת לרישום.

הן הסתירו את דבר קיומם של התצהירים הללו מעיני בית-המשפט בעת שפנו בעתירה ליתן להן סעד במעמד צד אחד בלבד שיורה על עיכוב ביצועו של צו הפינוי.

הספקטרום אשר נפרש לעיני בית-המשפט בשלב זה של הבירור מוגבל מטיבו; חשיפה חלקית, ברירנית, של עובדות ונתונים על-ידי מבקש הסעד עלולה לפגוע ביכולתו של בית-המשפט לעשות את מלאכתו נאמנה וליתן צו זמני אשר תואם את המציאות לאשורה ומבטא איזון ראוי ונכון בין האינטרסים הממשיים של הצדדים.

במצב דברים זה, אין ולא כלום בטענת המבקשות כי לא ניתנה להן זכות להשמע בהליך שהתקיים בתיק ההוצל"פ. אשוב ואדגיש: כל החזקתן במקרקעין ובדירות היא מכוח זכותו של אחמד.

...

בנסיבות הללו, אני קובעת כי המבקשות לא הראו זכות לכאורה שיש בה ממש.

הבקשה ליתן צו זמני לעיכוב הפינוי נדחית.

המבקשות תשלמנה למשיבים ביחד ולחוד את הוצאות הבקשה בסך של 15,000 ₪ כולל מע"מ, זאת תוך שלושים יום מן המועד בו תומצא להן ההחלטה.

עם זאת, בית המשפט לעינייני מישפחה מצא להבהיר בפסקה 38 לפסק-דינו, כי זכויותיה של המבקשת בדירה, בשיעור של 50%, הנם "מבלי לפגוע ברשום זכויות הנתבעת 4 [כלל – ר' ג'] כנושה מובטח ומבלי לפגוע באלו מהנושים שרשמו עיקול על זכויות המנוח קודם לפסק דין זה". חשוב לציין כבר עתה, כי לאחר מתן פסק-דינו של בית המשפט לעינייני מישפחה ולנוכח פקיעת הצוו הארעי האוסר על פינוי המבקשת מהדירה, המשיכה כלל בנקיטת הליכי המימוש בלישכת ההוצאה לפועל.

ואכן, גם כשמדובר במימוש משכנתא של דירת מגורים, בנסיבות המתאימות דחו בתי המשפט לא אחת בקשות לסעד זמני לעיכוב מימוש הדירה מקום בו נמצא כי סכויי התביעה הלכאוריים אינם טובים (לסקירת הפסיקה בעיניין זה ראו, ת"א (שלום – הרצליה) 33865-02-22 סער נ' בול מסחר והשקעות בע"מ, פיסקה 8 (25.10.2022) והאסמכתאות שם).

...

אך גם השיקולים של מאזן הנוחות וסיכוייו הלכאוריים של ההליך – שיקולים שמתקיים ביניהם כאמור יחס של "מקבילית הכוחות" – מובילים אל אותה מסקנה ממש, ואסביר.

במקרה דנן אני סבור, כי סוגיית סיכויי ההליך אינה צריכה בעיקרה להיבחן על רקע עילת התביעה כנגד הפניקס, אשר ביטלה את פוליסת ביטוח החיים של המנוח, אלא על רקע עילת התביעה כנגד כלל, כנושה המובטח שלטובתה נרשמה משכנתה על הנכס, ואשר ביקשה לממשה, משהחזרי ההלוואה מושא המשכנתה פסקו מלהשתלם לטובתה.

המזכירות תמציא את החלטתי זו לצדדים, לאלתר, ותקבע תזכורת פנימית ליום 30.6.2023, למעקב בקשר עם התביעה העיקרית.

בחודש ספטמבר 2019 הגישה התובעת שבפני בקשה לצוו מניעה זמני, שיאסור על הפטריארכיה לפנותה מהמבנה בו בנויות המסעדה והדירה, בטענה שמבנה זה אינו כלול במבנים לגביהם ניתן צו הפינוי (13357-09-19).

בד בבד, בין הנתבעת לבין בנה של התובעת היתנהל הליך גירושין בפני בית הדין הכנסייתי, במסגרתו ביום 7.8.2020 ניתן צו גירושין אשר תירגומו לעברית צורף כנספח 3 לתצהיר התובעת: "לכן על מנת לשים קץ לסכסוך הזוגי הזה, בית משפט דתי בערכאה ראשונה, למרבה הצער החליט לבטל את נישואיהם של נארו וכריסטין קאלידגיאן. עם זאת, בית המשפט גם מגביל כל אחד מהצדדים בכך שלא יוכל להתחתן מחדש עד ליום 31.8.23. מצד שני, ועל סמך המידע שיש לנו בתיק אצל הפטריארכיה, הנכס בו משתמשים בני הזוג כיום באופן לא חוקי כמגוריהם שייך לפטריארכיה, והוא מיועד לשימוש מסחרי ולא למגורים. כתוצאה מכך, בית משפט זה דוחה את בקשת המקלט לחזקת תושבות מצד כל אחד מהצדדים לאחר הגירושין." בחודש אוקטובר 2020 הגישה הנתבעת תביעה לבית המשפט לעינייני מישפחה כנגד בעלה לשעבר, נארו, במסגרתו תבעה מחצית משווי הנכסים אשר לטענתה נצברו במהלך תקופת הזוגיות (כתב התביעה בתמ"ש 15097-10-20 סומן מש/2, תביעה זו תכונה להלן "התביעה הרכושית").

ואולם, בתי משפט לעינייני מישפחה גילו הגמשה מסוימת בנטל הראיה להוכחת אותן השקעות: "יש להקל עם האישה בפן הראייתי לשם הוכחת גובה ההשבחה וייתכן אף כי במקרים המתאימים, לפסוק פיצוי על דרך האומדנא. האמור הוא בהיבט של הוכחת גובה ההשקעה, כך ששיקולי צדק המנחים את בית משפט לעינייני מישפחה, יחייבו התאמת הדרישות הראייתיות לאותן נסיבות מיוחדות". (בעמ"ש (חיפה) 4194-10-17 א' ח' נ' ר' ח' (8.1.19), בקשת רשות ערעור נדחתה (בע"מ 984/19 פלונית נ' פלוני (13.3.19)) מן הכלל אל הפרט כאמור, לטענת הנתבעת, התובעת נתנה לה במתנה רשות לשפץ את הדירה, ועל סמך אותה רשות השקיעה הנתבעת סך של 180,000 ₪ בשפוץ הדירה, מה שמקנה לה זכות להחזיק בה, ושולל את זכותה של התובעת לידרוש את פינויה.

...

יחד עם זאת, שוכנעתי שלפחות חלק מהסכום הושקע בשיפוץ הדירה.

שקלתי את מכלול הראיות בתיק בנוגע להיקף השיפוץ, לדברים אחרים אשר להם אולי שימשו כספי ההלוואות, והגעתי למסקנה על דרך האמדן, שהשקעת הנתבעת בדירה שוות ערך לשימוש שעשתה בה לאחר שבוטלה הרשות, לחשבונות של הדירה ולנזקים שהותירה אחריה.

לפיכך, אני מורה לנתבעת לפנות הדירה, וזאת עד ליום 22.6.23.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה בחדרה (כב' השופטת יפעת שקדי שץ) בתלה"מ 9091-08-23 ותלה"מ 62743-06-22 מיום 05.12.2023, במסגרתה נדחתה בקשת המבקשת לאפשר לה להתגורר בנכס המקרקעין – בית שבשלבי בניה סופיים שברחוב xxx בxxx (להלן: "הבית" או "הנכס").

השני, צו מניעה אירעי האוסר על הצדדים לתפוס חזקה בבית, להתגורר בו ולאבזרו לצורך מגורים בו. ביום 29.09.2023 ניתנה החלטת בית משפט קמא במסגרתה נקבע כי צו המניעה הזמני האוסר על המבקשת להכנס ולהתגורר בבית יוותר על כנו.

כמו כן, לדידה של המבקשת, החלטות בית משפט קמא המורות על פינוי המבקשת וילדיה מבית המגורים בטרם איזון משאבים, יגרמו לה נזק בלתי הפיך עד כדי אסון קולוסאלי שכן היא תמצא עצמה ללא מקום מגורים חלופי וכי לא קיימים לה אמצעים כלכליים זמינים על מנת לשכור דירה בסביבה הטבעית של הקטינה.

...

דיון והכרעה: לאחר שנתתי דעתי להחלטות בית משפט קמא, לבקשת רשות הערעור ולתשובת המשיב לבקשת רשות הערעור, מסקנתי היא כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.

על כן, יש לתת את הדעת גם לשיקולים ואינטרסים נוספים שיתכן כי בשלהם ראוי שלא לדחות את הליכי פירוק השיתוף בדירה, גם אם פירוק זה מהווה הכרעה בגזרה צרה זו. סבור אני כי במקרה דנן השעיית המכירה לא תשרת את החתירה להסדר כולל והוגן, וכי פני הנכס עצמו שלא שימש למגורים, מטים את כפות המאזניים לטובת הכרעה על פי דיני המקרקעין – פירוק מיידי, תחת השעיית הפירוק, בהעדר שיקולים מובהקים מתחום דיני המשפחה.

בנוסף סבור אני כי התמורה שתתקבל כתוצאה מפירוק השיתוף תהווה מקור להבטחת מגוריה עם הקטינה, כארש שאלת הזכאות למדור והסדרתם תידון לגופה.

אשר לטענת המבקשת בנוגע לטובת הקטינה, סבור אני כי אין ממש בטיעון זה שעה שהנכס לא שימש בעבר למגורים.

לאור כל המקובץ, מקובלת עלי מסקנת בית משפט קמא כי מתקיימים שיקולים המצדיקים את הותרת הסעד הזמני האוסר על כניסת הצדדים לנכס למטרות מגורים ולא מצאתי כי נפלה בה שגגה המצדיקה התערבות ערכאת הערעור.

לאור המקובץ, אני מורה על דחיית הבקשה, וביטול עיכוב הביצוע, כאשר על המבקשת לפנות את הבית תוך 21 ימים.