צו על תנאי בעתירות בנושאים שונים

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3911/21 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת י' וילנר כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרת: ק.ל.ע. חברה לניהול קרן הישתלמות לעובדים סוצאליים בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. שר האוצר 2. הממונה על רשות שוק ההון, ביטוח וחסכון 3. רשות החברות הממשלתיות המשיבים הפורמליים: 4. שר התעשייה, המסחר והתעסוקה 5. איגוד העובדים הסוצאליים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: עו"ד גלעד בכר בשם המשיבים: עו"ד תהילה רוט ][]פסק דין

אכן, האופן שבו הוגשה העתירה במקור, מציב את העותרת בפני קושי, לאור ההלכה שנקבעה בפסיקתו של בית משפט זה לפיה "אין להדרש לעתירה המאגדת בתוכה עניינים שונים ונפרדים, אף מקום בו עלה בהן נושא בעל אופי דומה" (בג"ץ 8115/12 אלחמאדין נ' ראש המנהל האזרחי לאיו"ש, פסקה 9 (21.11.2016).

...

ואולם, בהחלטתי מיום 4.6.2021 לא מצאתי מקום להיעתר לה. ביום 19.11.2021 הגישו המשיבים את תגובתם המקדמית לעתירה.

בראש ובראשונה טענו המשיבים כי יש לדחות את העתירה על הסף משום שהיא כורכת יחדיו עניינים וסעדים השונים זה מזה, ואשר אינם מבוססים על תשתית עובדתית או משפטית דומה, באופן המקשה על בירור העתירה בצורה יעילה.

לאחר שעיינו בעתירה, וכן בתגובה המקדמית שהגישו המשיבים ובעמדת העותרת לגביה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות.

אי-לכך, דינה של העתירה במתכונתה הנוכחית להידחות על הסף מחמת היותה מוקדמת.

אשר על כן, דין העתירה להידחות.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 3865/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט ע' גרוסקופף העותרים: 1. שלומי שוקרון 2. סטס גרשיקוב 3. יאיר תדמור 4. ליזה צארום נ ג ד המשיבים: 1. המועצה המקומית קרית ארבע 2. ראש המועצה המקומית קרית ארבע חברון 3. היועץ המשפטי לממשלה עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד פרופ' אביעד הכהן בשם המשיבים 2-1: עו"ד הלל ברק ועו"ד מאיר קייקוס בשם המשיב 3: עו"ד יונתן ברמן ][]פסק-דין

הרשות המוסמכת רשאית לקבוע בצו מקום או מקומות רחצה מורשים ולהתנות את הרחצה בהם בתנאים שייראו לה (סעיף 3); לקבוע "מקומות רחצה מורשים נפרדים לסוגי בני אדם שונים, או לקבוצות בני אדם שונות, הכל לפי שיקול דעתה המוחלט" (סעיף 4 שכותרתו "רחצה נפרדת"); ולאסור על כל אדם את השהייה או הרחצה במקום הרחצה, באופן כללי או במקרה מסויים, או להתנותן בתנאים מסויימים לפי שיקול דעתה המוחלט (סעיף 11).

לפי סעיף 9 לצוו, הרשות המוסמכת רשאית להתקין תקנות בנושאים שונים ולצורך הסדרת כל דבר הנחוץ לבצוע הצוו, ובכלל זאת, התקנת תקנות לשם איסור או הגבלת פעולה במקום רחצה מורשה שעלולה להפריע לרחצה (תקנה 9(3)).

...

כפי שנמצאנו למדים מתגובת העותרים, המועצה המקומית אפילו לא טרחה לנהל עמם מו"מ בשבעת הימים שהוקצו לשם כך כאמור בהחלטתנו מיום 10.9.2020.

סוף דבר שאנו מקבלים את העתירה ומורים כי בכל יום בו הבריכה פתוחה לציבור, יוקצו שעתיים לרחצה משפחתית מתוך שעות הפעילות הרגילה של הבריכה כלהלן: בימים א, ג, ה, ו – בשעתיים האחרונות בהן הבריכה פתוחה; בימים ב' ו-ד' – בשעתיים הראשונות בהן הבריכה פתוחה.

סיכומו של דבר, הדרישה לרחצה בהפרדה מגדרית היא דרישה הטומנת בחובה מניה וביה הבחנה מטעמי מגדר.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 4967/20 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ג' קרא כבוד השופטת י' וילנר העותר: ד"ר חיים סדובסקי נ ג ד המשיבים: 1. שר המשפטים 2. השר לבטחון פנים עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: בשם המשיבים: בעצמו עו"ד יונתן קרמר ][]פסק-דין

לגבי הטענות בעיניינו של פרקליט המדינה לשעבר, העותר כרך נושאים שונים שאין ביניהם קשר עובדתי ובאופן שאינו מאפשר היתייחסות עניינית לעתירתו או בירור אפקטיבי של טענותיו.

...

בנוסף, מקובלת עליי עמדת המשיבים כי העותר שוטח בעתירה טענות כלליות וחמורות למעשים פליליים וחקירות, המוצגות ללא תשתית עובדתית ראשונית.

העתירה נדחתה על הסף ונקבע בה כדלקמן (בג"ץ 9480/16 ד"ר סדובסקי נ' היועץ המשפטי לממשלה (‏28.12.2016)): "תחילה יאמר כי כפי שעולה מהצרופות לעתירה, תלונת העותרים שהופנתה למשיבה 2 מיום 6.7.2015 נדחתה, לאחר שנמצא כי לא הוכח שהונחה תשתית המלמדת על ביצוע עבירה. כפי שצוין גם בהחלטה האמורה, ניתן היה להגיש ערר על החלטה זו לפרקליט המדינה. דא עקא, ככל שניתן ללמוד מן העתירה, ערר כאמור לא הוגש. בנסיבות אלו דין העתירה להידחות על הסף מחמת אי מיצוי הליכים (ראו למשל בג"ץ 8957/14 גדייב נ' ראש האגף לחקירות ולמודיעין – משטרת ישראל, פסקה 4 (4.1.2015)). בצד זאת יצוין כי זדורוב עצמו – שהעניין נוגע לו – אינו חלק מן העותרים, וחרף הגמשת זכות העמידה שהוכרה בפסיקתו של בית משפט זה (ראו למשל בג"ץ 428/86 ברזילי נ' ממשלת ישראל, פ"ד מ(3) 505, 559-558 (1986)), בנסיבות העניין נושא הדבר משקל מכריע לחובת העותרים (ראו והשוו בג"ץ 1451/11 דורון נ' היועץ המשפטי לממשלה (24.5.2011); בג"ץ 962/07 לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 14 (1.4.2007))". דברים אלו יפים אף לענייננו.

אשר על כן, העתירה נדחית.

צוים אלו נוגעים לשורה ארוכה של נושאים, המצויים תחת אחריות הגורמים השונים בממשלה ומחוצה לה. כך, התבקשו צוים בנושאים הבאים: תיכנון משק הביצים – הן באמצעות מכסות גידול והן באמצעות מכסות ייבוא; מדיניות משרד החקלאות ופיתוח הכפר בנוגע לאופן גידול תרנגולות "מטילות"; מימון מעבר ללולים העומדים בהוראות הדין; איגרת מנהל השירותים הוטרינריים במשרד החקלאות ופיתוח הכפר מיום 24.10.2019 אשר מסדירה את אכיפתן של תקנות רשוי עסקים; וכן נושאי תיכנון ובניה.

יתרה מכן: ההתייחסות הנרחבת של העותרים לממשקים כה רבים בינם לבין המשיבים השונים מביאה לכך שלא ניתן להבין באופן ברור מנוסח העתירה מה הן טענות העותרים ביחס לכל אחד ואחד מהצווים על-תנאי המבוקשים.

...

העותרים הגיבו לתגובות המשיבים, ובפרט לתגובת המשיבים 6-1, וטענו שהעתירה נוגעת "לנושא אחד בלבד, ענף ההטלה בישראל בכלל וענף ההטלה ביחס לסעדים המבוקשים בעתירה בפרט". לאחר עיון במסמכים שלפנינו, הגענו למסקנה כי האופן בו הוגשה העתירה מחייב את דחייתה על הסף.

הלכה היא עימנו, "כי מקום בו מצורפים עניינים נפרדים בעתירה אחת, דין העתירה להידחות מטעם זה בלבד [...] צירוף עניינים שונים, שאין ביניהם קשר, בכריכה אחת, מונע בירור אפקטיבי של הטענות המועלות בכל עניין ועניין" (בג"ץ 1398/02 מלכא נ' ממשלת ישראל (27.5.2002).

יפים לענייננו גם דבריו של השופט א' גרוניס (כתוארו אז): "דין העתירה להידחות על הסף. מדובר בעתירה הכורכת טענות שונות וסעדים שונים שקובצו יחדיו לצורך העתירה. הלכה היא, כי בית משפט זה לא יידרש לעתירה המאגדת בתוכה עניינים שונים ונפרדים [...] אמנם, כל הסוגיות הכלולות בעתירה קשורות בדרך זו או אחרת ליישוב ולעותר. אך נראה שבכך גם מסתיים הקשר ביניהן. אין מדובר בסוגיות המבוססות על תשתית עובדתית משותפת או על תשתית משפטית משותפת ולא ניתן לדון בהן בגדרה של עתירה אחת. העתירה אף מנוסחת בלשון בלתי בהירה, עובדה המגבירה את הקושי לדון בה." (ראו: בג"ץ 3006/10 ועד מקומי הר עמשא נ' ראש המועצה האזורית תמר מר דב ליטבינוף, פסקה 5 (28.7.2010)).

נוכח המסקנה אליה הגענו, איננו רואים צורך להידרש לטענות הסף האחרות שהועלו על-ידי המשיבים 6-1, אולם מובן שאין בכך כדי לדחות את טענותיהם.

סוף דבר – העתירה נדחית על הסף.

ביום 13.4.2022 ניתן צו על תנאי בעתירה, וזו לשונו: "ניתן בזה צו על תנאי המורה למשיבים להתייצב וליתן טעם: מדוע לא ייקבע כי צו הכניסה לישראל (פטור מאשרה), התשל"ד – 1974, חל בעיניינם של אזרחי אוקראינה שמבקשים להיכנס לישראל לתקופה של עד שלושה חודשים, גם במצב שנוצר עקב הלחימה באוקראינה". לאחר שהוגשו תשובות מטעם המשיבים ולאחר שהוגשו עקרי טיעון מטעם הצדדים, קיימנו ביום 30.5.2022 דיון בהתנגדות לצוו על תנאי.

לפי הלכה מושרשת זו, כאשר עסקינן בעיניין בעל אופי צבורי אשר נוגע לשלטון החוק, לאכיפתם של עקרונות חוקתיים או מקום שבו מתבקשת היתערבות כדי לתקן פגם מהותי בפעולת המינהל הצבורי, תוכר זכות העמידה של העותר הצבורי גם כשאין לו אינטרס אישי בנושא העתירה.

מתוקף סמכות זו הותקנו צוי פטור שונים, ובהם צו הכניסה לישראל (פטור), התשט"ז-1956 (להלן: צו הפטור משנת 1956); צו הכניסה לישראל (פטור תושבי יהודה ושומרון, רצועת עזה וצפון סיני, מרכז סיני, מרחב שלמה ורמת הגולן), התשכ"ח-1968; וצו הכניסה לישראל (אשרת חוזר של עולה) (פטור), התש"ם-1979.

...

סוף דבר הנה כי כן, יישום עקרונות תורת הפרשנות התכליתית במקרה שלפנינו, מוביל למסקנה כי צו הכניסה לישראל חל גם על אזרחי אוקראינה שמבקשים להיכנס לישראל לתקופה של שלושה חודשים, אף בנסיבות של המלחמה שמתחוללת באוקראינה.

כללי הפרשנות הנהוגים עמנו מובילים למסקנה כי פרשנותם המוצעת של המשיבים אינה יכולה לעמוד.

אך אף אם אניח כי בפנינו שתי פרשנויות אפשריות מבחינת לשון הצו – הפרשנות שעליה עמד העותר והפרשנות שעליה עמדו המשיבים – מקובלת עליי מסקנתו של חברי המשנה לנשיאה ומטעמיו, כי פרשנותו של העותר מגשימה באופן המיטבי את תכליותיו של צו הכניסה לישראל ומשכך יש להעדיפה (ראו והשוו: דנ"פ 1062/21 אוריך נ' מדינת ישראל, פסקה 36 לחוות דעתי (11.1.2022)).