צו סגירת עיתון בשל סכנה לשלום הציבור

בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים לפני כב' השופט דוד מינץ עת"מ 42750-09-14 29 מרץ 2015 בעיניין: 1. הוצאת עתון הארץ בע"מ 2. ברק רביד ע"י ב"כ עוה"ד טל ליבליך ושחר שטרן העותרים - נ ג ד - משרד החוץ באמצעות פרקליטות מחוז ירושלים, עו"ד מורן בראון המשיב פסק דין

המשיב הוסיף כי במידה ובית המשפט יראה צורך בכך, הוא יוכל להוסיף ולפרט על האמור בתגובה המקדמית במעמד צד אחד ובדלתיים סגורות.

מכפלת עוצמת הסיכון בהסתברותו מצביעה על תוחלת הסיכון לשלום הציבור או לבטחונו.

אין צו להוצאות.

...

ביום 9.3.15 התקבלה החלטת הממונה על רשוי כלי ירייה במחוז צפון, לפיה נדחה הערר, לרבות לאחר שהתקבלה תגובת הקצין הממונה במישטרה, בה המליץ שלא לחזור מביטול רישיונות הנשק, תוך הפניה למידע חסוי הקושר את העורר לעבירות בתחום האלימות, וכן עמדת הקצין לפיה נשיאת נשק ע"י העורר תהווה סיכון לשלום הציבור ולבטחונו.

מאידך יש להוסיף כי ההודעה על ביטול הרישיונות נתקבלה בחודש ינואר 2015, היינו לאחר שהוצא צו הריסה מינהלי חדש ביום 20.8.2014 בעקבות החלטתו הראשונה של בימ"ש השלום (להלן "צו ההריסה השני") , אך טרם ניתנה החלטתו השנייה של בימ"ש השלום המבטל אף את צו ההריסה השני.

כידוע, חוק המירשם הפלילי ותקנות השבים תשמ"א 1981, מבדיל בין פרטים המנויים במירשם הפלילי (הרשעות וכו'), המותרים לעיון על ידי פקיד הירייה [ ראה סעיף 6 לחוק הנ"ל ], לבין רישומים אחרים, הדרושים לצרכיה של משטרת ישראל (דוגמאת תיקים סגורים, מתנהלים או מידע מודיעיני), אשר אל לו לגורם המינהלי לעיין בהם [ראה סעיף 11א' לחוק הנ"ל ולרשימת הגופים המפורטים בתוספת השלישית לו ].

החלת הפטור עצמה כפופה אף היא לכל החובות החלות על רשות המפעילה שיקול דעת מנהלי, לרבות החובה להשתמש בסמכות מטעמים עינייניים, ללא שיקולים זרים, בסבירות ובמידתיות (ראה עת"מ (י-ם) 489/04 עמותת שחר – אגודה לקידום החינוך בישראל נ' המועצה להשכלה גבוהה, [פורסם בנבו] ניתן ביום 2004, פסקה 13 עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עתון הארץ, [פורסם בנבו] ניתן ביום 19.1.06, פסקה 21).

...

בעתירה שבכותרת מבקש העותר לבטל את החלטות המשיבים 1-3, במסגרתן בוטלו רישיונות החזקת הנשק של העותר וכן נדחה הערר שהגיש על החלטת הביטול האמורה.

אף בענייננו שוכנעתי כאמור, לאור המידע החסוי שהוצג בפני, כי לא היה בידי המשיבים לנמק באופן מלא ורחב באשר לנימוקים לביטול הרשיונות, בזיקה לפטור שנמנה לעיל.

על כל פנים נחה דעתי כי החלטת הממונה נתקבלה לאחר שקילה סדורה של מכלול הנתונים אשר הועמדו בפניו.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית העתירה.

המשיבה סבורה, כי לנוכח הסיכונים הפוטנציאלים הקיימים לחיי אדם, לבטיחותם ולבריאותם, יש להורות על סגירת האולם לאלתר, וזאת בין השאר כדי ליצור הרתעה, ולמנוע פתיחה של עסקים ללא שניתן קודם לכן רישיון עסק, ובמיוחד הדבר חשוד כשמדובר בעסק חדש יחסית שפועל מספר חודשים.

נספחי הבקשה לצוו סגירה שפוטי מתייחסים לא רק לאולם, אלא לאירועים שהוזכרו בעיתונות ובתקשורת בעינייני אסונות שהתרחשו במקומות אחרים, ואין בהם כדי להצביע על סיכון מיוחד הטבוע בהתנהלותה של המבקשת כאן.

על הצורך לשקול אופציות ודרכי מניעת פגיעה בשלום הציבור, שאין בהם הגבלת חירות הפרט נקבע בבג"צ 2665/98, שחר נחום נ. משטרת ישראל - מפקד מרחב דן [07.06.1998]: "...הפגיעה בחירות צריכה להיות מידתית... מקום שהפגיעה בשלום הציבור באה מפעילות בלתי חוקית של צדדים שלישיים, צריך המאמץ השלטוני להיות מכוון למניעתה של פעילות זו ולא להגבלתה של החרות..." במקרה דנן, הוצא צו הסגירה לעסק בין השאר מחשש להתרחשות של אסון לאחר אירועים אחרים שקרו במקומות שאינם בשליטת המבקשת, שאינו שיקול רלבאנטי לעסק הספציפי לגביו ניתן הצוו.

לא הוכח כי נשקלו אפשרויות אחרות, ואם ניתן למנוע סיכון לציבור האורחים שלא בדרך של צו סגירה מנהלי, שיש בו הפסקת הפעילות העיסקית של המבקש לאלתר, "מהיום למחר". שלישית, מהיעדר היתייחסות הצדדים לסוגיה זו, אני מניחה כי הצוו הוצא בלא שנערך למבקשת שימוע קודם.

...

למרות הפגמים שנפלו בהליך המנהלי של הוצאת צו הסגירה המינהלי השני, בחינת נסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן מביאים למסקנה כי השיקולים של טובת הציבור גוברים על זכותה של המבקשת.

על כן, אני דוחה את הבקשה לביטול צו הסגירה המינהלי (השני).

עם זאת, לנוכח כלל האמור לעיל, והפגיעה במבקשת ובמנהלה בשל מתן צו שייכנס לתוקפו באופן מיידי, אני קובעת כי הצו ייכנס לתוקפו ביום 4.3.16.

נוכח האמור, המליץ שירות המבחן על ביטול הרשעת הנאשמת והטלת צו שירות לתועלת הציבור בהקף של 250 שעות וכן הטלת צו מבחן שיותנה בהמשך טפול ביחידה העירונית לנפגעי סמים.

בגדר השיקולים אותם מונחה בית המשפט לשקול יש לתת את הדעת לנסיבות ביצוע העבירה; לשאלה האם לחובתו של הנאשם עבר פלילי וקיים סיכון כי ישוב ויבצע עבירות בעתיד; מידת הפגיעה של העבירה באחרים; יחסו של הנאשם לעבירה ונכונותו להכיר בפסול שבמעשיו, וכן להשפעת ההרשעה על הנאשם (ע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' ביטון (23.7.09)).

לעניין הפגיעה באנטרס הצבורי, עבירה של ייבוא סמים מסוכנים הנה עבירה חמורה ביותר, שביצועה גורם לפגיעה קשה וממשית בבריאות ושלום הציבור והפרט, והמסר שצריך לצאת מבית המשפט הוא מסר ברור ומרתיע.

כך, לדוגמה, ב-ת"פ (שלום-ת"א) 9050-04-13 מדינת ישראל נ' פלוני (1.7.15) נקבע כי מדובר במקרה חריג בו הרשעה בדין תביא לפגיעה בתעסוקתו של הנאשם שהנו עתונאי מזה כ-20 שנה, אשר מטה לחמו עשוי להיגדע אם יורשע ותישלל ממנו תעודתו המקצועית.

בערבי חג וחול המועד הנאשמת תועסק במקום העבודה וגם אם לא עבדה באותו יום, בין אם מסיבותיו ובין אם בגלל שהמקום סגור, תחויב ביום עבודה מלא.

...

העונש המרבי הקבוע לעבירת הייבוא הוא עשרים שנות מאסר, ומצביע על החומרה בה רואה המחוקק עבירה זו. מדיניות הענישה הנוהגת בעבירה מסוג זה הינה מדיניות ענישה מחמירה, שמתבטאת בדרך כלל בעונשי מאסר מאחורי סורג ובריח, כשהענישה נועדה לשרת את עקרון הגמול לעבריין על עיסוק בסם, העלול לסכן חיי אדם ולפגוע בבריאות המשתמשים בו, להעביר מסר חד-משמעי של הרתעה ביחס לעבריינים פוטנציאליים, ולשמש אות אזהרה לכל מי שמתכוון לקחת חלק בכל אחת מהפונקציות בשרשרת הסם, לשם ביעור נגע הסמים, וכדברי בית המשפט העליון בע"פ 5741/11 סוארכה נ' מדינת ישראל (20.1.13): "יש לזכור כי עבירות הסמים שלא לשימוש עצמי, לרבות ייבוא, מכוערות הן בהיותן דומות לשילוח אש בשדה קוצים... לצערנו הנגע מגיע לכל פינה בחברה... נתון נוסף שמצביע על חומרת העבירה הוא היותה עבירת ייבוא. בצע הסם חוצה גבולות ולא מדובר רק בעבריינות פנימית". בחינת מידת הפגיעה בערכים המוגנים בנסיבות המקרה מובילה למסקנה כי הנאשמת פגעה בערכים המוגנים באופן משמעותי, נוכח העובדה כי נקטה בדפוס פעולה עברייני בהסתרת והסלקת הסמים בגופה, עם זאת, כמות הסם אינה רבה.

נוכח כל האמור, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם את העבירה בנסיבותיה נע בין מספר חודשי מאסר שיכול וירוצו בדרך של עבודות שירות לבין 9 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי וקנס כספי.

סוף דבר 8.

   לפיכך, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: מאסר לתקופה של 4.5 חודשים, אשר ירוצה בדרך של עבודות שירות, החל מיום 17.5.17 בבית אבות משען ברח' ביאליק 33 חולון.

לפיכך, גם אם גדי הפסיק למעשה את ניהול עסקו, ככל ונוצר לו מוניטין בתחום הפלאפל, שנותר קיים לפחות למשך תקופת זמן מסוימת לאחר סגירת שעריו, הרי שהוא עודנו זכאי לפצוי מכוח עוולת גניבת עין, ולו מהטעם שהפסקה זו עשויה להיות זמנית, והוא עתיד, אפילו עכשיו, לפתוח מחדש את עסקו באמצעות המוניטין שקנה ברבות השנים, שאסור לאחרים להשתמש בו (השוו: ע"א 45/08 מיגדור בע"מ נ' גייל (פורסם בנבו, 29.12.2010)).

מוניטין: ברע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2) 309, 315 (1990), הוגדר המונח מוניטין באופן הבא: "הכוונה היא לתדמיתו החיובית של המוצר בעיני הציבור, אשר הודות לה קיים שוק של לקוחות-בכוח אשר מעוניין ברכישתו של המוצר". למשמעותה המעשית של הגדרה זו היתייחס כב' השופט חשין בע"א 5792/99 תיקשורת וחינוך דתי-יהודי מישפחה (1997) בע"מ – עתון "מישפחה" נ' אס.בי.סי. פירסום, שיווק וקידום מכירות בע"מ – עתון "מישפחה טובה", פ"ד נה(3) 933 (2001), כדלקמן: "בראש ובראשונה שומה עליו על תובע להוכיח כי רכש מוניטין בטובין או בשירותים שהוא מציע לציבור, לאמור: כי הציבור מזהה את הטובין או את השירותים בהם מדובר עם עיסקו של התובע-הנפגע [...] פירוש הדברים הוא, שעל התובע להוכיח כי נתקיים בטובין אופי מבחין מיתר הטובין של העוסקים בענף. באין הבחנה בין טובין של התובע לבין טובין של זולתו, לא ניתן לומר כי קם לו מוניטין ייחודי כנדרש" (שם, בפיסקה 9).

בעיניין ריימר, היתייחס בית המשפט העליון להגנה הקבועה בסעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע כך: "בקביעתה של הגנה זו ביקש המחוקק לקבוע איזון עדין בין השמירה על שמו הטוב של אדם לבין הצורך לאפשר לבני הציבור להתלונן בפני המישטרה על עבירות שבוצעו, ובכך לעודד הבאתם של עבריינים לדין, מבלי שהמתלוננים יעמדו בפני הסיכון של תביעה בגין לשון הרע. הצורך להבטיח את האיזון האמור הוא הקובע את הדרך הראויה לפירושו של מושג תום הלב בסעיף 15 (8) האמור. נראה לי, כי עלינו לפרש את "תום הלב" בהקשרה של הגנה זו כמתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפירסום.

בבקשה למתן הצוו נטען על ידי ענת בין היתר כי גדי שכר ממנה חנות, ומאז שבקש ממנה להפר חוזה הוא מאיים עליה בכל מיני דרכים, באמצעות אנשים אחרים וכן פנים אל מול פנים, מהוה איום להמשך השכרת הנכס שלה, לשלומה ולשלום ילדיה, הבטיח לה שתצטער על זה שהביאה ילדים לעולם ועל כך שהיא לא מוענה להמשיך להשכיר לו את החנות.

...

לפיכך, התביעה שכנגד בגין רכיב זה נדחית.

משכך, התביעה שכנגד לפיצוי בגין עגמת נפש נדחית.

סוף דבר תביעתו של גדי נגד ענת נדחית, למעט בעילת לשון הרע, בגינה תשלם ענת לגדי סך של 7,000 ₪.