צו סגירה לעסק הובלת פסולת לא מורשה

כמו כן, ניתן לעסק מושא כתב האישום צו סגירה שנקבע כי ייכנס לתוקף תוך 18 חודשים מיום מתן גזר הדין, אלא אם במהלך תקופה זו יסדיר המערער 2 את קבלת הרישיון, אל מול הרשויות.

גזר הדין בגזר הדין צוינה, תוך הבאת האמור בכתב האישום, התמונה העובדתית הבאה: במועדים הרלוונטים לכתב האישום, הייתה המערערת 1 המפעילה של תחנת מעבר ואתר סילוק פסולת לא מורשים (להלן: האתר) , ללא היתרים ורישיונות כדין.

במשך התקופה הרלבנטית לכתב האישום, על פני תקופה של לפחות 20 חודשים, הופעלה תחנת המעבר באתר על ידי המערערים, מבלי שקיימות בה התשתיות והאמצעים שמחייבים הדין והתקנות לרשוי עסקים, באופן ששיטחה של תחנת המעבר לא גודר גידור הקפי אטום בגובה שני מטרים לפחות; לא הוצב שלט בשער הכניסה בהתאם להוראות סעיף 4 לתקנות רשוי עסקים; לא הותקנה מערכת כיבוי אש לפי דרישות רשות הרשוי; לא ניבנו בשטחה מערכת לשטיפת רכב להובלת אשפה וכלי קיבול לאשפה; מי השטיפה לא הועברו באמצעות תעלות נקוז אל מתקן הטיפול בתשטיפים; תחנת המעבר לא צוידה במתקני תשתית לקירוי (בניית קירות וגג סביב איזור הטיפול) ותת לחץ (מערכת בתוך מבנה היוצרת לחץ אטמוספרי נמוך מהלחץ החצוני), בהתאם לאופן הטיפול בפסולת, הכולל טפול בכלי קיבול סגורים/פתוחים, ביחס למרחק משימושי קרקע רגישים ולכמות הפסולת היומית בה; שטח תחנת המעבר לא היה אטום לחלחול ולא ניבנה בשיפוע, כדי שתשטיפים יזרמו לתעלות נקוז ודרכן למתקן לטפול בתשטיפים; לא הותקן מתקן לטפול בתשטיפים המצויד במערכת סינון למוצקים בקוטר העולה על סנטימטר אחד; הוכנסו כלי רכב המובילים פסולת, כשהפסולת אינה מכוסה כראוי או שלא ננקטו אמצעים למניעת פיזור פסולת ונזילת תשטיפים בשטח התחנה; לא נוהל רישום של כל רכב מוביל פסולת הנכנס לשטח תחנת המעבר; תחנת המעבר לא נוקתה מלכלוך ומשאריות פסולת אחת ליום; לא סולקו התשטיפים משטח התחנה למערכת הביוב לאחר שטופלו במיתקן לטפול בתשטיפים.

...

לאחר שבחן את מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים, כמו גם את נסיבות ביצוע העבירות על ידי המערערים, הגיע בית משפט קמא לכלל מסקנה, כי מתחם העונש ההולם בעניינה של המערערת 1 הוא קנס כספי הנע מסכום של 100,000 ₪ ועד לסכום של 300,000 ₪, התחייבות להימנע מהעבירה הנעה בין 150,000 ₪ ל-300,000 ש"ח וכן צו סגירה.

בסיכומו של דבר, ציין בית משפט קמא כי יש להעמיד את עונשם של המערערים במדרג הבינוני של מתחם העונש ההולם שנקבע על ידו ביחס לכל אחד מהמערערים והשית את העונשים המפורטים בסעיף 2 לעיל.

לסיכום, ומבלי להקל ראש בחומרת העבירות, עותרים המערערים כי בית המשפט יקבל את הערעור ויורה על ביטול העונשים שהושתו בגזר הדין, בעיקר החיובים הכספיים.

בין יתר העבירות בהן נחשדת העוררת- פינוי פסולת לאתר לא מורשה, השלכת פסולת ברשות הרבים, שריפת פסולת- זהום אויר, הפרת תנאים ברישיון עסק, והפעלת אתר הטמנה שלא כדין.

בהילכת שאקר (כב' השופט ד"ר קובו לעיל) נסקרו החלטות של בית-המשפט העליון אשר אישרו תפיסה של משאיות ללא מתן אפשרות להחזרתן, בשל התכלית המניעתית (לדוגמה: רע"פ 9747/08 תחריר נ' מדינת ישראל (20.11.08); רע"פ 10301/07 עודה נ' מדינת ישראל (16.12.07); 6292/10 הובלות עבוד בע"מ נ' המישטרה הירוקה המדור לאיכות הסביבה (5.10.10); רע"פ 6990/10 דדון חזי וציון 1992 בע"מ (24.11.10); רע"פ 10104/16 סקר נ' מדינת ישראל (12.2.17)).

ודוק- הקף הפסולת בו עסקינן מלמד על פעילות ארוכה, תוך זילזול במטרות התחנה ותוך הפרה מתמשכת של כללי איכות הסביבה משכך, גם צו הסגירה המינהלי (שממילא אינו חלוט וגם בכך שיקול), אינו מאפשר מתן אמון כי לא תבוצע חזרה להפרת שמירה הסביבה (ראה טעמים 4-5 לעיל).

...

גם מבלי להידרש לטענות אלו, סבורני כי לעת זו הונחה תשתית ראשונית, המאפשרת המשך החזקת התפוסים, בוודאי בפרק הזמן שעבר עד הלום.

חרף העובדה כי במקרה בפנינו, אין המדובר בעוררת בעלת עבר מכביד (אפרט בהמשך) , סבורני כי גם בנקודה זו, מידתיות התפיסה (ראשים 3-4 לערר), דין הערר להידחות.

הערר נדחה אפוא.

רקע ועובדות תחילתם של ההליכים בתיק זה עניינם בבקשה לביטול צו הפסקה מינהלי בהתאם לסעיף 20 לחוק וזאת כנגד עסקיו של המבקש שהנם תחנת מעבר לאיסוף פסולת ביניין וכן איסוף והובלת פסולת ביניין (להלן – גם הצוו).

ביום 4.11.14 קבלתי את הבקשה וקבעתי כי דרך המלך למתן צו לסגירת עסקים הנה בקשה לפי סעיף 17 לחוק לרשוי עסקים, תשכ"ח 1968 (להלן: "חוק רשוי עסקים") שעניינה סמכות בית המשפט להוציא צו לסגירת עסק עם הגשת כתב אישום כנגד בעלי העסק.

אין חולק כי הנחת פסולת באתרים שאינם מורשים והמתנהלים ללא רישיונות כדין גורמת למפגעים ומנוגדת למטרותיהם של החוקים הנ"ל. על כן טוענת המשיבה כי המבקש אינו זכאי לקבל סעד מבית המשפט בכל הנוגע לפעולות האכיפה שהיא נוקטת כנגד אותם מובילים המובילים פסולת אל עסקו של המבקשים ועסקים אחרים מאותו סוג.

...

עם זאת, ואף שכאמור לא מצאתי כי לבית משפט זה הסמכות למנוע מהמשיבים לנקוט בהליכי אכיפה כנגד המובילים – בעלי המשאיות, הרי שהמלצת בית המשפט היא לעכב פעולות אכיפה אלה למשך 15 יום מאת מתן החלטתי זאת ע"מ לתת סיפק למבקשת לפנות לבית המשפט המוסמך".

הוצאות לטובת המשיבה 2 נוכח כך שלא היה כל מקום להגיש הבקשות כנגד המשיבה 2 אני נעתר לבקשתה ומורה על פסיקת הוצאות לטובתה בסך 5,000 ₪.

סוף דבר הבקשה נדחית.

בכתב האישום נטען כי העבירות הבאות בוצעו בחלקות 68-69, 92-94, 108, 110 ודרך 172: ליכלוך רשות הרבים והשלכת פסולת ביניין ברשות הרבים (נאשמים 1-7) פינוי פסולת לאתר שאינו מורשה (נאשמים 1-7) הפעלת אתר להטמנת פסולת ללא רישיון עסק כדין (נאשמים 1 ו-2) הפעלת תחנת מעבר לפסולת ללא רישיון עסק כדין (נאשמים 1 ו-2) הפעלת עסק לטפול בפסולת באמצעות נפה, לצורך עיבודה, ניצולה, מחזורה ומיונה, ללא רישיון עסק כדין (נאשמים 1 ו-2) הפעלת אתר לסילוק פסולת ללא התשתיות והדרישות הקבועות בחוק (נאשמים 1 ו-2) הפעלת תחנת מעבר לפסולת ללא התשתיות והדרישות הקבועות בדין (נאשמים 1 ו-2) הפעלת עסק להובלת פסולת ללא רישיון עסק כדין (נאשמים 1 ו-5) בחלקה 181 נטען כי בוצעו העבירות הבאות: ליכלוך רשות הרבים והשלכת פסולת ביניין ברשות הרבים (נאשמים 1, 2 ו-8) פינוי פסולת לאתר שאינו מורשה (נאשמים 1, 2 ו-8) אי ביצוע צו נקוי (נאשמים 1 ו-2) לנאשם 1 מיוחסת בנוסף העבירה הבאה בהקשר לכל העבירות האמורות: הפרת אחריות נושא משרה בתאגיד.

כמו כן טען כי שמע מנהגיו של נאשם 1 על הובלת פסולת "מהמתחם הסגור" (כנראה החלקות של נאשם 1 שצוינו לעיל) והשלכתה "במיתחם הצפוני לאיזור התעשייה" (כנראה חלקה 181; ת/115, עמ' 3, שורות73-67), שמתבצעות לכאורה בשעות הלילה.

...

אכן יש טעם רב בטענתו של הסנגור שהיה על הרשויות למהר ולבדוק אם השטח נוקה לאחר שהוא הודיע על "פינוי ערימות החמרה", אך הואיל וברור שהנאשם עצמו אינו תומך באמור במכתב ששלח עורך הדין בזמנו למשרד להגנת הסביבה (כאילו השטח נוקה בעשרת הימים שלאחר הוצאתו), אין לעיכוב עד לביצוע הבדיקה שבה נקבע שהצו לא בוצע השלכה ראייתית בתיק זה. מעבר לנדרש אציין שיש להניח שאילו היו הנאשמים מבצעים את הצו לשמירת הניקיון, הם גם היו דואגים שאיש לא ישפוך באותו מקום פסולת לאחר הניקוי ועד לעריכת הבדיקה של המשרד להגנת הסביבה או לכל הפחות היו מתעדים פעולות שפיכת פסולת על ידי אחרים בתקופה זו. לנוכח האמור לעיל אני מרשיע את נאשמים 1 ו-2 באי ביצוע צו לשמירת הניקיון שהוא עבירה לפי סעיפים 13ב ו-13(ב)(5) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984.

התוצאה אני מרשיע את נאשם 1 בעבירות הבאות: הפעלת עסק ללא רישיון לפי סעיפים 4 ו-14 לחוק רישוי עסקים, תשכ"ח-1968 בגין הפעלת תחנת המעבר בחלקות 68-69 ו-92-94 באזור התעשייה בכפר אז"ר בחודש יוני 2013 (3.6-26.6.2013).

אני מרשיע את נאשמת 2 בעבירה של אי ביצוע צו לשמירת הניקיון לפי סעיפים 13ב ו-13(ב)(5) לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד-1984.

תיק נוסף שביקש המשיב מס' 1 לצרף הוא ת"פ 1108/07 בו הואשם בעבירת ניהול עסק של הובלת חומרי בניה ופסולת ללא רישיון לפי לחוק רשוי עסקים וצו רשוי עסקים (עסקים טעוני רשוי) ובעבירת ליכלוך רשות הרבים בפסולת והשלכת פסולת ביניין לפי חוק שמירת הניקיון.

ביהמ"ש קמא החליט שלא להפעיל את המאסר על תנאי וההתחייבות הכספית שהוטלו על המשיב מס' 1 בת"פ 6033/02 מהטעם שהמערערת לא הגישה העתק של כתב האישום אליו התייחס גזר הדין ובהעדרו לא ניתן היה לדעת באילו עבירות הורשע שם. על המשיב מס' 2 נגזר קנס בסך 35,000 ₪ או 90 ימי מאסר, התחייבות בסך 50,000 ₪ להמנע מבצוע עבירה מהעברות בהן הורשע למשך 3 שנים, צו סגירה שפוטי לעסק ההובלה ולתחנת המעבר וכן צו לסילוק ולפינוי הפסולת שבתחנת המעבר.

המערערת סבורה כי היות שמדובר בעבירות כלכליות, על הענישה הכספית להיות ומכבידה על מנת שתהווה הרתעה ממשית הן למשיבים עצמם והן לעבריינים פוטנציאליים, וכי תביא בחשבון שהמשיבים 1 ו-2 חסכו כספים רבים עקב אי השקעה בהקמת התשתית הנדרשת לניהול תחנת מעבר, אי תשלום דמי כניסה לאתרים מורשים לסילוק פסולת, גביית מחירים נמוכים יותר מהלקוחות עקב כך. אשר על כן, מבקשת המערערת להטיל על המשיבים את העונשים הבאים: על המשיב מס' 1-הפעלת המאסר על תנאי בת"פ 6033/02, קנס שלא יפחת מ-450,000 ₪, התחייבות בסכום כפול להמנע במשך שנתיים מבצוע העבירות בהן הורשע, 12 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור במשך שנתיים את העבירות בהן הורשע, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה למשך שנה ופסילה מלהחזיק ברישיון הרכב של המשאיות שבבעלותו אשר שימשו לביצוע העבירות, למשך שישה חודשים.

...