צו מניעת הטרדה וביטול צו ביניים להרחקה חוק מניעת הטרדה מאיימת

עד כה הוגשו כ-240 בקשות ביניים בתיק, כאשר חלק ניכר מהבקשות הוגשו על ידי החייב בעצמו או על ידי באי כוחו דאז.

זה המקום לציין שהחייב הורשע בפלילים בבית המשט המחוזי בתל אביב יפו בעבירות של מירמה וזיוף מסמכים וכי הוא ממתין לגזירת הדין בעיניינו (ת"פ (ת"א) 45253-03-11); בא כוחו לשעבר של שושטרי, מר חיים ארבל (להלן: "ארבל"), טען שהחייב גנב את חותמתו וזייף עשרות מסמכים בשמו; נגד החייב הוצא צו הרחקה לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 שאסר עליו להתקרב למשרדו של ב"כ בנק דיסקונט, עו"ד שפלר (להלן: עו"ד שפלר"), ובהמשך אף הורחב הצוו נוכח הפרתו על ידי החייב; החייב הגיש תלונות במשטרת ישראל נגד מותב זה וכן נגד כב' השופטת פלינר שדנה בתיק.

צו עיכוב היציאה מן הארץ שניתן לחייב יבוטל בתום 90 יום מהיום על מנת לאפשר לנאמן הנוסף לסיים את תפקידו וכן לאפשר לנושים לנקוט בהליכים.

...

משכך, שוכנעתי שהתקיימו התנאים להורות על ביטול הליכי פשיטת הרגל.

לאור כל האמור לעיל, אני מורה על ביטול הליכי פשיטת הרגל וחידוש הליכי ההוצאה לפועל נגד החייב.

על מנת שניתן יהיה לחלק את הכספים שבקופת הכנ"ר ונוכח טענות חלק מהנושים באשר לאופן בדיקת תביעות החוב על ידי הנאמן, עו"ד גדות, אני מורה לנאמן הנוסף, עו"ד ישינובסקי, לבדוק ולהכריע בתביעות החוב וזאת בתוך 30 יום.

בין היתר, נטען בהתייחס להפרות המשיב, כי הוא ביטל את ההמחאות אשר נימסרו למבקשת מכוח הסכם הזיכיון ולא מסר המחאות חלופיות בהתאם להוראות הסכם הזיכיון; כי הוא משלם את התמלוגים באופן חלקי, במועדים אותם הוא מוצא לנכון ובנגוד למוסכם בהסכם הזיכיון; כי הוא מפעיל את הסניף בנגוד להוראות המבקשת; כי הוא נימנע מלבצע תיקונים חיוניים בסניף; כי הוא חב כספים לנציגות הבית המשותף, כולל של שטחים צבוריים ומבצע חריגות בניה; וכי הוא מונע מנציגי הרשת לבצע ביקורים בסניף; עוד נטען כי המשיב פנה לבית המשפט בבקשה למתן צו הרחקה בגין הטרדה מאיימת, צו אשר נדחה בסופו של יום, וכן עתר במסגרת הליך אחר בבקשה למתן סעדים זמניים שעניינם ריקון פסק הדין של בית המשפט המחוזי מתוכן, בקשה אשר נדחתה אף היא.

לאמור יש להוסיף כי המשיב, שנאסר עליו בהחלטת כב' השופט פרסקי, למנוע מנציגי המבקשת לערוך ביקורות בסניף, פנה עוד ביום 2.3.17, לאחר ההחלטה האמורה, בבקשה למתן סעד לפי החוק למניעת הטרדה מאיימת (ה"ט 4672-03-17), הכולל צו הרחקה, שמשמעותו בפועל הרחקת בעלי המבקשת מהסניף וכתוצאה, הפרת הסכם הזיכיון והוראות הסדר הביניים.

...

אשר על כן, אני נעתרת לבקשה, ומורה על מתן הסעדים כאמור בסעיף 1 להחלטה זו וזאת בכפוף לחתימה על התחייבות עצמית ללא הגבלה בסכום, ערבות צד ג' ללא הגבלה בסכום והפקדת סך של 30,000 ₪ על ידי המבקשת, במזומן או בערבות בנקאית להבטחת הנזקים שעשויים להיגרם למשיב כתוצאה מהצו, זאת בנוסף לסך של 30,000 ₪ שהופקדו על ידה זה מכבר בעקבות החלטת כב' השופטת וולפסון, אשר ישמשו גם הם לצורך החלטה זו. בנוסף, על מנת לאפשר למשיב להתארגן לעזיבה מסודרת של המקום, לרבות נוכח התחייבויותיו הנטענות כלפי עובדיו, אני מורה כי הצו יכנס לתוקף ביום 3.9.17.

כמו כן אני מורה למשיב בתקופת הביניים להימנע מלבצע כל פעולה, לחובה ו/או לזכות, הקשורה בנכס, ובכלל זה להימנע מגרימת כל נזק לנכס ו/או הוצאת ו/או פירוק תשתיות ו/או מחוברים ו/או ציוד הנושא את השם המסחרי "ג'וני קריספי" ו/או כל מיתוג מסחרי אחר השייך למבקשת – והכל כפי התחייבות הזכיין בסעיף 19 (ב) להסכם הזיכיון.

המשיב ישלם למבקשת הוצאות הבקשה בסך של 5,000 ₪.

השופט ג' גונטובניק קבע, כי על פני הדברים, בנידון דידן, עמדה לתביעה חלופה נוספת בדמות הוצאת צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, התשס"ב-2001 (להלן: חוק הטרדה מאיימת).

סיכום ביניים: החלטותיהן של רשויות החקירה והתביעה – הן אלו שעניינן סגירת התיק, הן אלו שעניינן העמדה לדין – כפופות לבקורת מינהלית.

בהמשך, בשלב גזירת העונש, לאחר שבית המשפט יחשף לעברו הפלילי של הנאשם ולטענות נוספות שיעלו הצדדים בטיעוניהם לעונש, תהא לו היזדמנות נוספת לבטל את ההרשעה שהושתה על הנאשם בהכרעת הדין: "הרשיע בית המשפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, או לצוות כי הנאשם ייתן התחייבות להמנע מעבירה, כאמור בסעיף 72(ב) לחוק העונשין, בלא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור" (סעיף 192א לחסד"פ).

רק בשלב זה, לאחר כחמש שנים של הטרדות מגוונות נגד מתלוננים רבים, ולאחר שצווי הרחקה שפוטיים הופרו, החליטה התביעה להעמידו לדין.

...

רותם הגיש ערר על ההחלטה; הערר נדחה.

ממילא, אם ימצא בית המשפט הדן בפלילים כי ההחלטה להעמיד אדם לדין לוקה בחוסר סבירות חריף, לא יהיה בכך כדי להשליך באופן משמעותי על מקרים אחרים שנסיבותיהם שונות.

סעיף 150 לחוק סדר הדין הפלילי קובע: "נטענה טענה מקדמית, ... בית המשפט יחליט בטענה לאלתר, זולת אם ראה להשהות את מתן החלטתו לשלב אחר של המשפט". סעיף 151 לחוק זה מוסיף וקובע שככלל: "לא טען הנאשם טענה מקדמית בשלב זה, אין בכך כדי למנעו מלטעון אותה בשלב אחר של המשפט". נמצאנו למדים כי אומנם ראוי שטענות מקדמיות יתבררו מוקדם ככל הניתן; אולם ככלל רשאי הנאשם להעלות טענות מקדמיות בכל שלב (ראו למשל ע"פ 6922/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (1.2.2010)), ובית המשפט מוסמך לדון בהן בשלבים מאוחרים בהליך.

סיכומו של דבר, דעתי היא כי אין לשלול את האפשרות שבמקרים שבהם ההחלטה להעמיד אדם לדין לוקה בחוסר סבירות חריף עד שיש בו כדי לעמוד בסתירה מהותית עם עקרונות הצדק וההגינות, ייקבע כי מתקיימת לזכות הנאשם הגנה מן הצדק, אשר מכוחה אף ייתכן כי יבוטל כתב האישום או חלק ממנו.

הסעדים המבוקשים בעירעור אחר הדברים האלה בא המערער אל תכלית עירעורו – הסעדים האופרטיביים שהם תכליתו של ביטולו הרטרואקטיבי של הצוו, שאותו הוא מבקש (וכן סעדים אופראטיביים בעניינים אחרים שאינם מעניינו של פסק דין זה, סוגיית הגירושין כאמור וענייני הילדים): חיוב האשה בדמי שימוש בשל שימוש בלעדי בבית המשותף לאחר הרחקת הבעל ללא הצדקה; חיוב האשה ב"הוצאות ופיצויים בפניית סרק" – ולעניין זה ציין בהמשך כי הוצאות הן הוצאות לטובת הנפגע, היינו הוא, ולטובת אוצר המדינה כאחד – לפי החוק למניעת אלימות במשפחה.

המערער השיב לסיכומי המשיבה וטען בין השאר: "טענת האיש אינה מסתכמת באי קיום הדיון במעמד הצדדים תוך שבעה ימים [...] בית הדין סרב לבחון לכל אורך קיומו של הצוו אם היתקיימו הכללים הנדרשים לצוו ההגנה על פי החוק [...] אפילו האשה לא טענה לאלימות סמוך לבקשה [...] האשה לא נחקרה בצורה רצינית [...] בית הדין הסתפק בכך שהוגשה תלונה למישטרה [...] הדיון אינו תיאורטי [...] אם יקבע בית הדין שמדובר בהליך סרק וקנטרני, רשאי להטיל על האשה הוצאות ופצוי [...] חובת הבירור מוטלת על בית הדין [...] האיש מעולם לא הסכים לתוקפו של הצוו אלא הסכים לבחון שלום בית או גישור או גירושין. בדיון ביום 17.12.18 דרש האיש לידון בתוקפו של צו ההגנה [...] בית הדין לא היתייחס [...] באת כוח האשה מציינת בכל כתבי טענותיה את תסקיר הביניים באופן מסולף [...] לא לחינם באת כוח האשה לא מצרפת את התסקיר [...] יתר על כן [...] האשה היא מתלוננת סדרתית ואין והתלונות הנ"ל המוזכרות בתסקיר המתארים "פגיעה לאורך השנים" אינם קשורים וסמוכים לבקשה [.

צוים כאמור מכל מקום אינם ניתנים מכוח האיסור ההלכתי כשלעצמו אלא מכוח החוק למניעת אלימות במשפחה, תשנ"א – 1991, או מכוח חוק מניעת הטרדה מאיימת, תשס"ב – 2002.

בשולי דברים אלה חובתנו לדחות גם את דברי בית דין קמא כי "הסתמך על דין מדור שקט ודין הרחקה לאחר הגירושין כדי ליסתום פירצות אלו שבחוק עד שיתברר העניין לאשורו" וכפי שהמשיך וביאר: בית הדין בהחלט ידע את החוק למניעת אלימות במשפחה והחוק למניעת הטרדה מאיימת, אך בגלל הזהירות שיש לנקוט במקרה של חשש אלימות, ומכיוון שלא הייתה פגיעה בזכות הקניין, מאחר שהאיש כבר היה מחוץ לבית או לאחר הגירושין, ראה בית הדין צורך להמשיך את ההרחקה מהאשה.

...

(זאת אף שהאמת ניתנה להיאמר כי גם מי שהורחק כדין בשל חשש לאלימות זכאי בסופו של דבר לתבוע את פירוק השיתוף וזכאי לדמי שימוש בגין התקופה שבה רק רעהו משתמש בנכס המשותף, לפחות מאותה עת שבה אכן היה השימוש המשותף נמנע גם לולי האלימות, בשל הגירושין.

המערער אומנם טען בנושא זה, אך המשיבה לא השיבה – ואף שראוי היה שתשיב גם בנקודה זו למרות הנחתה כי אין מקום לפסיקת דמי השימוש מכל וכול, אין אנו סבורים כי יש לקבל את עמדת המערער כמו שהיא "בהעדר תגובה", שעה שנראה כי מדובר בחוסר שימת לב לצורך להגיב גם בנקודה זו. (ג) ניכוי חיובו של המערער במדור ילדיו בהתאם לאמור מצריך פסיקה של דמי המדור על בסיס טענות הצדדים וההכרעה בתיק מזונות הילדים, שאומנם מונח אף הוא לפנינו אך טרם הוכרע, ושתביא בחשבון כמובן גם את שומת השכירות הראויה.

בשולי הדברים נאמר כי סבורים אנו כי טוב יעשו הצדדים – ולאחר ניקוי שמו של המערער יקל עליו להסכין ולהסכים לכך – אם יגיעו להסכמות בנושאים אלה, ואולי אף בנושאים אחרים התלויים עדיין לפנינו, ויורידו את מפלס האיבה והחשדנות.

רקע בין הצדדים התנהלו הליכים רבים החל משנת 2012 בעיניין משמורת וזמני שהות, הליכים על פי החוק למניעת הטרדה מאיימת, בקשות לצוי הגנה וכן תביעות כספיות ורכושיות.

להוכחת טענותיו מפנה האב למוצג ג' -6 החלטת בית המשפט מיום 18.11.12 שם בית המשפט ציין שהאם מתקשה עם נוכחות האב בחיי הקטינה, מוצג ג' 7 – תסקיר מיום 26.12.12 שם טענה האם שהאב מטריד מינית את הקטינה, מוצג ג' -9 פרוטוקול מיום 02.06.13 כאשר נקבע 4 , בדיון שלא ניתן לבטל את צו עיכוב היציאה מהארץ, מוצג ד 1 תסקיר נזקקות מיום 16.12.13 מוצג ד' 2 דיווח מעו"ס לס"ד מיום 24.03.14 שהאם מסרבת לקיים זמני שהות בין הקטינה 6 והאב, מוצג ד' 4 פרוטוקול דיון מיום 23.04.14 , מוצג ד' 5 החלטה מיום 23.03.15 , מוצג י' 7 , פרוטוקול מיום 22.06.17 , מוצג י"א החלטה מיום 02.07.17 , מוצג י"ב החלטה מיום 05.07.17 מוצג י"ז החלטה מיום 07.10.17 ולפיה ניתן תוקף של החלטה להמלצה להרחבת זמני השהות.

לדבריו, האם אינה רואה את טובת הקטינה ולא פועלת על פיה וטרם אישור המעבר יש ליתן לקטינה לסיים את חטיבת הביניים לצורך חזוק הקשר ביניהם.

.( לפרוטוקול שורות 8-24 היתרשמות בית המשפט בעיניין מוטיבציית האם לעודד את הקשר בין הקטינה ואביה, זהה להתרשמות המומחה ועו"ס לס"ד. האם אינה רואה חשיבות רבה לקשר זה, היא מקיימת את 13 זמני השהות שנקבעו אך אינה מעודדת את הרחבת הקשר, חטיפת הקטינה בשנת והרחקתה מאביה מובילות למסקנה כי אישור המעבר תלוי, בין היתר, בקביעת מנגנונים ברורים ואכיפים להבטחת הקשר בין הקטינה והאב, וקביעת בטוחות מתאימות, הכל כפי שיפורט בפרק הסיכום.

...

האם הציעה שבית המשפט יתחשב בחוב המזונות של הנתבע והוא יהווה כערובה הנדרשת, אך אני סבורה כי מנגנון זה לא ישיג את התוצאה המיוחלת.

אשר על כן, אני קובעת כי הגירת הקטינה ללונדון תאושר בהתקיים התנאים הבאים: האם תגיש תוכנית לשילוב הקטינה באנגליה, תוך ציון מקום מגורים ומסגרת לימודים מתאימה לצרכיה של הקטינה כשמסגרת הלימודים תיבחן ע"י עו"ס לס"ד באמצעות שירותי הרווחה הבינלאומיים.

סוף דבר תביעת ההגירה שהגישה האם מתקבלת בכפוף לקיום התנאים המפורטים לעיל.