צו מניעה להפסקת מעקב על ידי חוקרים פרטיים

בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו ת"א 55287-08-22 איי נט (חרפה) בע"מ ואח' נ' ישרכרט בע"מ מספר בקשה:1 לפני כבוד השופט גרשון גונטובניק המבקשות 1. איי נט (חרפה) בע"מ 2. גו הום נט בע"מ ע"י ב"כ עוה"ד האני טנוס וניזאר טנוס טנוס עורכי דין המשיבה ישרכרט בע"מ ע"י ב"כ עו"ד בני לרנר בקשה לצוו מניעה זמני החלטה

"יש לכונן ספקטרום שככל שמתקדמים לאורכו כך גדל משקלן של חובות ההגינות המוטלות על הגורמים הפרטיים. בצדו אחד החובה לנהוג בתום לב, בצדו האחר גופים דו-מהותיים, ובתווך דרגת ביניים של "מספקי שירותים צבוריים חיוניים". החובה לנהוג בתום לב משקפת רמת הגינות בסיסית, החלה על כל המהלך בעולמם של דיני החיובים החוזיים האזרחיים.

בבואנו להיתמודד עם המחלוקת ניתן ללמוד השראה מהפרשנות שניתנה לסעיף 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 על ידי כב' השופט סולברג ברע"א 6582/15 עמותת איעמאר לפיתוח וצמיחה כלכלית נ' בנק הדואר, חברת דואר ישראל בע"מ (פורסם במאגרים; 2015 בפיסקה 14): נטל ההוכחה לסבירות הסרוב מוטל על הבנק.

כך, לעיתים, הודעת ביטול שירותי סליקה לאקונית, שלא מציגה באופן נאות את התשתית הראייתית שעמדה בבסיס ההחלטה, תוכל להגביר את ההצדקה להוצאת צו מניעה המונע את הפסקת שירותי הסליקה והמשמר את המצב הקיים (ראו למשל את ההחלטה בת"א (מחוזי ת"א) 27949-02-20 החזרי מס - חביב חכם זאדה נ' ישרכרט ואח' (2.7.20)).

ועוד מציינות המבקשות כי כלל לא בוצע מעקב אחר ההשגות שעניינן חברות אשראי אחרות, ועדיין גם אם אקבל כי יש ממש בכל העררים, עדיין אלה נבלעים בהקף הכללי שלגביו לא הוגשו השגות.

ואכן, בית המשפט אימץ את עמדת החוקר שמונה במסגרת ההליך, שגם הוא לא מצא קשר בין התלונות הרבות ובין איומים כאלה או אחרים (שם, בפיסקה 77).

...

המשיבה טוענת כי חרף זאת נמשכו הבעיות ובסופו של דבר נשלח למבקשות (ביום 4.7.21) מכתב ביטול הסכם הסליקה.

סיכויי התובענה הלכאוריים בנסיבות המקרה הנוכחי ומה במקרה הנוכחי? לאחר עיון אני סבור כי ניתן לומר בזהירות המתבקשת ומבלי לקבוע מסמרות, כי ברמה הלכאורית שיש ליישם במסגרת בקשה לסעדים זמניים, סיכויי התובענה אינם גבוהים, ואין הם מצדיקים צו מניעה זמני.

יותר מכך, במסגרת הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין בת"א 40191-08-21 התחייבו התובעות להימנע מלנקוט בכל צעד משפטי, שמטרתו למנוע את ביטול הסכם הסליקה ככל שהמשיבה תבקש לעשות כן. ואביא שוב את לשון סעיף 4 להסכם הפשרה (שקיבל תוקף של פסק דין ביום 18.8.21) שלפיו "מקום בו הנתבעת תחליט לאחר הפגישה שלא להאריך את הסכם הסליקה מעבר למועד הביטול – התובעות [שהן המבקשות שלפני] מוותרות ויהיו מנועות מלנקוט כל הליך משפטי שמטרתו תהא למנוע באופן זמני או קבוע את ביטולו של הסכם הסליקה במועד הביטול." כשלעצמי אני סבור שהתחייבות של צד שלא לפנות לערכאות יכולה לעורר קשיים במישור העקרוני, ועדיין לכל הפחות התחייבות המבקשות מהווה הודאה מצדן כי התשתית שהייתה קיימת באוגוסט 2021 הצדיקה, עקרונית, את הפסקת ההתקשרות עמן.

התוצאה הבקשה לצו מניעה זמני נדחית.

עוד נטען על ידי המשיבה, כי אין ללמוד גזירה שווה לענייננו מפסיקת בית המשפט העליון בנוגע לסמכות קצין התגמולים, שכן האחרון מקבל החלטות עליהן מערערים ואילו המשיבה היא צד להליך המתברר בפני בתי הדין המשמעתיים.

האם יש בהוראות אלה משום הסמיכה מפורשת למשיבה ליזום פעולות לאיסוף מידע על עורכי דין חברי הלישכה והאם פעולות אלה יכולות לכלול אף עריכת חקירה סמויה? על פי ההלכה בעיניין פלונית, סמכות לזימון עדים והצגת מסמכים, כפיית התייצבות והוצאת צו חפוש (סמכויות המצויות בחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968) כמו גם סמכות לאיסוף חומר הדרוש לחקירה לתכלית גילוי עובדות הדרושות לצורך הכרעה בועדת חקירה, אינן מהוות הסמיכה ספציפית לבצוע מעקב סמוי והתחקות אחר גורם הדרוש לחקירה.

קביעה זו עומדת בסתירה מוחלטת לפסיקה בעיניין פלונית, על פיה אין לראות בעריכתה של חקירה סמויה בבחינת "סמכות עזר". פראקטיקה מקובלת לטענת ב"כ המשיבה בעקרי הטיעון, שימוש הקובלת בחוקרים פרטיים לצורך איסוף מידע אינו בבחינת מעשה חדש והדבר נעשה בשורה של תיקים אשר התבררו בפני כל ערכאות השיפוט השונות, אשר אישרו את הממצאים שנאספו בדרך זו. טענה דומה נדונה בעיניין פלונית, שם סקר בית המשפט הליכים קודמים החל מסוף שנות התשעים של המאה הקודמת בהם נערכו מעקבים סמויים על ידי ועדות רפואיות לפי חוק הנכים.

סמכות דומה קבועה בסעיף 45 לחוק ההגבלים העיסקיים, תשמ"ח-1988, על פיו, הממונה או מי שהוא הסמיך לכך מבין עובדי המדינה, רשאי, אם יש לו יסוד סביר להניח שהדבר דרוש כדי להבטיח ביצועו של חוק זה או למנוע עבירה על הוראותיו, להכנס לכל מקום שבו מיתנהל עסק ולערוך בו חפוש ולתפוס כל חפץ שיש לו יסוד סביר להניח כי הוא עשוי לשמש ראיה במשפט על עבירה כאמור.

...

לאור המסקנה כי היה מקום לפסול את הראיות שהתקבלו (ת/19; ת/1-ת/18), וכי לא ניתן היה להתבסס על ממצאי החקירה, לא ניתן להותיר את הרשעת המערער על כנה.

בהעדר הראיות (הדיסק והמסמכים), לא ניתן היה להגיע למסקנה כי המערער עבר את העבירות שיוחסו לו באישום השני בקובלנה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הערעור מתקבל והרשעת המערער מבוטלת.

אמת, כאשר מדובר בשאלה המוצגת לעד במהלך עדותו, עליה חל סעיף 1(5) לצוו לפי לשונו, ישנו טעם להגן על הפררוגטיבה של הערכאה המבררת ועל רציפות הדיון, ולמנוע בשל כך הגשת בקשת רשות ערעור ביחס להחלטה שניתנה לגביה על ידי שופט הערכאה המבררת.

לדוגמה, הטענה לחיסיון מיסמך שהוכן לקראת משפט מועלית כעניין שבשיגרה בתביעות נזיקין על ידי חברות ביטוח שמעסיקות חוקרים פרטיים.

קשה להלום כי בהליכי תביעה של שמעון נגד חברת ביטוח פלונית או כנגד חברת ביטוח אלמונית, שמעון יהיה זכאי לידרוש גילוי של דו"ח החוקר שהוכן בהליך של ראובן, בטענה שהדו"ח נערך לצורך הליך אחר ולכן הוא זכאי לעיין בו (למשל, כדי להוכיח טענתו שמדובר באותו חוקר שפועל בדרכים לא הגונות, או כדי להוכיח שחקירה של ממש אורכת ימים ושעות וכוללת מעקבים וסרטונים).

ואכן, המסמך המדובר מהוה תרשומת פנימית "קלסית". הפסיקה הכירה זה מכבר בחיסיון תרשומות פנימיות, הן במשפט האזרחי והן במשפט הפלילי, כחיסיון יחסי העומד לרשות הציבורית בלבד, להבדיל מגופים פרטיים (וראו בהרחבה עמית, חסיונות ואינטרסים, עמ' 810-781).

...

בשל חשיבות השאלות המשפטיות המתעוררות במסגרת הבקשה דנן, החלטנו להכריע בה במותב תלתא.

בנסיבות אלו, אני מקבלת את התנגדות המשיב, מדובר במסמך פנימי של הרשות ומה שרלוונטי בסופו של יום הוא כאמור הפשרה שהתקבלה.

מנהל מע"מ טוען מנגד כי בבסיס החלטתו של בית המשפט קמא לדחות את הבקשה לעיון, כעולה ממנה, עומדת קביעתו לפיה מדובר במסמך שהוכן לצורך הליך משפטי, ולכן חל עליו חיסיון המוטל על מסמכים מסוג זה. משכך, יש לדחות את בקשת רשות הערעור על הסף, וזאת בהתבסס על קביעתו של בית משפט זה ברע"א 1496/15 לוי נ' דרורי (21.5.2015) (השופט יצחק עמית) (להלן: עניין לוי) לפיה החלטה בסוגיה בה עסקינן אינה יכולה לשמש עילה למתן רשות ערעור לפי פרשנותו הנכונה של צו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות ערעור), התשס"ט-2009 (להלן: צו בתי המשפט או הצו).

אבהיר את דבריי: אני סבורה כי צו בתי המשפט אינו חל על החלטות הנוגעות לעיון במסמך ספציפי שבו מעיין עד, אף אם הבקשה לעיון מוגשת בעקבות חקירתו של העד.

אני סבורה כי יש היגיון רב בקביעה זו. ראשית, שמו של החיסיון על מסמך שהוכן לקראת משפט פלוני מעיד על אופיו של החיסיון ועל כך שאין מדובר בחיסיון "חפצי" הדבק במסמך ונלווה אליו במעמדו המקורי בכל אשר ילך, כי אם בחיסיון הקשור באופן מהותי להליך המשפטי שלקראתו הוא הוכן.

משכך, כמו חבריי אף אני סבורה כי ייתכנו מצבים שבהם החיסיון של מסמך שהוכן לקראת משפט ימשיך לחול גם בהליך אחר, ואולם חיסיון זה יחול כחיסיון יחסי ובהתאם לשיקולים שצוינו בפסקה 38 לחוות דעתו של השופט גרוסקופף.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובתצהירים, שמעתי את העדים, צפיתי בסרטונים ושמעתי את טיעוני הצדדים, לא שוכנעתי כי מתקיימים התנאים שנקבעו בסעיף 2, למתן צו למניעת הטרדה מאיימת ועל כן אני מורה על ביטולו של הצוו שניתן במעמד צד אחד ביום 12.07.2018.

יתרה מכך, הגב' אסתר ברטוב שהעידה מטעם המשיב, מסרה באופן מפורש, כי חלק מהצילומים בוצעו על-ידי חוקר פרטי, שאת שירותיו היא שכרה, וזאת במסגרת הליכים המתנהלים בבית משפט לעינייני מישפחה בינה לבין המבקש 1.

לא הוכח, כי ישנו מעקב אחר המבקשים וככל שיש כזה, לא הוכח שזה נעשה על-ידי המשיב עצמו או מי מטעמו.

בקשת ב"כ המבקשים למנוע פירסום על ידי המשיב אינה מצויה בסמכותו של בית המשפט במסגרת בקשה זו. לו דובר בפירסום העונה על ההגדרה בסעיף 2 לחוק הייתי נכונה לבדוק זאת אך עסקינן בפרסומים שנעשו על ידי הצדדים במסגרת מאבק משפטי בו כל אחד מהמעורבים מפרסם פרסומים שלדעתו נועדו להסביר ולחזק את גירסתו בתביעה תלויה ועומדת.

בנסיבות אלה לא מצאתי שהפסיקה אליה הפנה ב"כ המבקשים מסייעת לענייננו.

...

המבקשת 2, אישרה בחקירתה הנגדית, כי המשיב לא פרסם לא את שמה ולא את תמונתה והוסיפה, כי הגרוש שלה סיפר במהלך הרצאתו של המשיב, פרטים הנוגעים לחיי הנישואים שלהם, כך שכל מי שמכיר אותם יודע שמדובר בה. אני סבורה שבדברים אלו, אין כדי להוכיח, כי המשיב נקט באמצעי כל שהוא המהווה הטרדה מאיימת כלפי המבקשת 2.

בשים לב לפגיעה הנלווית לזכותו של מי שכנגדו מתבקש הצו, חובה על בית המשפט לבחון את הדברים בזהירות רבה ולהותיר צו שניתן במעמד צד אחד על כנו רק במקרים המתאימים לכך ולא שוכנעתי שיש מקום להותיר הצו על כנו.

לאור כל האמור לעיל, לא עלה בידי המבקשים להוכיח קיומם של התנאים שנקבעו בסעיף 2 לחוק ועל כן אני מורה שהצו שניתן במעמד צד אחד ביום 12.7.18 מבוטל.

כעת עומדת בפניי בקשת עיון שהוגשה ביום 8.11.2023 על ידי מר אריאל גנוט (להלן: "מבקש העיון"), שאינו צד תיק, אך זומן להעיד בו לבקשת המשיבה במסגרת דיון ההוכחות מיום 14.9.2023.

לטענת מבקש העיון, במהלך עדותו, התברר לו כי המשיבה ואנשיה סבורים כי הוא העומד מאחורי הליך בקשת האישור, וכמו כן נודע לו כי הוא מצוי במעקב של חוקרים פרטיים.

על פי הפסיקה הנטל המוטל על מבקש העיון הוא קל יחסית, ואין הכרח שמבקש העיון יסביר בדיוק באיזה אופן העיון בחומר יועיל לו ואיזו מטרה הוא משרת (ראו: עניין בירן; בג"צ 10003/08 מ.לסר בע"מ נ' מדינת ישראל (5.4.2012); ע"א 7379/06 ג.מ.ח.ל חברה לבניה 1992 בע"מ נ' טהוליאן (26.8.2010)).

לשם עריכת האיזון האמור, הובהר בפסיקה כי תקנות העיון מתוות מסלול תלת שלבי בהקשר של בקשת עיון בתיק: בשלב הראשון, יש לבחון האם אין איסור בדין על העיון; בשלב השני, ככל שאין איסור בדין על העיון, יש לבחון האם העיון מוצדק, כאשר בהקשר זה נקודת המוצא היא שיש לאפשר את העיון, והנטל מוטל על הטוען למניעת העיון; בשלב השלישי, בהנחה שיש הצדקה לאפשר את העיון, יש לבחון האם ניתן להגשים את מטרת העיון תוך פגיעה מידתית, ככל האפשר, בזכויות ובאינטרסים של בעלי הדין שהתנגדו לעיון (ראו: בג"צ 10003/08 תומר לוי ואח' נגד מדינת ישראל (5.4.2012); ע"א 8849/01 פקיד שומה למפעלים גדולים נ' פז-גז חברה לשווק בע"מ, פ"ד נט(5) 385, 394-393 (2005)).

בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

...

הגעתי, אפוא, לכלל מסקנה לפיה מתן זכות עיון גורפת לא תעניק הגנה נאותה לאינטרסים המסחריים המובהקים של המשיבה, ומנגד אף אין הצדקה למנוע ממבקש העיון לעיין בחלקים בתיק הרלוונטיים לגביו.

לא ניתן לשרטט מראש את היקפה של זכות העיון במסמכים עתידיים שטרם הוגשו לתיק, ולפיכך החלטתי תתמקד אך ורק במסמכים המצויים כיום בתיק.

בהתחשב בעלות הכרוכה בביצוע הפעולה הנ"ל, שעל פניה אינה גבוהה במיוחד, כמו גם, ובעיקר, מאחר שהיא נעשית נוכח עניינה של המשיבה לשמור על סודותיה המסחריים, לא מצאתי מקום לקבל את בקשתה כי מבקש העיון הוא שיישא בעלות זו. סוף דבר – המסמכים יועברו לידי המבקש לאחר השחרתם כאמור.