צו מניעה זמני לעצירת שידור כתבת תחקיר בטלוויזיה

תחילתה של תביעה זו בבקשת התובע, עו"ד במקצועו, למתן סעד זמני דחוף ולפיו, יאסר פירסום תחקיר עתונאי שהנתבעות ערכו ביחס אליו, תחת כותרת ו/או פינת התוכנית "הנוכלים" המשודרת במסגרת שידורי המהדורה המרכזית של החדשות, בשל היותו פוגע בשמו הטוב באופן המבסס עילות תביעה על פי חוק איסור לשון הרע התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").

הסעד המבוקש על ידי התובע צומצם לצוו מניעה קבוע אשר יאסור על המשיבות את שידור התחקיר, תוך ויתור על סעד כספי.

חברת החדשות הוקמה על פי חוק הרשות השנייה לטלויזיה ורדיו תש"ן – 1990 והיא בעלת רישיון לשידורי חדשות בערוץ 12 של הטלויזיה.

גם אם התעורר אצל התובע צורך דחוף לפניה אל בית המשפט כדי לעצור פירסום התחקיר בעיניינו, עדיין עמד לרשות התובע פרק זמן ניכר עד למועד הדיון שנקבע, שבמסגרתו אף נידרש הוא להגיש את כתב התביעה, כדי להודיע לנאמן ולקבל אישורו ו/או אישור בית המשפט בתיק פשיטת הרגל, גם אם בדיעבד.

בהנתן התשתית הראייתית אשר הונחה בפני, כבסיס לתחקיר אותו מבקשות הנתבעות לשדר, ובהיעדר מענה מפורט מטעם התובע לטענות הקשות המוטחות כלפיו, בדבר הוצאת כספים מלקוחות במירמה, לכאורה, אין בידי אלא לקבוע, בשלב מקדמי זה של טרם קבלת תגובתו המלאה של התובע לטענות הנטענות כלפיו ובטרם גיבוש ועריכת התחקיר לשידור, כי קיים עניין לציבור המצדיק פירסום הכתבה כמו גם כי הגנת הנתבעות, המבקשות לשדר התחקיר תחת התוכנית " הנוכלים" אינה הגנת סרק.

...

הנתבעת 2 אשר הוגדרה "מערכת הנוכלים" איננה אישיות משפטית ועל כן וכבר עתה אני מורה על מחיקתה מתביעה זו. הנתבעת 3, היא עיתונאית בחברת החדשות ומשמשת כתחקירנית בין השאר בתוכנית "הנוכלים", המשודרת במסגרת החדשות.

לעניין זה, של מניעת פרסום בשלב מקדמי, נפסק לא אחת כי אין להיעתר לבקשות אלה אלא רק במקרים חריגים בהם משתכנע בית המשפט, כי הגנת המפרסם היא הגנת סרק או שאין עניין לציבור.

לסיכום – התובענה, על הסעדים המבוקשים בה, נדחית.

בבקשה לצוו מניעה זמני זוהי בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר שידור של תכנית המיועדת לשידור ביום 2.7.19 וכן את הקדימונים הנוגעים לתכנית זו. בקשה למתן סעד במעמד צד אחד נדחתה בהחלטה מיום 27.6.19.

עוד נאמר בתגובה ובתצהיר כי במהלך העבודה העיתונאית ומתוך רצון להציג תמונה מאוזנת, הוצע לאייל גולן להתראיין לתכנית, והוא שקל את הדברים והסכים לכך, לאחר שהתברר לו כי התחקיר ייערך בין אם ישתתף בו ובין אם לאו.

דיון והכרעה בפרשת אבנרי (ע"א 214/89, אריה אבנרי נ' אברהם שפירא, פ"ד מג(3) 840 (1989), בעמ' 866 נקבע העקרון לפיו "25. באיזון זה בין הערך האישי והציבורי לשם טוב לבין הערך האישי והציבורי לחופש הביטוי יש ליתן משקל מיוחד לערך בדבר חופש הביטוי. בעיקר יש ליתן משקל מיוחד זה כל הנוגע לחופש הביטוי לעינייני הציבור ולגופים ולאנשים הנושאים משרות ציבוריות, או שהם בתפקידים שלציבור עניין בהם. הטעם לכך הוא כפול: ראשית, בשל חשיבותו הרבה של חופש הביטוי, כתנאי חיוני למשטר דמוקרטי. חופש הביטוי מאפשר החלפה של דיעות, המאפשרת מצדה עיצוב של ההשקפות הפוליטיות המעצבות את המשטר. 'רק בדרך זו הוא יוכל ליצור לעצמו דיעה עצמאית ככל האפשר על אותן שאלות העומדות ברומו של עולם החברה והמדינה, שההכרעה עליהן נתונה בסופו של דבר בידיו, ובתוקף זכותו לבחור את מוסדות המדינה' (השופט לנדוי בבג"צ 243/62 הנ"ל, בעמ' (2451). 'ההתבטאות החופשית היא חלק מהותי וחיוני מן התהליך הדמוקרטי, והיא מזינה את יכולתו של המשטר הדמוקרטי לקיים את עצמו' (הנשיא שמגר בעש"מ 5/86, בעמ' 241). בצדק צוין, כי חופש הביטוי 'מהוה את התנאי המוקדם למימושן של כימעט כל החירויות האחרות' (השופט אגרנט בבג"צ 73/53 הנ"ל, בעמ' 878), וכי הוא 'יסוד מסד ותנאי מוקדם להבטחת קיומן ולשמירתן הנאמנה של רוב זכויות היסוד האחרות' (השופט שמגר בע"א 723/74 הנ"ל, בעמ'295)". ובהמשך, בעמ' 871: "בהמנעות ממתן ציווי לשעה במשפטי לשון הרע בטרם הוכרעה שאלת האחריות ניתן הביטוי לאיזון הראוי בין חופש הביטוי לבין הזכות לשם הטוב בשיטתנו המשפטית. איזון זה מעניק את מלוא הסעדים לנפגע, מקום שנקבעה אחריותו של המפרסם. במצב זה יד הערך בדבר השם הטוב על העליונה. איזון זה מעניק את מלוא התוקף לחופש הביטוי, כל עוד לא נקבעה אחריות המפרסם. במצב זה יד הערך בדבר חופש הביטוי על העליונה. זהו הביטוי המוחשי לחשיבותו של הערך בדבר חופש הביטוי בשיטתנו המשפטית". פסקי דין והחלטות ברוח זו חזרו גם בהמשך ועד ימים אלה: בבג"צ 2888/97, יעקב נוביק נ' הרשות השנייה לטלויזיה ולרדיו, פ"ד נא (5) 193 (1997); ברע"א 10771/04, רשת תיקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' פרופ' משה אטינגר, פ"ד נט(3) 308 (2005); וברע"א 7069/16, שמעון טמסוט נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ (11.9.16), שם נקבע כי "כפי שנפסק לא אחת, ככלל אין להעתר לבקשות למניעת פירסום בשלב מקדמי אלא במקרים חריגים בהם משתכנע בית המשפט כי הגנת המפרסם היא הגנת סרק או שאין עניין לציבור .... עוד נפסק כי על המבקש צו למניעת פירסום מוטל נטל ממשי להוכחת סכויי תביעתו ועליו להוכיח 'לא רק שהוא בעל סיכוים טובים לזכות בתביעת לשון הרע שיגיש נגד המפרסם, אלא גם שהמפרסם לא יוכל להעלות בתשובה כל טענת הגנה של ממש'". אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעקרונות אלו, אם כי ב"כ המבקשים טוען כי הם אינם רלוואנטיים לענייננו, שכן התביעה העיקרית שתוגש איננה תביעת לשון הרע.

שכן אם נפסק שאין לעצור מראש פרסומים בתביעות לשון הרע, בהן קיים חשש ממשי לפגיעה בשמו הטוב של אדם, פגיעה שמטיבה היא בלתי הפיכה והפיצוי הכספי בגינה אינו מונע את עצם הנזק, על אחת כמה וכמה שאין לעצור פרסומים עתידיים כשמדובר בתביעה חוזית, אשר עליה ניתן בדרך כלל לפצות בכסף.

זאת ועוד, עיכוב הפירסום עד לסיום בירור התיק העקרי הוא עיכוב לתקופה לא קצרה, ועיכוב כזה גלול לפגוע גם בנשים הנפגעות לכאורה שהתראיינו לכתבה, ועשויות להיות מושפעות באופן מהותי משידורה או ממניעת השידור.

...

לגופו של עניין, אני סבורה שבהתחשב במהות הטענות, בעמדה העקרונית לפיה הסעד המתאים צריך להינתן במסגרת של תביעה לאחר מעשה ולא במניעת השידור, ובכך שההתנגדות מצד המבקשים איננה לשידור הראיון או העדויות הנוספות אלא לחיבור ולאינטגרציה ביניהם בלבד, ניתן לדחות את הבקשה ללא צורך בצפיה בתכנית.

בנסיבות אלו אני דוחה את הבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה.

לאור כל האמור אני דוחה את הבקשה למתן צו מניעה זמני נגד שידור התכנית והקדימונים לתכנית.

מה הידיעה שלנו באמת שאנחנו רוצים לעצור את השידור כי הבנו מה הולך להיות בשידור, זה באמת נעשה יום לפני שצו המניעה הוגש, אני לא מבין.

אני אמרתי לו, שאוּלי בעיניו הכּתבה המקורית שלו, כפי שהסביר המשיב 4, היא כתבה שיכלה לזכּוֹת אותם בפרס פוליצר, אבל שידור כרגע של כתבה זו עם תוספות, היא פגיעה בעקרון הסוביודיצה.

עכשיו השאלה היא, האם אחרי השידור הערב, שופטים יגיעו לדיון הזה בלי להיות ניזונים מראיות בלתי-קבילוֹת, שהעיקרית שבהן, הטענה המקורית של התוכנית היא, שלא יכול להיות צירוף מקרים שאדם יהיה נשוי מספר פעמים, ושתי נשים ימותו בגיל צעיר, כשכּל מי שצופה בכּתבה מבין שכּוונת התחקירן, הכּתב, העורך, היא שהמבקש אחראי למוֹתן של שתי נשותיו שנפטרו.

בכל פסקי-הדין שמדברים על חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, ישנה איבחנה ברורה בין צו מניעה קבוע, לבין איזושהי עצירה זמנית, שבאה ואומרת: גם זכויות הנאשם חשובות, וגם זכות הציבור לדעת וחופש הביטוי.

זה לא יהיה מוגזם לומר שהיא מבּין עדי התביעה המרכזיים בתיק הפלילי, ואני חושבת שלמותר להסביר, הנזק שעלול להגרם להליך הפלילי ב"שמיעת עדותה" בראיון טלויזיוני, נתון לעריכה, נתון לשיקולים מסחריים כאלו ואחרים, שקובעים את צורתו הסופית ואת ההשפעה שיש לראיון כזה; ובצד כל אלו, אבקש להתייחס למאזן הנוחוּת, שבתוך כל הדברים, אנחנו עדיין לא שמענו, ואני מקוה שאנחנו נשמע, למרות שביתמשפט שאל - מהי הדחיפות הגדולה, וּמדוע אי אפשר לאזן את טוהרו של ניהול ההליך הפלילי אל מול זכותו של הציבור לדעת, ככל שיש כאן עניין תחקירי כלשהוא לתוכנית שעוסקת בתיק שיש בו כבר כתב-אישום, ומתנהל כבר בביתהמשפט, ואני מודה שאני מִתקשה לראות את האנטרס הצבורי שיש בשידורה של הכּתבה; אבל נניח.

...

אני חושב שהבקשה הזאת צריכה להתקבל או להידחות, לא בגלל שאם שולמה אגרה או ניתן תצהיר.

הבקשה צריכה להתקבל או להידחות אחרי שאדוני יראה את הכּתבה.

לכן אני סבורה שאין כל מקום לוותר, לגבי המבקש, בשאלות הדיוניות המתעוררות, ושאין לו לגביהן שום תשובה.

לפני בקשה למתן צו מניעה זמני, בטרם הגשת כתב תביעה לצוו מניעה קבוע, המורה למשיבים להמנע מלפרסם כתבת תחקיר במסגרת שידור התכנית "יצאת צדיק" בערוץ 12 ובה, בין היתר, ראיונות ותכנים הנוגעים למעשים שביצעו המבקשים 1 ו-2.

בנוסף רק במהלך הדיון, ראה לנכון ב"כ המבקשים להפנות לקדימון לו טען בבקשה ולהקרינו בפלפון שלו והסתבר שמדובר בכתבה שפורסמה באתר מאקו, המפנה לכתבה בטלויזיה במסגרתה רואיין המשיב-4, אודות התחקיר שנעשה בתכנית.

בפסיקה מבוססת היטב נקבע שוב ושוב שעל המבקש לעצור פירסום עתונאי להביא ראיות בפני בית המשפט שלמפרסם "הגנת סרק" או שאין עניין צבורי בפירסום (השוו: רע"א 10771/04 רשת תיקשורת והפקות (1992) בע"מ נ' פרופ' אטינגר (7/12/04); ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא (22/10/89); רע"א 1978/12 של פרוייקטים שקומיים בע"מ נ' ידיעות אחרונות (7.3.12) ; ת.א. (ת"א) 7357-03-12 של- פרויקטים שקומיים בע"מ נ' ידיעות אחרונות (7.3.12); ת.א. (ת"א) 5-03-16 גיל נ' ידיעות אחרונות (7.3.16) ועוד רבים אחרים).

...

מקרה זה אינו עומד בכללים אלו ומשכך דינה של הבקשה להידחות לגופה.

המסקנה המתבקשת היא שלולא היה מוגש כתב אישום, הרי שלא הייתה עומדת למבקשים טענה טובה המאפשרת להם למנוע פרסומה של כתבת תחקיר הדנה בהתנהלותם, שכמותיה מפורסמות חדשות לבקרים בתכניות רבות מספור.

סוף דבר דינה של הבקשה לצו מניעה זמני עד להגשת התביעה העיקרית להידחות, באשר לא הוכחו התנאים המצדיקים מניעת פרסום מראש.

המבקשת מנהלת מאבקים משפטיים בניסיון למנוע פגיעה בבעלי החיים.

לשיטתה, באה פנייתה זו לאחר שהמאבק בחתולי הרחוב התעצם בעקבות כתבת תחקיר ששודרה בטלוויזיה, ואשר בה נראו חתולי רחוב משוטטים באופן חופשי בחצר מפעלי "טיב טעם" המעבדים בשר ומוצריו.

ב.בתצהיר עו"ד לדיאנסקי מטעם המבקשת נכתב כי בלו פנתה אליה ביום 5.11.07 והציעה "שיתוף פעולה והבנות בנושא חתולים משוטטים". במכתב (נספח 23 לבקשה), כתבה המשיבה:"יצוין כי אנו נתקלים באופן קבוע במקרים של היתעללות נוראית בחתולים ובבעלי חיים נוספים, על ידי לוכדים פרטיים (שצצו בהמוניהם בעקבות הסכסוך), מדבירים ואזרחים, הנוקטים בשיטות שלא יעלו על הדעת בהשמדת חתולים (כמו הדברה וירי) ומאחר ואנו מעריכים מאד את נחישות האגודה להפסקת ההתעללות בבעלי חיים, ומברכים את פעילותה ככל שזו נוגעת בזוועות מעין אלה, אנו מעוניינים לשתף פעולה סוף סוף בעצירת פשעים אלה." לכאורה, מציגה בלו השקפת עולם ואינטרסים הזהים לאלה של המבקשת (אלא שהמבקשת סבורה כי להצעה יש קשר להליך הפלילי המתנהל כנגדה בבית משפט השלום בכפר סבא).

משהוכח, ולו אף לכאורה, כי הוא נוהג שלא על פי הנהלים, קיים חשש לכך שתתבצע עבירה על פי העבירות המנויות בסעיפים 2,4 לחוק, ולכן מצאתי להורות כי הצוו הארעי שניתן כנגדו יעמוד בתוקפו כצו זמני.

...

ה.עוד טענו המשיבים כי השהוי בהגשת הבקשה, ומאזן הנוחות (פגיעה בבריאות ובשלום הציבור), תומכים בעמדתם כי יש לדחות את הבקשה.

התעוד שהומצא ע"י המשיבים מלמד כי בעקבות הפניות לכדו בלו את החתולים, ודיווחו לוטרינר הרשותי בדו"ח מפורט כמה חתולים לכדו, מועד הלכידה, אפיון החתול שנתפס (מין, צבע, וסימנים מיוחדים), כנדרש "על פי הספר". ו.הנני מקבלת טענת המשיבים בלו כי העובדות והטענות הממוחזרות אינן יכולות להקים תשתית ראייתית רלוואנטית, ומשלא הוכח, ולו אף לכאורה, כי המשיבים פועלים היום שלא על פי ההנחיות שנקבעו לאחר פסיקת הבג"צ, דין הבקשה, ככל שהיא מתייחסת למשיבים אלו, להידחות.

באשר להוצאות: המבקשת תשלם למשיבים בלו הוצאות הבקשה בסך 5,000 ₪ בצרוף מע"מ. הוצאות המשיב סעד בסך 5,000 ₪ יחולו על פי התוצאות בתובענה לגופה.