צו מניעה זמני האוסר על כל שימוש במקרקעין

לפניי בקשה מיום 18.10.2021 למתן סעדים זמניים במעמד צד אחד כי אורה על: (א) מתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבים לעשות כל שימוש בכספים אשר יופקדו לחשבון הבנק של המשיבה 2; (ב) מתן צו מניעה זמני אשר אוסר על הנאמן להעביר לנתבעים כספים אשר מופקדים ו/או יופקדו בחשבון הנאמנות.

המבקשים עיינו במסמך זה, ולשיטתם עולה ממנו כי נכון לחודש מרץ 2021, השיתה קפיטל על השותפות את הוצאות הריבית שלה בנגוד להסכמים בסך של 1,358,576 ש"ח; את הוצאות התקורה בסך של 570,000 ש"ח; וכן דרשה עמלה בגין גיוס כספי שביצעה בסך של 376,576 ש"ח. עוד נטען בהקשר זה כי למקרא הסכם מימון בין המשיבים לגורם מממן, עולה כי המשיבים רשמו שיעבוד על המקרקעין של הפרויקט לטובת גיוס של 4 מש"ח שהוצאו אל מחוץ לפרויקט.

...

סוף דבר; אשר על כן ומכל הטעמים המפורטים בהחלטתי זו אני קובעת כדלקמן: משלא הוצג בפניי כל פירוט נוסף או דרישה ביחס להוצאות והכנסות עתידיות נוספות בקשר לפרויקט; משלא הוצג בפניי כל הסבר המניח את הדעת בקשר לייחוס ההוצאות הנדרשות לפרויקט הספציפי; משלא הונחה בפניי תשתית ראייתית כדבעי אשר יש בה כדי לסתור את חשש המבקשים עובר לבקשה דנן; ומשלא ניתן כל הסבר לדרישת ההוצאות המפורטות בתשובת המשיבים על אף שאלו נגבו נכון ליום 31.12.2020 בדוח שהוצג לפניי, וכפי שפירטתי לעיל לאחר שמלוא המידע מצוי בידי המשיבים, שהציגו נתונים סותרים וכגרסה מתפתחת, אני קובעת – בהתבסס על החומר המונח בפניי – כי יש להעניק צו מניעה זמני למבקשים בהתאם למתווה שיפורט עתה.

משאין הכנסות והוצאות נוספות צפויות מהמסכת שנפרשה לפניי, אני מורה על צו מניעה זמני לשימוש במחצית מהכספים המהווים רווח נטו, כלומר בסכום של 1,736,492 ₪.

משכך סבורני כי מדובר בסעד מידתי וראוי במצב דברים בו אין כל פירוט המניח את הדעת, ובד בבד כי אין בו כדי לפגוע בהמשך הפרויקט ובמי מהמעורבים בו. במיוחד כאשר המשיבים בתגובה המשלימה טוענים שהסכום המקסימלי שהמבקשים יהיו זכאים לו הינו בסכום של 1,500,000 ₪ כך שהפער לא יוביל לגרימת נזק.

בבקשה שלפניי עתרו המבקשים למתן צו מניעה זמני, האוסר על המשיבים להכנס או לפלוש לחלקם הנטען במקרקעין ומלהפריע להם לעשות שימוש במקרקעין ולהחזיק בהם, עד להכרעה בתובענה.

בשים לב לכך שמדובר במקרקעין ריקים ופנויים שאף אין בהם גדר, ולכך שמי מהצדדים אינו עושה בהם היום כל שימוש, ובשים לב לכך שאין בידי מי מהצדדים לבצע כיום במקרקעין כל פעולה שהיא בלתי הפיכה - שכן כאמור מדובר בקרקע שאין לגביה כיום כל היתר - איני סבורה כי בנקודת זמן זו הרימו המבקשים את הנטל להוכיח כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם למתן סעד של איסור כניסה של המשיבים למקרקעין, או למתן סעד האוסר על המשיבים להפריע לשימוש שלהם במקרקעין, כפי שבקשו.

...

האמור לעיל לעניין השיהוי, החסרת פרטים רלבנטיים ותיאור עובדתי שנמצא לא מדוייק, שוקל לחובת המבקשים, ונתתי לו משקל במסקנתי כי אין מקום להיעתר לבקשה במלואה ולהעניק למבקשים את מלוא הסעד הזמני שהתבקש (כאמור, איסור כניסה למקרקעין ומניעת הפרעת שימוש).

הנה כי כן, לאחר ששקלתי את כל השיקולים הצריכים לעניין ואיזנתי ביניהם, הבקשה מתקבלת בחלקה, כך שניתן צו מניעה האוסר על ביצוע דיספוזיציה בחלקם הנטען של המבקשים במקרקעין, ויתר חלקי הבקשה נדחים.

בהמשך לבקשה לצוו מניעה זמני, הגיש התובע תביעה אזרחית נגד הנתבעים כאשר הסעד המבוקש במסגרתה הוא "צו מניעה זמני שיאסור על הנתבעים לבצע דיספוזיציה לרבות בניה, אם בהיתר ובין אם ללא היתר, בתוך חלקות זמניות 21, 22, 23 ו- 24 עפ"י מפת ההסדר הזמנית, וזאת עד לסיום הליכי ההסדר בשטח הבנוי של ג'ת הגלילית". לטענת התובע, לבית משפט זה סמכות עניינית לידון בתביעה אשר עניינה שימוש וחזקה במקרקעין שאינם מוסדרים.

...

לטענתם, אמנם טוען התובע לבעלות על החלקות הנ"ל מכח צו ירושה, אך הוא אינו מסביר כיצד אותן חלקות עברו לבעלות אביו המנוח שהורישן לו. ביום 24.5.22 נעתר כב' השופט הבכיר ג'מיל נאסר לבקשת התובע והותיר את צו המניעה הארעי על כנו עד סוף ההליך המשפטי בתיק העיקרי, תוך חיוב התובע בהפקדה כספית נוספת בסך של 4,000 ₪.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי הטענות שהגישו הצדדים על נספחיהם, בבקשות ובתגובות ולאחר ששקלתי את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ועל רקע החוק והפסיקה, נחה דעתי כי דין בקשת הנתבעים להידחות.

לאור כל המבואר לעיל, הנני דוחה את בקשת הנתבעים וקובעת, כי בית משפט זה מוסמך לדון בתביעה.

בעינייני מקרקעין ובהתאם לסעיף 51 לחוק בתי המשפט הנ"ל, כאשר הסעד המבוקש נוגע לחזקה או שימוש במקרקעין, הסמכות תהא בידי בית משפט השלום, בעוד כאשר מתבקש סעד אחר במסגרת תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין, הסמכות היא של בית המשפט המחוזי ולרבות, כאשר הסעד הוא הצהרה על בעלות על המקרקעין.

כאמור לעיל, יחד עם הגשת תביעתם, הגישו התובעים בקשה לסעד זמני, שעניינו צו מניעה זמני האוסר על הנתבעים לבצע כל שינוי בחלקה שבמחלוקת עד להכרעה בתובענה.

...

עוד טענו הנתבעים, כי דין התביעה להידחות מכח השתק משפטי כך שלפי סעיף 125(א) לחוק המקרקעין, רישום בטאבו מהווה ראיה חותכת לגבי מקרקעין מוסדרים.

בהקשר הזה אציין, כי גם טענת ההתיישנות דינה להידחות, כי ברור בעליל, שעילת התביעה נוצרה בקרב התובעים רק לאחר שנתבע 5 הודיע להם על כוונתו לערוך שינויים בקרקע והטיח בפניהם טענות בדבר בעלות הנתבעים בשטח של 152 מ"ר אשר חורג בחלקת התובעים.

לעניין תמלילי השיחות אשר צירפו הנתבעים לבקשתם מבלי שצירפו את ההקלטות עצמן מסקנתי היא, כי מדובר בתמלילים חלקיים ומהם לא עולה כי מוותרים התובעים על זכותם בשטח של 152 מ"ר או על כוונתם החד משמעית לרכוש שטח זה בתמורה.

גם התובעים עצמם מודעים כי לשם הכרזת בעלות על השטח של 152 מ"ר עליהם להגיש תביעה לבית המשפט המחוזי וכך הם רושמים בסעיף 13 לתגובתם לבקשה לסילוק התביעה על הסף: "יודגש כי בכוונת המשיבים להגיש לבית המשפט המחוזי תביעה מתאימה לרישום יתר שטח המגרש המגיע להם על שמם בטאבו והודעה על כך הועברה על ידי הח"מ לידי ב"כ הנתבעים כבר בתחילת הדיונים בתיק זה". סוף דבר: מכל האמור לעיל עולה, אני מורה על דחיית התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית.

לפני תביעה לסילוק ידו של הנתבע מן המקרקעין המצויים בעיר טייבה הידועים כמגרש מספר 88 כחלק מחלקה 5 בגוש 7839 וכן למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע ו/או מי מטעמו להכנס ו/או לבצע ו/או לעשות כל שימוש או פעולה במקרקעין זה. יסודה של מחלוקת זו בטענות הצדדים לזכויות קנייניות מנוגדות במיגרש מספר 88 המצוי בחלקה זו, כך שכל אחד מן הצדדים טוען לזכות בעלות בחלקים ממנה.

ביום 29.5.2017 ניתן במסגרת הליך זה, צו מניעה זמני האוסר על הנתבע להמשיך את עבודות החפירה והקידוחים במיגרש וזאת לאחר שהתקיים דיון במעמד הצדדים אליו לא התייצב הנתבע.

...

לאור כל האמור לעיל, על אף שאין צורך לקבוע ממצאים במארג הזכויות שבין התובעים 1-5 לבין התובע 6 ביחס לשטח הנדון קיים קושי של ממש בהתנהלות התובעים באופן שבו הוגשה התביעה לפני, ללא שרשור בעלויות קודם, וכן האופן שבו הוגשו שתי התביעות הקודמות, שנפתחו שתיהן לאחר מכירת הזכויות לנתבע, ללא הנתבע.

לא בכדי נמנעו התובעים לצרף לתביעה כל מי שיכול לחלוק על בעלותם במגרש זה. לסיכום: התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי הם בעלי זכויות במגרש 88, באופן המאפשר סילוק יד. קשיים דומים עומדים גם לפתחו של הנתבע, אולם הנטל להוכיח טענה לסילוק יד רובצת על התובע לכך.

בהתאם לסעדים שהתבקשו בסעיף 20 לכתב התביעה, נדחית התביעה.