צו מניעה האוסר על מכירת בגדי מעצבים

בסטודיו זה, מעוצבים, על-ידי המעצב וצוותו, בכמויות מוגבלות, בגדים ייחודיים, תוך עיצובם וייצורם עד לכדי מוצר מוגמר (ר' סע' 8, 10 ו-17 לתצהירו מיום 17/1/16, של התובע).

בתביעה, מבקש התובע צו מניעה האוסר על הנתבעת לעשות כל פעולה בשמלה שבמחלוקת, וכן צוי עשה, לרבות פיצוי סטאטוטורי מאקסימאלי מכוח סע' 13(א) לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999, וכן פיצוי בגין עשיית עושר ולא במשפט.

התובע טוען, כי זכויותיו הופרו באופן שיטתי עקב פעולת הנתבעת שהעתיקה שמלה שהוא (התובע) עיצב, ייצר ומכר כפריט ייחודי בכמויות מוגבלות.

...

מדוע לא הוצגה במהלך המשפט ראייה מכלי ראשון שתסביר כיצד הגיעה השמלה שנרכשה מטעם התובע לשוק בישראל? מדוע לא קבלתי הסבר של ממש לדמיון 'המפתיע' בין שתי השמלות? מדוע לא נתמכה עדותה הבלתי אמינה של העדה מטעם הנתבעת בתיעוד כתוב? מסקנתי היא, כי התשתית הראייתית שהוכחה בענייננו תומכת בעמדת התובע הן בשאלת ההכרה וההוקרה שרכש לגבי השמלה שעיצב, כאשר קהל הלקוחות הרליבנטי מקשר בינו לבין השמלה, והן באשר לדמיון המטעה שבין שמלת הנתבעת (שהוגשה כמוצג) לבין זו שעיצב התובע.

סיכום וסעדים לאור מסקנותיי דלעיל לחובת הנתבעת על בסיס העוולה של גניבת עין והפיצוי שייפסק בגין עוולה זו, נדחית בקשת התובע בסע' 54.2 לכתב התביעה, לפסוק פיצוי נוסף מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט: ע"א 8485/08 The FA Premier League Limited נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פורסם בנבו, 14.3.2010 – סע' 66-67 לפסק דינו של כב' השופט ס' ג'ובראן).

בשים-לב לשיקולים דלעיל, אני מחליט כדלקמן: (1) ניתן בזאת כלפי הנתבעת צו מניעה קבוע בהתאם לעתירה שבסעיף 53 לכתב התביעה; (2) אני מחייב את הנתבעת, לשלם לתובע פיצוי בסך של 55000 (חמישים וחמישה אלף)₪, להיום; (ג) אני מחייב את הנתבעת, לשלם לתובע את הוצאות משפט (בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מיום הוצאתו בפועל של כל פריט ועד לפירעון המלא בפועל), ובנוסף, שכר טרחת עו"ד בסך 35000 (שלושים וחמישה אלף)₪, להיום.

עוד יצויין כי בתום הדיון שנערך בבקשה הצעתי לצדדים הצעה לפיה התיק העקרי יסתיים בכך שיינתן צו מניעה קבוע לתקופה של 5 חודשים האוסר על קדם למכור בחנות, בגדים של העין השלישית וכמו כן ייאסר עליו לעשות כל פעולה יזומה של שיווק לצרכנים אשר נימנו על לקוחות החנות בזמן הסכם הזיכיון עם המבקשת, ונתתי לצדדים שהות להודיע האם הגיעו להסכמה בינהם על בסיס ההצעה האמורה, אך הצדדים לא הגיעו להסכמות ולפיכך ולאחר הגשת סיכומים בבקשה עלי ליתן את החלטתי.

אני סבור כי דרדלוקס הניחה בבקשתה את הבסיס הראייתי הנידרש לצורך מתן צו מניעה זמני, המוכיח לכאורה כי העין השלישית הנה רשת המתחרה במישרין עם דרדלוקס בפלח השוק של בגדים בסגנון "שאנטי", וזאת כעולה בין היתר מכתב ההגנה שהוגש על ידי העין השלישית עצמה בהליך אחר שבו היא טענה בעצמה כי דרדלוקס הנה מתחרה ישירה שלה, וכן מהשוואת פרטי הביגוד של שתי החברות שנעשתה על ידי מעצבת מטעם דרדלוקס.

...

לאור כל האמור, אני סבור כי גם על פי ההנחה המיטיבה ביותר עם דרדלוקס כל שניתן לאמר יהיה כי כפות המאזניים של "מאזן הנוחות" מאוינות והנזק שייגרם לדרדלוקס באם לא יינתן הצו המבוקש, שקול לנזק שייגרם לקדם באם יינתן הצו, אך כאמור דרדלוקס נדרשה להוכיח אף לצורך מתן צו מניעה קצר מועד כי מאזן הנוחות נוטה לטובתה ובנטל זה היא לא עמדה.

סיכומו של דבר, לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן: אני דוחה את בקשת דרדלוקס להוצאת צו מניעה זמני שיאסור על קדם למכור בחנות מוצרים של העין השלישית.

במקביל, ולצורך מניעת הטעיה אפשרית, אני מורה לקדם לתלות בחזית החנות, לא יאוחר מיום 6.6.21 ועד ליום 15.8.21 שלט בגודל סביר, שבו יצוין כי "חנות דרדלוקס העתיקה את מקומה לכתובת...". בנוסף,אני נותן בזאת צו מניעה זמני חלקי, ברוח ההצעה שהועלתה על ידי בדיון, ולפיו יאסר על קדם, לעשות עד ליום 15.8.21 כל פעולה יזומה של שיווק החנות ומוצריה ללקוחות שנכללו ברשימות הלקוחות שהעבירה דרדלוקס לקדם מעת לעת לצורך הזמנתם לחנות בתאריכי ימי ההולדת שלהם (כמפורט בסעיף 5(ד) למכתב נספח 5 לבקשה), או בכל רשימת לקוחות אחרת שהעבירה דרדלוקס לקדם.

בפני בקשה למתן צו מניעה זמני אשר יאסור על המשיבה להמשיך לייצר, לפרסם, או למכור דגמי ופרטי לבוש, בטענה שהם מהוים חקוי של דגמי ופרטי לבוש המיוצרים ונמכרים על ידי המבקשת (להלן: "דגמי המבקשת" ו"דגמי המשיבה" בהתאמה) וזאת עד להכרעה בתובענה העיקרית שהוגשה במקביל לבקשה.

רקע: המבקשת היא חברה בע"מ, העוסקת בעיצוב, ייצור ומכירה של בגדי מעצבים ואביזרי אופנה ונמצאת בבעלותה של הגב' לריסה בז'רנו (להלן: "המבקשת" בהתאמה).

...

מנגד טוענת המשיבה בתגובתה כי יש לדחות את הבקשה שבפניי שעה שהמבקשת לא הצליחה להוכיח את המוניטין שלה.

ובחזרה מן הפרט אל הכלל אינני מקבלת איפוא את הטענה כי קיים חשש שדגמי המשיבה (בפריטים שסומנו כנספחים 3-5), יטעו את ציבור הקונות לחשוב כי הן רוכשות דווקא את דגמי המבקשת כפי טענת האחרונה.

סוף דבר הבקשה למתן צו מניעה זמני, עד להכרעה בתביעה העיקרית, נדחית.

המבקשת תשלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך כולל של 15,000 ₪.

הצדדים להליך התובעים הנם אחים המנהלים עסק משפחתי בתחום העיצוב והשיווק של ביגוד, המכונה PRINCE-2000 , החל משנת 1987.

טענות התובעים התובעים ביקשו בתביעה צו הצהרתי "כי לתובעים מוקנית הזכות לעשות שימוש בשם PRINCE 2000 כשמם המסחרי עוד משנת 1987 עת הוגשה הבקשה המקורית לרישום סימן מסחר", וצו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת לעשות כל שימוש בסימן המסחר PRINCE או 2000 PRINCE.

בהתייחס לצוו ההצהרתי בדבר זכותם לעשות שימוש בשם 2000PRINCE כשם עסקם, טוענים התובעים, כי הם הוכיחו שימוש עיקבי בסימן בתחום הביגוד, ואין מקום ללעוג להם על כך שהם מספקים ביגוד לרוכשים שידם אינה משגת, במקום צנוע בדרום תל-אביב.

מחיקת טענות בדבר גניבת עין וגזל המוניטין בסימנם – בתחילה עתרו התובעים בפני בית המשפט לקבל צו מניעה קבוע, שימנע מן הנתבעת מכירת כל מוצרים הנושאים את סימן הבית שלה.

...

בהתייחס לבקשה כי בית המשפט ימנע מהכרעה בסעד ההצהרתי, עד לאחר סיום ההליכים בפני הרשם, מפנה הנתבעת לתקנה 154 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984– המורה כך: 1) רצה תובע או נתבע שהגיש תביעה שכנגד, להפסיק תובענה, או לחזור בו מתביעתו, כולה או מקצתה, יגיש בקשה על כך לבית המשפט או לרשם, ואם רצה לעשות כן תוך כדי הדיון – יכול שהבקשה תהיה ללא הודעה מוקדמת 2) בית המשפט או הרשם רשאי, בתנאים שיראו לו, להרשות למבקש לעשות כמבוקשו, ואם הרשה, יפסוק גם בהוצאות-המשפט 3) סרב בית המשפט לבקשה והתובע, או הנתבע שהגיש תביעה שכנגד, לא המשיך בתובענה, רשאי בית המשפט לדחותה על פי הוראת התקנה יש להגיש בקשה לבית המשפט, הרשאי להיעתר לה או לדחותה, ולפסוק בענין הוצאות המשפט.

סוף דבר התביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 30,000 ₪.

יוסף הוא מעצב אופנה שבגדיו מוכרים בשם "יוסף דיזיין", אוחנה עוסק אף הוא בתחום האופנה, ודרור הוא שהשקיע את הכסף במיזם.

המשיבים הגישו תובענה כנגד המערערים, ובד בבד עתרו למתן צו מניעה זמני האוסר על המערערים להשתמש במותג "יוסף" בנגוד להסכם.

מנגד, נדחתה טענתו של דרור לחוסר היגיון כלכלי בכך שהסכם הפירוד גם משאיר אותו עם חובות והתחייבויות החברה, גם אין באפשרותו להחזיר לעצמו את הלוואת הבעלים שהזרים לחברה, ובנוסף, עליו להחזיר למשיבים את החנויות ואף נאסר עליו ועל החברה להשתמש במותג "יוסף". בית המשפט דחה את תביעת המשיבים לפיצויים בגין ייצור הבגדים ושיווקם תחת שם המותג על ידי החברה, באשר לא הוכח ברמה הדרושה כי החברה המשיכה למכור מוצרים מפֵרים.

...

אקדים ואומר, כי דין הערעור להתקבל.

מכאן, שבמצב הדברים הרגיל, כאשר בית המשפט מוצא כי יש מקום לפסוק פיצוי מוסכם, הרי שבהעדר טענה להפחתת הפיצוי המוסכם, התוצאה היא בינארית – אם ההסכם הופר ייפסק מלוא הפיצוי המוסכם, ואם ההסכם לא הופר – לא ייפסק פיצוי מוסכם.