די אם אצטט את דברי כב' השופט רובין בת"א 3891-06 אשר ציין בהתייחס לתובעות ולמר פריד כי: "עסקינן בבעלי דין נורמאטיביים ביסוד, אשר איבדו בשלב מסוים את דרכם והם אחוזים זה בזה במאבקם משפטיים קטנוניים לעיתים, אשר נמשכים כבר שנים".
כך למשל הבקשה שהגישו תמרה טמיר לצוו מניעה כנגד פסק הדין של המפקח, בבית משפט השלום, היא נקיטה בהליך משפטי מיותר לחלוטין.
זאת ועוד, הבקשה של התובעות להצטרף להליך שבו נקט פריד אצל המפקח על הבתים המשותפים, גם היא הייתה בקשה ללא כל סיכוי משפטי, ואין כל הצדקה לכך שהנתבע יממן אותה.
...
גם על פסק דין זה הוגש ערעור, ובמהלך בירור ההליכים בתובענה זו, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לדחות את הערעור.
הנתבע טוען כי אין לתובעות עילה תביעה, שכן גם אם היה מוגש כתב הגנה, והמפקח היה פוסק על יסוד טענות הצדדים, הרי שהיה מגיע לאותה תוצאה.
לטענת הנתבע היות ומר פריד היה מעוניין לאכוף החלטה של כלל הדיירים, והחלטה זו התקבלה כדין ונערך לגביה פרוטוקול, הרי שהמפקח היה נעתר לתביעה בכל מקרה.
מכאן שאני קובעת כי לתובעות היה אשם תורם של 100% ואין הן יכולות לגלגל לפתחו של הנתבע את כלל ההתנהלות בבניין ובוודאי שלא את ההתנהלות שלהן ושל מר פריד.
על כן אני סבורה כי התובעות גם לא הוכיחו את הקשר הסיבתי בין ההוצאות שהוציאו למחדלי הנתבע, וגם לא הוכיחו את היקף הנזקים שנגרם להן.
התביעה לפיכך נדחית, והתובעות ישאו ביחד ולחוד בהוצאות הנתבע בסך 3,000 ₪ ובשכר טרחת בא כוחו בסך 25,000 ₪.
