צו לשיקום כלכלי לחייבים לתקופה של 36 חודשים

בדיון מיום 16.3.21 ניתן צו לשקום כלכלי כנגד החייבת, וביחס לחייב נקבע כי הוא פטור בשלב זה מתשלום צו תשלומים, עד להכרעה בשאלת אופן מימוש דירת המגורים של בני הזוג.

עוד פירט הבנק כי ההלוואה נילקחה לאחר 16.5.09 ולכן זכאים החייבים לקבל תשלום עבור שווי סידור חלוף לפי סעיף 38ג' לחוק ההוצל"פ, לתקופה של עד 18 חודשים בלבד.

ביחס לסידור החלוף, טוען לתקופה של 36 חודשים במחיר שכירות של 3,000 ₪, בשווי של 108,000 ₪.

...

מנגד, יש מקום להאריך בצורה ניכרת את תקופת 18 חודשים הקבועה בחוק ההוצל"פ. לאחר איזון מכלול השיקולים, לרבות הצורך בהליך זה להשיא התמורה לנושים, אני סבור כי לכל היותר יש להעמיד את החייבים במצב בו היה חל החוק ולא היו טעמים המצדיקים לסטות מהתקופה הנקובה בו. על כן, אני מעמיד את תקופת הסידור החלוף על 48 חודשים.

על כן, אני קובע כי יש להעמיד לחייבים כתנאי לפינוי.

לאור כל האמור לעיל, יפעל הבנק בפיקוח הנאמן למימוש הדירה בכפוף להעמדת סידור חלוף כאמור בהחלטה זו. הנאמן ידווח לאחר המכירה ויבהיר האם יש צורך בצו תשלומים לחייב, או ניתן להסתפק בתקבולי המימוש.

במסגרת הצוו הושת על החייב תשלום חודשי ע"ס 150 ש"ח לחודש, לתקופה של ארבעה חודשים, הצוו הועלה לסך 500 ש"ח לחודש לאחר מכן; בנוגע לחייבת נקבע צו חודשי ע"ס 150 ש"ח לחודש.

לאחר שקילת טענות הצדדים, מצאתי לקבוע תכנית פרעון כפי שיפורט להלן, בהתבסס על השיקולים הבאים: הכנסת החייבים עומדת אכן על סך של כ- 17,000 ש"ח לחודש, יחד עם ההכנסות מהפעלת עסקם כהכנסה נוספת; ב"כ החייבים ציינה כי לחייב משכורת בסיס כאזרח עוד צה"ל ע"ס 8,500 ש"ח, ו- 2,000 ש"ח נוספים הנם בגין שעות נוספות, לא ראיתי לראות את בסיס ההכנסה כהכנסת החייב, שכן אינה ממצה את מלוא הפוטנציאל, מה גם, שבפעול מצופה מחייב המבקש כי מרבית חובותיו ייוותרו ללא כסוי, כי יעשה כל מאמץ סביר, למקסם את הכנסותיו; מנגד, ראוי לזכור כי מדובר בזוג צעיר עם ילדים בגילאים צעירים מאוד, דבר המוביל להוצאות רבות, כפי שציינה ב"כ החייבים; בכל הנוגע לתקופת ההסדר, לא מצאתי כי מיתקיים כל תנאי המצדיק לסטות מפרק הזמן אשר נקבע בחוק חידלות פרעון ושקום כלכלי תשע"ח 2018, והוא 36 חודשי החזר, החייבים צעירים ובריאים, ועתידם לפניהם.

...

מנגד, מדובר בחייבים המטפלים בילדה כבת 3 עם צרכים מיוחדים והחובות נוצרו עקב בעיות בהריון, ויש טעמים לקיצור תקופת התשלומים כאמור בסעיף 163 (ב): "על אף האמור בסעיף קטן (א), בית המשפט רשאי לקבוע, בצו לשקום כלכלי, מטעמים שיירשמו, תקופת תשלומים קצרה משלוש שנים אם היתקיימו לגבי היחיד נסיבות אישיות המצדיקות זאת". בבחינת מכלול הנסיבות, אני מעמיד את תקופת התשלומים ל- 36 חודשים.

...

צו שיקום כלכלי לאחר שעיינתי בהצעת הממונה ושמעתי את הצדדים בדיון ביום 6.9.23; בהסכמת הממונה, הנאמן והיחיד; ובהיעדר התנגדות מטעם איזה מהנושים - ניתן בזאת צו לשיקום כלכלי בהתאם לסעיף 161 לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018 (להלן: החוק), ביחס לשני החייבים.

בצו נקבע שהיחיד ישלם סך 1,500 ₪ לחודש, לתקופה של 36 חודשים.

ארבעה חודשים לאחר שניתן צו השקום הכלכלי, הגיש היחיד לממונה בקשה לביטול צו עיכוב יציאה מהארץ.

ברע"א 7008/18 ברוכמן נ' הכנ"ר (פורסם בנבו, 2.1.2019), עמד בית המשפט על התנאים הנדרשים לשם ביטול צו עיכוב היציאה: "כשעסקינן בבטול זמני של צו עיכוב יציאה מהארץ, איזון ראוי של האינטרסים שבבסיס הליך פשיטת הרגל מחייב קיומם של מספר תנאים: ראשית, על הבקשה להתבסס על נימוקים משכנעים המצדיקים את יציאת החייב מהארץ, כגון "שיקולים בריאותיים, הומניים, משפחתיים, או עיסקיים (שמטרתם להיטיב עם קופת פשיטת הרגל), וכן עבור הזמן, ובילבד שבמשך תקופה ממושכת היתנהל החייב כראוי" (עניין טאהא, פסקה 19).

...

לעניין משך הביקור, אני מקבל את בקשת היחיד הועלתה בדיון, לאפשר פרק זמן גמיש, שיעמוד על 30 ימים לכל היותר ועל מנת לאפשר איתור כרטיס טיסה זול עד כמה שניתן.

לעניין האפשרות שעלתה במהלך ההליך הנוכחי, לתשלום כל יתרת התשלומים ע"פ צו השיקום, היינו הקדמת תשלום, אני מקבל עמדת הנאמן שההליך הנוכחי אינו מתאים לבקשה מעין זו, שיש להגיש בהליך העיקרי ואיני מוצא צורך להכריע בה במסגרת הנוכחית.

תוצאה על יסוד כל האמור, אני מקבל את הערעור ומורה כי צו עיכוב היציאה מן הארץ יבוטל על ידי הממונה, בכפוף למילוי התנאים הבאים: יציאת היחיד את הארץ, למדינת תאילנד בלבד, תהיה בתוך 60 הימים הקרובים בלבד, ותקופת השהות בחו"ל לא תעלה על 30 ימים.

לאחר שעיינתי בבקשת היחיד, בהמלצת הממונה, בתגובת היחיד ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון שהתקיים ביום 4/12/23 אני מורה על מתן צו לשקום כלכלי לפי לסעיף 161 לחוק, בתנאים כדלקמן – חובת התשלומים - סך של 2,300 ₪ בחודש לתקופה של 60 חודשים, החל מחודש 2/24.

החוק מונה בסעיף 163 את רשימת המקרים בהם בית המשפט רשאי להאריך את תקופת התשלומים מעבר לתקופה של 36 חודשים, שהנה בררת המחדל שנקבעה בסעיף 163 (א) לחוק.

לטענת היחיד, מחודש 9/19 לא העביר קבלן עמו עבד את התשלומים שהיה חייב ועל כן נאלץ לשלם לעובדיו מכיסו.

...

התוצאה היא כי צו התשלומים יעמוד על 2300 ₪ בחודש.

אני סבור כי במקרה זה יש מקום לקבוע תקופת תשלומים ארוכה באופן משמעותי מזו הקבועה בחוק, על בסיס הוראות סעיפים 163(ג)(1)(ב) ו- 163(ג)(2) לחוק.

לא ראיתי לקבוע זאת הן מאחר והדבר לא הומלץ על ידי בעלי התפקיד והן והדבר מתאים למקרים יוצאים מן הכלל, בהם קיימות נסיבות חמורות וחוסר תום לב. לאור כל האמור, מאחר והיחיד עצמו לא התנגד להארכת תקופת התשלומים באופן משמעותי, אני מעמיד את התקופה על 60 חודשים.