צו הריסת בית מחבל שביצע פיגוע בכביש 60

לטענת המשיב, אין מדובר בענישה קולקטיבית כלפי אנשים בלתי מעורבים "אלא היא פגיעה נלווית בלבד למטרה ההרתעתית של הפעלת הסמכות". המשיב הוסיף וטען, כי בהיותו מודע למשמעויות הקשות הנובעות מהפעלתה של תקנה 119, הוא עושה שימוש בסמכותו רק במקרים חמורים, כשהמטרה העומדת לנגד עיניו היא ליצור הרתעה מספקת וראויה כלפי מחבלים פוטנציאליים, כאשר הפעלת הסנקציה של הריסת בית "היא פועל יוצא של נסיבות הזמן והמקום". כך, בשנים שבהם פעולות הטרור פחתו, היתה הפעלת הסמכות נדירה למדיי, ואילו בתקופות בהן ארועי טירור הפכו לשגרה יום יומית, יש הכרח בהפעלת הסמכות בתדירות רבה יותר, "מתוך מגמה להרתיע ולגדוע את נגע הטרור, פן יתרחב הנגע ויתפשט עוד יותר". אשר להוצאת הצוו בעיניינו של ראג'ב, ציין המשיב כי הדבר נעשה "בשים לב לחומרת הפיגוע, במהלכו נרצחו בדם קר בני הזוג הנקין ז"ל לעיני ילדיהם הקטנים". לגישת המשיב, "חיוני עד מאוד להרתיע ככל הניתן מבצוע פיגועים אכזריים נוספים במתוה זה בעתיד". בהתייחס לשיטת ההריסה של בית העותרת, נאמר בתגובה, כי בהתאם לחווׂת דעת הנדסיות, יעשה שימוש במטעני חיתוך, "מסוג מסגרת פריצה מודולרית יעודית", אשר ייאטמו על ידי שקי חול, לשם הפחתת נזקים לסביבה.

בהודעה מיום 6.10.2015, ציין ראג'ב כי לאחר שגייס לפעילות את יחיא וסמיר, הוא שלח אותם לבצע סיורים באיזור בית פוריק, כדי "לבדוק את תנועת הרכבים של המתנחלים הישראלים הנוסעים על אותו כביש". בהודעה מיום 7.10.2015, אמר ראג'ב, לגבי מטרת ההתארגנות, כי "המטרה היתה רצח של מתנחלים יהודים וזה בגלל הבלאגן שעשו במסגד אלאקצה וגם בגלל רצח מישפחת דואבשה". עיינו, בהסכמת בא כוח העותרים, בחומר חסוי הנוגע לראג'ב, ומצאנו בו תימוכין לאמור בהודעותיו של ראג'ב, לגבי מעמדו הבכיר באירגון החמאס ופעילותו כראש חוליית הטרור, אשר ביצעה את הפיגוע הרצחני.

...

על יסוד האמור לעיל, סבורני, כי המפקד הצבאי הפעיל את שיקול דעתו, בהוצאת צו ההחרמה וההריסה מושא העתירה, בסבירות ובמידתיות, ולפיכך אינני רואה מקום להתערב בהחלטתו.

אלא שבחינה זהירה מצביעה על כך שהדיון בסוגיות אלה בפסיקה קודמת לא היה ממצה, ויתרה מכך, מדובר בעיקר בפסקי דין משנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת, בטרם העידן החוקתי במשפט הישראלי, וכאשר בתקופה שחלפה חלו גם תמורות מפליגות בנורמות המשפט הבינלאומי הרלבנטיות לסוגיה זו. נוכח עמדת חבריי כי יש לדחות את העתירה איני רואה טעם לדון כאן בפירוט באותן שאלות עקרוניות כלליות לגבי תוקפה ואופן הפעלתה של תקנה 119, ואסתפק אך בכמה הערות קצרות.

נוכח כל האמור אין בידי להצטרף לדעת חבריי בדחיית העתירה.

אף טענת המערער כי השינויים שחלו בכביש 31 לא יצריכו את הרס ביתו שכן יוכל לקבל היתר לא גובתה בכל מיסמך או ראיה לאמור.

יש לומר, כי אם אכן הרשות "נזכרה" בצו ההריסה שנשכח בשגגה, לאחר שבנו של המערער ביצע לכאורה מעשה טירור, עקב בדיקות שנעשו מכיוון שהמדינה נוהגת להרוס בתי מחבלים.

...

לכן, אין מנוס מבירור שאלת ההגנה מן הצדק במסגרת ההליך דנן.

מכיוון שלא כך נבחנו הדברים בבית משפט השלום, אין מנוס מהשבת התיק לבחינה מחודשת.

התוצאה התוצאה היא, אפוא, שהתיק מוחזר לבית משפט השלום לבחון מחדש את היסוד העובדתי על בסיס האמור לעיל, ועל מנת לקבוע מחדש את משך עיכוב הביצוע הראוי, מתוך הנחה שצו ההריסה לא יתבטל בכל מקרה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5414/20 לפני: כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ע' גרוסקופף העותר: יעקוב ראבי נ ג ד המשיבים: 1. שר הבטחון 2. פלוני עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ט"ז באייר התשפ"א (28.4.2021) בשם העותר: עו"ד מוחמד רחאל בשם המשיב 1: עו"ד אבי מיליקובסקי בשם המשיב 2: עו"ד עמית שגב ][]פסק-דין

]השופט ע' פוגלמן: עניינה של העתירה בבקשת העותר כי בית המשפט יורה למפקד הצבאי לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119 לתקנות ההגנה (שעת-חרום), 1945 (להלן: התקנות) ויורה על החרמתו והריסתו או אטימתו של בית הוריו של המשיב 2.

לפי המיוחס בכתב האישום ביום 12.10.2018 בשעות הלילה, נסעו העותר, אישתו המנוחה (להלן: המנוחה) ואחת מילדיהם דרך כביש 60 ברכבים הפרטי.

העותר טוען כי מדובר בפיגוע טירור שבוצע על ידי נאשם יהודי בכביש המשמש ישראלים ופלסטינים כאחד, וכי הימנעות המפקד הצבאי מהחלת "דין שווה ביחס למבצעי מעשה איבה וטרור מקרב המיגזר היהודי" (סעיף 22.

העותר מתייחס לפסיקת בית משפט זה בבג"ץ 5376/16 אבו חדיר נ' שר הבטחון (4.7.2017) ומציין כי להבדיל מאותו מקרה הוא לא השתהה בפנייתו, וכי על המפקד הצבאי להמנע מהפעלת סמכותו על יסוד נתונים סטטיסטים המתייחסים לפיגועים המבוצעים על ידי תושבי יהודיים להבדיל מאלה המבוצעים על ידי תושבי איזור פלסטינאיים.

...

אשוב ואפנה לדברים שאמרתי בהקשר זה: "את דעתי בעניין ההלכה הנוהגת לגבי הריסת בתים מכוח הוראת תקנה 119 לתקנות ההגנה והקשיים העקרוניים הכרוכים בה הבעתי לא אחת [...] כפי שציינתי בפרשות אלו, אף שאני סבור כי ראוי לעיין מחדש בהלכה זו על מנת לפרוש את היריעה לגביה במלואה, הרי שזו מחייבת עד שלא תשתנה, ככל שכך יקרה, בהרכב מורחב" (בג"ץ 628/18 כמיל נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 13 (28.2.2018); ראו גם בג"ץ 752/20 עטאונה נ' המפקד הצבאי לאזור יהודה ושומרון, פסקה 2 לחוות דעתי (25.5.2020) (להלן: עניין עטאונה); בג"ץ 1490/20 שבלי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית, פסקה 1 לחוות דעתי (30.3.2020); בג"ץ 2356/19 ברגותי נ' המפקד הצבאי לאיזור הגדה המערבית (11.4.2019); בג"ץ 5839/15 סידר נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקאות 6-1 לחוות דעתי (15.10.2015)).

המשיבים העלו טיעונים בהיבטים שונים אולם להשקפתי די בפרק הזמן של למעלה משנה וחצי שחלף בין מועד הגשת כתב האישום לבין מועד הגשת העתירה, כדי להביאנו למסקנה שאין עילה להורות למפקד הצבאי לעשות שימוש בסמכותו האמורה.

העתירה נדחית.

בדירת המגורים התגורר העותר בבג"ץ 6517/23, ח'אלד ח'רושה (להלן: המפגע), אשר ביום 26.2.2023 ביצע, לפי הנטען, יחד עם אביו ואחיו, פיגוע בכביש 60 שכתוצאה ממנו נרצחו האחים הלל ויגל יניב ז"ל (להלן, בהתאמה: הפיגוע ו-המנוחים).

המפגע הוסיף כי ביצוע צו ההריסה בנסיבות העניין דנן איננה מידתית נוכח העובדה שהריסת דירת המגורים עתידה לפגוע בבני משפחתו שלא היו מודעים לכוונתו לקחת חלק בפיגוע, ונוכח טענתו כי חלקו בפיגוע היה לא משמעותי משלא יזם את הפיגוע ולא ביצע אותו.

בצד ההכרה בחוקיות השמוש בתקנה 119, אין חולק כי השמוש בסמכות זו מעוררת קשיים של ממש, בפרט במקרים בהם הריסת בית המפגע תוביל לפגיעה בבני משפחתו שלא ידעו על כוונתו לבצע פיגוע ולא היו מעורבים בו, כפי שהוא בעניינינו (להרחבה על הקשיים שבשימוש בסמכות זו – ועל המענים לקשיים אלו – ראו פסקה 21 לפסק דיני בעיניין תמימי).

...

אשר על כן, סבורני כי בנסיבות העניין דנן, לא ניתן לקבוע כי תקופה של כחודשיים וחצי, שאף למצער לחלק ממנה ניתנו הסברים המניחים את הדעת, עולה לכדי שיהוי המצדיק התערבות בהחלטת המפקד.

סיכומו של דבר: החל בטענות המפגע בנוגע לכפירתו באישום כנגדו; עובר בטענות הנוגעות לבעלות בדירת המגורים ובטענות בדבר הפגיעה בבני משפחתו של המפגע כתוצאה מהריסת דירת מגוריהם ובדבר הנזק האגבי שעלול להיגרם כתוצאה מכך; וכלה בטענה בדבר פרק הזמן שחלף עד לשיגור ההתראה בעניין הוצאת צו ההריסה – המקרה הנוכחי אינו חף מקשיים.

מקובלת עליי מסקנת חברי השופט י' כשר, כי נוכח ההסברים שסיפקה המדינה בהקשר זה, לא ניתן לקבוע שלפי אמות המידה שנקבעו בפסיקתנו, התקופה האמורה עולה כדי שיהוי המצדיק התערבות בהחלטת המפקד הצבאי.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 5335/23 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ע' גרוסקופף כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ העותרים: 1. אברהים מחמוד ג'מיל אבו מאריה 2. מאג'ד מחמוד ג'מיל אבו מאריה נ ג ד המשיבים: 1. המפקד הצבאי באיזור הגדה המערבית 2. ראש המינהל האזרחי בגדה המערבית 3. מועצת התיכנון העליונה בגדה המערבית 4. היחידה המרכזית לפיקוח בגדה המערבית עתירה למתן צו על תנאי ובקשה למתן צו ביניים בשם העותרים: עו"ד צבי אבני בשם המשיבים: עו"ד אסתי אוחנה ][]פסק-דין

כן ניתנה לעותר ארכה בת שבעה ימים, שבמהלכם שומה עליו לממש את הוראות צו ההריסה ו"לחילופין לנקוט בכל צעד שימצא לנכון".

המשיבים עומדים על כך שהמבנה מצוי בסמיכות לכביש "עוקף אל ערוב", אשר נועד לשמש כדרך חלופית לכביש 60, העובר בצמוד לכפרים פלסטינאיים ומאופיין בארועי טירור רבים נגד משתמשי הכביש.

תכליתו למנוע בניה בסמוך לצירי תנועה מרכזיים באיזור יהודה ושומרון, בשל החשש כי מבנים אלה יקלו על ביצוע פעילות טירור וישמשו מיסתור למפגעים, באופן שיקשה על כוחות הבטחון לסכל פיגועים (בג"ץ 8489/23 שלאלדה נ' המינהל האזרחי באיו"ש, פסקה 5 (3.12.2023) (להלן: עניין שלאלדה); בג"ץ 2442/23 עראערה נ' המפקד הצבאי באיזור הגדה המערבית, פסקה 6 (28.9.2023) (להלן: עניין עראערה)).

...

המשיבים טוענים כי דין העתירה להידחות גם לגופה, בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת המפקד הצבאי.

דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה על נספחיה ובתגובה לה, הגעתי ל[כלל מסקנה]כי דינה להידחות בהיעדר עילה להתערבות בהחלטת המפקד הצבאי.

אשר לטענה בדבר אכיפה בררנית – הרי שטענה זו נטענה בעלמא וללא תשתית עובדתית המאפשרת את בירורה, ורק משום כך דינה להידחות (בג"ץ 239/23 חמדאן נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, פסקה 9 (19.3.2023)).

נוכח האמור, העתירה נדחית.