צו הפסקה מנהלי בגין בניית סככה ללא היתר

עוד נטען כי החל מיום 9/10/2016 לכל המאוחר משתמשים הנאשמים במבנים נוספים ללא היתר או בסטייה מהיתר בכך שהם: עשו שימוש במיתחם בריכה ורצפת עץ בשטח של כ-55 מ"ר ללא היתר – (להלן: מבנה 5) עשו שימוש בסככה מבנייה קלה בשטח של כ-34 מ"ר ללא היתר – (להלן: מבנה 6) עשו שימוש במחסן מעץ בשטח של כ-11 מ"ר ללא היתר – (להלן: מבנה 7) עשו שימוש במחסן וכלוב לכלב בשטח של כ-13 מ"ר ללא היתר – (להלן: מבנה 8) עשו שימוש במבנה למגורים בשטח של כ-74 מ"ר בסטייה מהיתר בכך שהפכו חניה מקורה ומחסן צמוד ליחידת דיור – (להלן: מבנה 9) באישום השלישי שהוגש נגד הנאשם 2 בלבד, נטען כי ביום 9/10/2016 התגלה כי נאשם 2 מבצע עבירות בנייה לא היתר ולפיכך הוצא נגדו צו הפסקה מינהלי שנימסר לידיו ביום 6/11/2016 אך חרף זאת המשיך הנאשם 2 בבצוע עבודות הבנייה לכל הפחות עד ליום 24/11/2016.

...

לגבי טענות ההגנה לטעות בזיהוי המקרקעין, למעט הטעות בתום לב בציון שם הגוש הנכון בכתב-האישום הרי שכל המסמכים והראיות התייחסו למספר הגוש והחלקה הנכונים כך שהמשפט עצמו התנהל סביב הנתונים הנכונים ובמצב כזה לא יכול להיות ספק לגבי הזיקה של הנאשמים למקרקעין נשוא האישומים ולכן דין הטענה להידחות – ראה בהקשר זה ע"פ 31771/08/20 דני גרינברג נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו (פסקאות כא. ו-כב. לפסק-הדין).

לפיכך במקרה זה לא מדובר באכיפה בררנית ודין הטענה להידחות.

התוצאה היא שאני מרשיע את הנאשם בשני האישומים הראשונים ומזכה אותו מחמת הספק מהאישום השלישי.

לאחר אירוסיו, הרשה לו אביו לבנות את ביתו על המקרקעין, ולשם כך פונו סככות ובעלי חיים אשר היו בהם.

כך, מעיון בפרוטוקול חקירת המבקש בועדה מיום 27/2/22 (נספח 10 למוצגי הרשות), עולה לכאורה, כי המבקש אישר בחקירתו שהמקרקעין הם של המנהל; כי הוא טרם רכש אותם; וכי אך לאחרונה הגיש בקשה בעיניין זה. כן אישר, כי אין היתר בניה למבנה שהקים במקרקעין (ראו שורות 1-16, שורות 44-61 לפרוטוקול, נספח 10 למוצגי הרשות).

בדיקה בועדה המקומית העלתה, כי ביום 19/12/21 הוצא צו הפסקת עבודה מינהלי בגין העבודה הבלתי חוקית שבוצעה במקרקעין.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה ובחומר שהוגש, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה - להידחות, כמפורט להלן.

דין טענת המבקש להיעדר זכות טיעון - להידחות אף היא.

סוף דבר אשר על כן, דין הבקשה להידחות.

על פי עובדות כתב האישום המתוקן, הנאשם החזיק וביצע בפועל שימוש אסור של הפעלת עסק לאחסנת ציוד ומוסך לתיקון כלי צמ"ה, במקרקעין הידועים כגוש 8894 חלקה 62 ביישוב כפר ברא, בהקף של כ-2,000 מ"ר. החל משנת 2012 מבצע הנאשם במקרקעין שימוש חורג, והחל מיום 25.10.17 מבצע הנאשם שימוש אסור ללא היתר בניה כדין בסככה ובשטח פתוח במקרקעין, בשטח כולל של כ-2,000 מ"ר, לשם הפעלת העסק לאחסנת ציוד ומוסך לתיקון כלי צמ"ה. על המקרקעין חלות תכניות המייעדות את המקרקעין ל"איזור חקלאי/נוף כפרי פתוח" ומשנת 2001 המקרקעין הנם "קרקע חקלאית מוכרזת". ההפרש בין השווי שהיה למקרקעין שבהם נעשה השמוש האסור אילו אותו שימוש היה מותר לבין שוויים של המקרקעין לפי התכניות החלות עליהם הנו בסך של 24,650,000 ₪.

בהמשך, הוגש כתב האישום, הוגשה בקשה למתן צו הפסקה שפוטי, וחרף הצוו השפוטי שניתן המשיך הנאשם את השמוש האסור, עד לעת האחרונה אז הופסק השמוש.

לפיכך, נוכח העובדה שהנאשם, לבסוף, הפסיק את השמוש האסור ופינה את המקרקעין, מהלך שגרם לו לנזק כלכלי, עתר ב"כ הנאשם לחרוג לקולא משעור הקנס המינהלי הקצוב.

...

בבואי ליישם הנחיות בית המשפט המחוזי הנכבד, כמפורט בפסקי הדין דלעיל, באתי לכלל מסקנה שלא הוכחו לפניי נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן שיש בהן כדי להביא להפחתה מן הקנס המנהלי הקצוב, ואולם, מצאתי למקם את עונשו של הנאשם בתחתית מתחם הקנס ההולם.

כאמור, נוכח הודאת הנאשם בהזדמנות הראשונה, החרטה הכנה שהביע, החסכון בזמן שיפוטי יקר, הפסקת השימוש האסור ופינוי המקרקעין (גם אם באיחור), החלטתי למקם את עונשו של הנאשם בתחתית מתחם הקנס אותו קבעתי.

לאור האמור לעיל, אני גוזר על הנאשם קנס כספי בסך 300,000 ₪ או 90 ימי מאסר תמורתו.

הרקע לעתירה: לפני עתירה מנהלית במסגרתה נטען כי יש להורות למשיבות לחבר לחשמל את המבנה של העותר שהוקם על ידו בשטח חקלאי ללא היתר בניה ולטענתו הנו פטור מהיתר.

נטען כי המשיבות מתעמרות בעותר וכי המשיבה 1 הגישה נגד העותר צו הפסקת עבודה מינהלי לעבודות פיתוח באתר וכן הזמינה את העותר לחקירה בגין בניה לכאורה של בריכות במקרקעין.

נטען כי כל חפצו של העותר לפתוח מונה לצרכן חשמל באופן חוקי ולהתחבר לתשתית חשמל קיימת הנמצאת במרחק 50 מטר מהשטח שבבעלותו, מתקן סככה סולרית של חברת חשמל המצויה בחלקה הסמוכה.

...

עם זאת, העתירה נדחית גם לגופה מכיוון שלא נמצא כל פגם בהתנהלות או בהחלטת המשיבה 1 המצדיק התערבות שיפוטית.

סיכום וסעדים: מהטעמים שפורטו - העתירה נדחית.

העותר ישלם הוצאות המשיבות בסכום כולל של 7,500 ₪ לכל אחת מהמשיבות.

בית משפט קמא קבע כי בניית הסככה על-ידי המערער נעשתה ללא היתר ותוך חריגה לשטח פתוח, וכי הממ"ד ניבנה גם הוא ללא היתר תוך חריגה לשטח צבורי, לפיכך קבע בית המשפט כי בקבוץ כלל העובדות: בנייה ללא היתר, חריגה, תפיסת הבניה בעיצומה והמשך הבניה אף לאחר שניתנה החלטת בית משפט בעיניין, ניתן לומר כי צו ההריסה ניתן כדין.

אחר כל אלה ובמבחנים אשר נקבעו בפסיקה יש לומר כי אין לראות במערער כמי שניפגע מהצו המינהלי ועל כן אין הוא בא בשערי סעיף 228 (א) לחוק.

על כן, נכון נהג בית משפט קמא כאשר הסתפק בהעדר ההיתר על מנת להגיע למסקנה כי יש לדחות הבקשה לביטול צו ההריסה וצו הפסקת העבודה, זאת בהנתן מסקנתו כי הצוו עומד בכללי חזקת התקינות המנהלית.

...

לנוכח כל האמור דחה בית משפט קמא את בקשתו של המערער לביטול צו ההריסה.

כן צוין כי על הטוען לתקיפה עקיפה להראות כי נהג בתום לב, ובהיעדרו, עשויה הטענה להידחות (עניין הראל, בחוות דעתו של השופט י' טירקל).

על כן, נכון נהג בית משפט קמא כאשר הסתפק בהיעדר ההיתר על מנת להגיע למסקנה כי יש לדחות הבקשה לביטול צו ההריסה וצו הפסקת העבודה, זאת בהינתן מסקנתו כי הצו עומד בכללי חזקת התקינות המנהלית.

קרי, הבנייה בוצעה במקומות המוגדרים כשצ"פ ושב"צ. כללם של דברים- ברע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל (21.2.02) קבע בית המשפט העליון כדלקמן: "לעיתים השיקולים התומכים במתן צו הריסה עולים בעליל מנסיבות המקרה, והנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל". אני סבור כי הנסיבות מונעות הסעד המבוקש על ידי המערער ובמיוחד כאשר הבניה האסורה גלשה לשטחים ציבוריים.