צו איסור פרסום על חומרי חקירה שנמסרו על ידי מבקר המדינה

בשנת 2010 נערכה ביקורת ניהול ספרים, על ידי מבקרים מפקידי שומה כפר סבא, בדירתה של התובעת שבה מיתנהל העסק שלה.

בשל חשיבות שתתבאר בהמשך יצוין – כי התובעת היתה מיוצגת ע"י עורכת דין והיא לא עתרה להוצאת צו איסור פירסום על הפרשייה.

זאת ועוד, לטענת התובעת, החוקרת מסרה לה כי בקשה מהממונים עליה שלא יפרסמו את שמה והתובעת האמינה להבטחות אלו.

על רציונל זה עמד השופט ד' לוין בע"פ 334/81 - הגינזר נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(832 ,827 (1), באומרו: "כלל גדול במשפט הוא, שבית המשפט ידון בפומבי. עקרון זה הוא מעמודי התווך של סדר הדין הפלילי כאזרחי, ואחד האמצעים החשובים ביותר, המכוונים להבטיח ניהול משפט הוגן וחסר פניות. מכוח עקרון זה עומד, מחד גיסא, בית המשפט בפעולתו חשוף לעיני הציבור ולשיפוטו, במה שנוגע לניהול המשפט באובייקטיביות, בכושר שיפוט ושיקול-דעת. מאידך גיסא גם בעלי הדין ניצבים לעיני הציבור, השומע את הדברים ובהיותו מודע לעובדות המוצגות בפני בית המשפט, יכול, על-פי המידע המצוי בידיו, להציע בדרך הנאותה ראיות להפרכתן. על-ידי כך יישמרו ויירתעו, אולי, בעלי דין מלהציע לשופט הדן בעיניין עובדות לא בדוקות או לא מהימנות". רציונל השלישי, אשר נגזר משני קודמיו, מיתמקד בתרומתו ל"ביצור אמון הציבור בבתי המשפט" (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, פ"ד מט(1)341), כשחיסוי ההליכים מעין הציבור פוגע במראית פני הצדק.

במאמר מוסגר אציין כי התובעת היתה רשאית לעתור לאיסור פירסום שמה או פרט מפרטי חקירתה וזאת, בהתאם לסעיף 70 לחוק בתי המשפט והיא לא עשתה כן. בהקשר זה, אין בידי לקבל טענותיה של המשיבה באשר לסיבות למחדלה מפנייה לבית המשפט בשים לב לכך שאף לטענתה, חזתה עוד קודם שהובאה בפני שופט את מלוא ההרס והחרפה כטענתה (ראה סעיף 2 לתביעתה) ובשים לב לכך שהייתה כאמור מיוצגת בהליך.

סעיפים 13 (5) ו – (7) לחוק איסור לשון הרע : המדובר בחלופה המעניקה הגנה מפני לשון הרע לפרסומים אשר נעשו תוך כדי דיון משפטי שפורסמו על ידי בעל דין, בא כוחו או עד שנעשו תוך כדי דיון, או שמהווים דין וחשבון על דיון משפטי כאמור.

זאת ועוד- מושכלת יסוד, הינה שצרוף עילת תביעה נוספת מחייבת על פי דרך המלך להגיש בקשה לתיקון כתב תביעה בצרוף תצהיר אימות כדין וזאת, כאמור לא עשתה התובעת, לא מיני ולא מקצתי, באשר התובעת לא הגישה בקשה וקל וחומר שלא תמכה הבקשה בתצהיר.

...

לאחר שבחנתי הבקשה כאמור, הנני מוצאת לדחות הבקשה וזאת, מטעמים חלופיים ומצברים כדלקמן: ראשית- הנתבעת התנגדה לבקשה לתיקון כתב התביעה , תגובתה זו הועברה לתשובת התובעת אשר לא הוגשה וזאת, על אף חלוף המועדים הנקובים לתשובה זה מכבר.

מכל האמור – הרי אין כל תכלית בהיעתרות לבקשתה של התובעת לתיקון כתב התביעה ומשכך, הנני דוחה בקשתה.

אחרית דבר : לאמור לעיל, דין הבקשה לסילוק התובענה על הסף להתקבל ודין הבקשה לתיקון כתב התביעה על דרך צירוף עילת תביעה חדשה להידחות ומשכך, הנני מורה על דחיית התביעה.

מובהר כי כל עוד לא ניתנה החלטה אחרת של בית המשפט תהיה רשאית ההגנה לעשות שימוש במסגרת שמיעת ההוכחות אך ורק בהודעות הדוא"ל הנכללות בקלסר הנ"ל. ניתן בזה צו איסור פירסום על כל תוכן התקליטור הנ"ל. צו זה יעמוד בתוקפו עד למתן החלטה אחרת.

לכן, על פי סדר הדברים הרגיל, התביעה היא שמסווגת וממיינת את חומרי החקירה שנאספו על ידה, תוך שהיא מציינת מה מתוך החומר אין לחשוף, אם בשל חיסיון אם בשל פגיעה באנטרס מוגן אחר כמו פרטיות (לסיווג החומר לשלוש קבוצות: חומר שהתביעה והמשטרה נתקלו בו באקראי, חומר שנאסף או נרשם, וחומר חקירה - ראו בש"פ 2043/05 מדינת ישראל נ' גד זאבי (15.9.2005)).

ככלל, נקבע בפסיקה כי חזקה על סנגור שלרשותו נימסרו חומרים חיסויים, שהוא זכאי לאמונו של בית המשפט כי לא יפיץ את החומרים ולא יעשה בהם שימוש שלא למטרות המשפט (ע"פ 3676/14 מדינת ישראל נ' פקיה, בפיסקה 12 (21.8.2014)).

אלא שכך נעשה במצב הדברים הרגיל, כאשר החומר עבר תחילה דרך מסננת התביעה ולאחר מכן עבר ביקורת של בית המשפט.

עם זאת, חזקה על התביעה כי תיבחן את רלבאנטיות החומר בעניים "ליבראליות", בהיתחשב גם בהקף הוויתור על חסיון עו"ד-לקוח שנחתם על ידי עדת המדינה, ובהיתחשב ב"מקבילית הכוחות" של רלבאנטיות מול אינטרס מוגן (עניין שיינר לעיל).

...

התביעה עתרה לעיכוב ביצוע ההחלטה, ובית המשפט המחוזי נעתר לבקשה ואסר על עיון ושימוש בתקליטור נשוא הבקשה עד החלטה בערר שיוגש.

לאור החומר שבפני, אני מורה כבר בשלב זה לתביעה לחזור ולסרוק את תיבת הדואר האלקטרוני ולבחון את הרלבנטיות של המסמכים בקטגוריות הבאות: תכתובות בין עדת המדינה לבין עורכי הדין; תכתובות בהן נזכר אהוד אולמרט (לפי מילות מפתח כגון אהוד או אולמרט); תכתובות בהן נזכרו העדים רלב"ג ואורי מנצור (לפי מילות מפתח).

בחינת החומר תיעשה באספקלריה של תיק טלנסקי, ואיני מקבל טענת ההגנה כי יש לבחון את הדברים גם באספקלריה של תיק הולילנד או של החשדות לשיבוש הליכי משפט, באשר עניינו של התיק שלפנינו בפרשת טלנסקי ולא בפרשות אחרות.

תשובתה זו של התביעה מקובלת עלי.

סופו של דבר שאני מקבל את הערר, במובן זה שהוראת סעיף 2 של החלטת בית משפט קמא, כמצוטט לעיל, מבוטלת.

בכך, על פי כתב האישום, קשרו יחד הנאשמים קשר לבצוע עבירות פליליות שונות נגד גורמי רווחה, גורמי מערכת המשפט וגורמים נוספים, שעניינן פגיעה בפרטיות, הפרת צוי איסור פירסום, העלבת עובדי ציבור, זילות בית המשפט, ואף הטרדות מיניות.

גב' שם טוב הוסיפה כי היא מבקשת לעיין גם בחומרים הבאים: צוים ובקשות הקשורים בהליכים משפטיים במדינות זרות אשר מכוחם חויבו חברת WordPress וחברות אחרות להמציא נתונים; מכתבים, פניות וצוים שהוחלפו בין משרד המשפטים הישראלי או האמריקאי לבין חברת WordPress וחברות אחרות, וכן חוות דעת משפטיות הקשורות בנושא; תיכתובות בין המישטרה לבין משרד המשפטים בישראל בהקשר לקבלת הנתונים מהחברות הזרות; מסמכים הקשורים בהליכים משפטיים שנוהלו בישראל בעיניין הליך עזרה משפטית בין מדינות; אישורי היועץ המשפטי לממשלה באשר להליכים אלה; פאראפרזות של כל חומר מחומרים אלה אשר הוחלט שלא למסור לעיון ההגנה, לרבות פרטי הגורם המחליט בעיניין זה ונימוקי החלטתו, וכן רשימה המסודרת באופן כרונולוגי וכוללת פירוט של כל חומרי החקירה המבוקשים.

בנוסף, נטען כי טעה בית המשפט קמא עת הסתמך על חזקה זו, שכן מדובר על רשות זרה שאיננה כפופה לבקורת שיפוטית בישראל.

כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא, לרשויות בארה"ב עומדת חזקת תקינות מינהלית, וממילא נטען כי צוי בית משפט אינם מהוים חומר חקירה, שכן מדובר בהליך שפוטי.

השופטת (כתוארה אז) דורית בייניש הבהירה כי בשים לב לחזקת התקינות החלה על פעולת הרשות, לכך שהעורר לא הצביע על חומר קונקריטי שלטענתו עשוי להועיל להגנתו ועל כן הוא טוען בשם "זיקה רחוקה וספקולאטיבית", לקושי האובייקטיבי הקיים בהשגת החומר האמור, ולהסתברות הנמוכה שיימצא חומר בעל רלוואנטיות לאישום – אין מקום להענות לבקשה.

סיווג זה מעורר קושי לשוני, שכן מבחינה טרמינולוגית קשה לראות בהתכתבות עם רשויות זרות משום "תרשומת פנימית". יחד עם זאת, צודקת המשיבה בטענתה כי ההצדקה לכך שמסמכי קבוצה ד' אינם חלק מגרעין ההגדרה של "חומר חקירה" דומה להצדקה שאין לראות ב"תרשומת פנימית" חלק גרעיני מחומר החקירה: בשני המקרים אין המדובר ב"'חומרי הגלם' (ראיות, לאו דוקא קבילות) הנאספים על ידי פעולות חקירה שונות (עדויות, ראיות חפציות, מזכרים בעיניין פעולות חקירה)", אלא ב"עיבוד ורכוז של חומר כזה" (בש"פ 2270/06 אל עילווי נ' מדינת ישראל, פ"ד סא(3) 74, פסקה 16 (2006)).

...

לעיתים, אין מנוס מכך, וזאת כאשר קיים חשש כי חשיפת החומר שלא לצורך להגנה עלולה לגרום פגיעה בלתי מוצדקת באינטרסים רבי ערך, כגון פרטיות העדים והמתלוננים או חשש לשיבוש חקירה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הערר מתקבל בחלקו, במובן זה שהמשיבה תעביר לעוררים את בקשת העזרה המשפטית על נספחיה.

יתר חלקי הערר נדחים בזאת.

בהודעת ב"כ המשפחה, עו"ד רוזה, שנמסרה על ידי ב"כ המדינה מיום 23.12.2020 נימסר כי המשפחה אינה מיתנגדת להסרת צו איסור הפירסום.

ערכים אלו, כך נפסק, אינם מוגבלים לציר הזמן שלאחר הגשת הראיות בבית המשפט, ועל כן, כדי להוציא עניין כלשהוא מתחולתם של עקרונות אלו, באמצעות איסור פירסום, נידרשת הוראת חוק מתאימה, או איזון ערכי משמעותי אחר, וכפי שנפסק בבש"פ 1659/11 שטנגר נ' מדינת ישראל (26.4.2011): "נקודת המוצא היא כי בהיעדר הוראה כאמור, תהא ידו של עיקרון פומביות הדיון על העליונה וידו של מבקש איסור הפירסום על התחתונה". תכלית רלוואנטית לענייניו, להגבלת פירסום חומר חקירה, הנה כאמור חשש מהשפעה על עדים מעורבים.

ראו לעניין זה עמ' 4 בדו"ח ועדת וינוגרד: "חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת מהוים כאמור את אחד היסודות החשובים ביותר במדינה דמוקרטית ויש לשאוף לשמירה על זכויות אלה מכל משמר. אנו חיים בחברה פתוחה, וזרימה חופשית של מידע היא מסימני ההיכר שלה. פתיחות זו היא ערך שיש לשמור עליו והיא גם כורח המציאות. רוצים אנו שהציבור יקבל מידע על המתרחש סביבו. אנו מעוניינים שגם פעולות רשויות אכיפת החוק ייחשפו במידה הראויה, על מנת להעמידן לבקורת הציבור. יש לציבור עניין לדעת על תופעות עברייניות ועל האמצעים הננקטים לגילוי עבריינים ולהעמדתם לדין..." [עמ' 4 בדו"ח] אלא שבדו"ח זה גם הובעה הדיעה כי - "אם בסופו של דבר הגיעו החוקרים והתביעה לידי מסקנה שיש בחומר הראיות כדי לגבש את האשמה נגד החשוד, אשמה שתפורט בכתב האישום, מן הראוי שפרטי הראיות שנגבו והתגבשו בידי הגוף החוקר יובאו תחילה לעיונו של בית משפט, ופרסומם בציבור ייעשה רק במקביל להליך המשפטי. עד אז יוכל הציבור להסתפק בידיעת פרטי כתב האישום, כפי שיוגש לבית המשפט. הגשת הראיות במהלך משפט היא הליך מאוזן, בכך שהראיות של התביעה עוברות גם הליך של חקירה שכנגד, ובכך שהנאשם מביא גם את הראיות התומכות בגירסתו. פירסום הראיות בשלב זה אינו פוגע בנאשם מעבר לסביר ויש בכך שמירה מאוזנת של זכויותיו, כפי שנקבע בחוק סדר הדין הפלילי. אין זה ראוי שהציבור יהיה ה"שופט" של הנאשם על סמך קטעי עדויות או פרסומים חלקיים ומגמתיים שפורסמו בתקשורת.

...

שאלה נוספת שאודה שהתלבטתי בה, היא בהנחה כי קו פרשת המים יהיה מועד ההחלטה בדבר הגשת כתב האישום, מדוע לא להותיר את ההחלטה למותב שידון בתיק? בסופו של דבר, סבורני כי במקרה דנן אין צורך לעשות כן. שהרי ממילא לא נדרש איזון ממשי הנוגע לאפשרות השפעה על עדים, נוכח שלא הוצגה וודאות קרובה לכך ואף לא ראיתי לכך אינדיקציה בתיק החקירה.

סוף דבר לאחר שנחשפתי לסרטון, ועיינתי בתיק החקירה, סבורני כי יש עניין לציבור בפרסומו וכי אין הוראת חקיקה האוסרת על פרסום זה. הערכים האחרים המצדיקים את איסור פרסום הסרטון טרם הוגש לבית המשפט כראיה אינם כה חזקים במקרה הקונקרטי, ולמצער לא הונחה תשתית ראייתית לכך, לא בהקשר של השפעה על עדים ולא בהקשר של בטחון המשיב או בטחון הציבור.

כיוון שהפרקליטות הודיעה כי ההחלטה בעניין צפויה להיות מהירה, הרי שגם הנזק לזכות הציבור לדעת ולחופש הביטוי אינו רב. משכך, אני מורה כי צו איסור פרסום הסרטון יפקע ביום 3.1.2021 בשעה 10:00, או במועד הגשת כתב האישום, או אם תודיע הפרקליטות על סגירת תיק החקירה - המוקדם מביניהם, אולם לא לפני יום 30.12.2020 בשעה 12:00, וזאת כדי לאפשר למי מהצדדים לערער על החלטה זו. אין במועד שקבעתי כדי לקבוע לפרקליטות האם או מתי להגיש כתב אישום, והמועד האמור מבוסס על הערכת הפרקליט באשר לסיום הליך השימוע.

המשיב צירף למסמכים שהוגשו על ידו בקשה ביחס ל - "אופן ביצוע העברת החומרים", שלפיה דוח הבודקת וההליכים הקשורים בו "ימסרו לנאשמת במסירה אישית, מבלי להביא לפרסומם ברבים, מבלי לסרוק אותם במערכת נט המשפט, ותוך מתן הוראות חיסיון מתאימות לנאשמת (שממלא חלות עליה כמי שייצגה את לישכת רואי החשבון בעבר וכמי שמחזיקה ממילא בחומרים אלו)". עוד ביקש המשיב: "ככל שבית המשפט הנכבד יתן החלטה, שיהא בה כדי לפגוע באופן כלשהוא בחובותיו של הקובל בהליכים המשפטיים האחרים, לשמירה על חיסיון החומרים כאמור לעיל ו/או פגיעה בחיסיון עורך דין לקוח – כי אז יעוכב ביצועה של החלטת בית המשפט הנכבד, תוך מתן אפשרות לקובל לשקול האם להגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה כאמור, וזאת תוך 30 יום ממועד מתן ההחלטה". ההקלטה: עיינתי בתמליל ההקלטה, ואני קובע כי אכן, בהתאם להודעת ב"כ המשיב, חל חיסיון עורך דין לקוח מעמוד 41 שורה 25 בתימלול (השורה האחרונה בעמוד, החומר החסוי מתחיל בעמוד 42), ועד עמוד 56 בשורה 11; האמור בתמליל נכון כמובן גם ביחס להקלטה, בהתאמה.

על פי פסיקת בית המשפט העליון (בש"פ 4741/11 פלוני נ' מדינת ישראל (26.10.2011)) (להלן: פלוני), נאשם המבקש לעיין בחומר חקירה לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי, שהוא סודי או חסוי, עליו לנקוט תחילה הליך מקדמי ועצמאי, נפרד, לצורך הסרת ה"מעטה" החל על החומר- "הליך זה צריך להינקט לפי סדרי הדין המסדירים את הסרת החיסיון או הסודות הרלוואנטיים...". במקרה דנא, הסכימה המבקשת, בהגינותה (כטענה חלופית), ביחס להליכים המתנהלים בדלתיים סגורות או תחת צו איסור פירסום, כי ינתן צו ספציפי ביחס אליהם, או לחלק מהם; כך כתבה המבקשת: "בעיניין זה (של ההליכים הקשורים, ש.ב) ראוי לציין כי הטענה לקיום הליכים אחרים המתנהלים בדלתיים סגורות אינה יכולה להשליך על הליך זה, שהוא הליך של קובלנה פלילית בעיניין 'איומים', והוא פתוח ופומבי. לכל היותר, אם יש חומר מסוים שמצדיק איסור פירסום נקודתי, הרי שניתן לתת צו איסור פירסום ספציפי, אם יבקש הקובל לעשות זאת. אולם אין בכך כדי לפטור את הקובל מהעברת חומרי החקירה לעיון הנאשמת" (ראו בקשת המבקשת לעיון בחומר החקירה, בפסקות 11-12).

הקובל אינו כפוף לבקורת ולבקרה, מניעיו עלולים להיות פסולים, והקובלנה הפלילית היא כלי עוצמתי שניתן להשתמש בו לרדיפה ולהתנכלות.

] אינני קובע, כאמור, בודאי לא בשלב זה, כי זה המצב לאשורו כאן, אולם באותה הנשימה - גם אין בדעתי, ולא סביר יהא לשלוח את המבקשת, אשר לא הואשמה בדבר על ידי המדינה, לכתת רגליה אצל בתי משפט שונים על מנת לנסות להסיר צוי איסור פירסום כאלה ואחרים, רק כדי שתוכל לעיין בחומר החקירה הנמצא בבסיס הקובלנה שהגיש נגדה המשיב, כדי לנסות ולהתגונן מפניה כראוי.

...

] אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, אני קובע כדלקמן: המשיב יגיש לבית המשפט את חומר החקירה השייך להליך הנוסף בתוך 45 יום, ולאחר קבלתו, תינתן החלטה גם ביחס אליו.

לבקשת המשיב, אני מעכב את ביצוע החלטתי זו ב-30 יום, על מנת לאפשר לו השגה אפקטיבית על החלטה זו (בצירוף ההחלטה הקודמת).

בנסיבות הענין, כאשר התנגדותו של המשיב לגלות חומרי חקירה נדחתה בעיקרה, ועל פני הדברים – היתה חסרת כל יסוד - ישלם המשיב למבקשת 10,000 ₪, הוצאות ושכ"ט עו"ד בגין ההליך מושא בקשה זו. מזכירות – אנא העתק לצדדים.