צבירת ימי חופשה ללא הגבלה ללא ניצול

גב' סומך העידה כי לגבי בעלי המניות היא לא נהגה לבצע רישום של ימי ההעדרות, ומנגד גם לא גרעה ימי חופשה שלא נוצלו בהתאם להוראות סעיף 7 לחוק חופשה שנתית (המונע צבירה מעבר לשלוש שנים).

מהראיות שהובאו לפני עולה כי המנוח נהג לצאת לחופשות משפחתיות ולנופשים, בארץ ובחו"ל ולפיכך אין ללמוד מהתלושים על כך שבכל 20 שנות עבודתו לא ניצל המנוח חופשה, או כי היתה הסכמה לצבירה ולפדיון של כל ימי החופשה ללא מיגבלה וללא קשר לניצול בפועל.

...

אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לעניין פרשנות פסק הדין בענין שמילוביץ.

לנוכח האמור לעיל התביעה לתשלום הפרשים בגין הפרשות חסרות לקרן פנסיה נדחית.

כללו של דבר בתוך 30 יום הנתבעת תשלם לתובעות פיצויי פיטורים בסך 263,664 ₪.

בתוך 30 יום, ובכפוף לכל דין הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים: בגין פדיון חופשה 82,800 ₪.

לפי הצהרת מר שלניצקי מטעם המעסיקה[footnoteRef:28] – [28: דיון מוקדם – עמ' 4 שורה 28-30] "יתרת ימי החופשה לפי חישובי היה 60 יום. בתלוש יש צבירה של שנים עברו, שלא תיקנו אותה למרות ההתיישנות המהותית בנושא זה. בדקתי ומצאתי שמגיע לו 60 יום ועבור אלה שילמנו כדת וכדין. נושא זה הועבר לרו"ח של התובע." סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א-1951 (להלן: "חוק חופשה שנתית") משית על המעסיק לנהל פנקס חופשה שנתית.

גם אם עקרונית, ניתן למחוק ימי חופשה מכוח חוק חופשה שנתית ובהתאם להוראותיו, הרי משלא עשתה כן המעסיקה, הודתה ואיפשרה לעובד לנצל את ימי החופשה שלו ללא הגבלה בצבירתם.

...

אנו סבורים שאין לקבל טענה זו. המעסיקה לא טרחה להפנותנו לאסמכתא ו/או הוראת חוק המאפשרת לכלל ביטוח לשחרר כספים בנסיבות בהן לא הועברו אליה המסמכים הנכונים לפעולה זו ובפרט אישורי מס מלאים.

בכתב ההגנה לא מצאנו לטענת ההתיישנות כל זכר וממילא, אין אנו סבורים כי מכסת ימי החופשה של התובע התיישנה בנסיבות שיתוארו להלן.

סוף דבר על המעסיקה לשלם לעובד סך של 18,460 ₪ עבור פדיון ימי החופשה בתוספת הצמדה וריבית כדין מחודש 02/18 ועד לתשלום המלא בפועל.

בסעיף 7(א) לחוק חופשה שנתית לעניין צבירת חופשה נקבע כדלקמן: " אין החופשה ניתנת לצבירה; ואולם רשאי העובד בהסכמת המעסיק, לקחת רק שבעה ימי חופשה לפחות ולצרף את היתרה לחופשה שתנתן בשתי שנות העבודה הבאות ". הינה כין כן, צבירת ימי חופשה אינה זכות מוקנית, וזו מותנית בהסכמת המעסיק.

יפים לענייננו הדברים בע"ע (ארצי) 1365/04 אפיק -מדינת ישראל משרד התשתיות (13.12.05), להלן: " אין להכביר מילים בדבר חשיבות יציאת העובד לחופשה לשם התרעננות והחלפת כוח. החופשה הנה זכות סוציאלית מן המעלה הראשונה, בדומה ליום המנוחה השבועי. על חשיבות הגבלת צבירת החופשה עמד חברי השופט שמואל צור (בר"ע 1366/02 שור – רשות העתיקות (לא פורסם) [פורסם בנבו]), שם נאמר לענייננו, כי: "החופשה ניתנת לעובד על מנת לנצלה בפועל ולא על מנת להמירה בכסף. אכן יכולות להתקיים נסיבות הנעוצות בעבודה שאינן מאפשרות לעובד לנצל את מלוא מיכסת החופשה השנתית העומדת לרשותו ומכאן אפשרות הצבירה, אלא שזכות זו מוגבלת. ההגבלה נועדה להמריץ את העובד לנצל בפועל את ימי החופשה ובכך חשיבותה". משבנסיבות המקרה שלפנינו העדיף המערער שלא לנצל ימי חופשה צבורה על מנת להמירה בכסף לעת פרישה; אזי בדין נדחתה תביעתו הכספית, הן על פי סעיף 7(א) לחוק חופשה שנתית, התשי"א - 1951, שאינו מאפשר צבירת חופשה אלא בהסכמת המעביד, ולא מעבר ל-4 שנים למעשה; והן על פי הוראות פרק 33 לתקשי"ר בדבר חופשות עובדי המדינה".

...

נדחית התביעה לפדיון חופשה שנתית וכן התביעה לפיצויי בגין אי-מתן אישור העסקה בדבר תחילת וסיום עבודה.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסכומים הבאים בעד רכיבי התביעה שהתקבלו להלן: פיצויי בגין תלוש שכר שאינם ערוכים כדין, בסך 10,000 ₪.

הנתבעת תשלם הסכומים שנקבעו לעיל, תוך 30 יום.

לכן, משהוכח כי לא היה רכיב קבוע של בונוס על-פי הסכם העבודה הקודם, וגם לא שוכנענו כי ניתנה התחייבות כלשהיא מטעם הנתבעת לשלם בונוס ריבעוני בטרם נחתם ההסדר החדש, התובע אינו זכאי לפצוי בגין רכיב זה. שינוי חישוב צבירת ימי חופשה התובע טוען כי לאורך השנים אפשרה הנתבעת ליצבור ימי חופשה ללא מיגבלה ולפי שעורי צבירה שהופיעו בתלושי השכר.

מנגד, טוענת הנתבעת כי בשנת 2014 הודיעה לעובדים כי אינם יכולים ליצבור ימי חופשה מעבר לתקופה של שנתיים, ובכל הנוגע לצבירת ימי חופשה מעבר למכסות השנתיות הקבועות בחוק, טוענת הנתבעת כי התגלתה בשנת 2015 טעות בנוגע לחישוב הצבירה והתקבלה החלטה להעמיד את הצבירה לפי הוראות החוק, מבלי לידרוש מהעובדים השבה של דמי חופשה ששולמו בשל ניצול ימי חופשה ביתר.

...

] על כן, טענותיו של התובע בנוגע לרכיב זה – נדחות.

] סיכום על יסוד כל האמור לעיל, התביעה נדחית.

לעניין ההוצאות, בשים לב להתמשכות ההליכים ומורכבותם, וכן לגובה התביעה, ישלם התובע לנתבעת הוצאות שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

התובע לא חלק על נהלי הנתבעת אלא שהוחרג מהם בכל הנוגע להוצאות שהייה בחו"ל. עוד נטען כי לאחר שקודם לדרגת סמנכ"ל הוטל עליו עומס עבודה רב, אשר מנע ממנו מלצאת לחופשות על כן סוכם עמו שלמרות האמור בחוזה, הוא יכול ליצבור ימי חופשה ללא הגבלה, הצבירה נעשתה בתלושי השכר, כביטוי לאומד דעתה של הנתבעת באשר ליתרת ימי החופשה.

בהקשר זה העיד קורד, כי אישר לתובע להמשיך ולצבור את ימי החופשה, על אף שהיו עובדים אחרים בנתבעת אשר קיבלו התראות על מחיקת ימי חופשה במידה וימים אלה לא ינוצלו[footnoteRef:88].

...

] נוכח האמור, לא מצאתי עילה לפיצוי הנתבעת בגין ניצול ימי חופשה ביתר, ותביעתה בעניין זה נדחית אפוא.

נוכח האמור התביעה שכנגד נדחית על רכיביה כאמור לעיל.

סוף דבר   אשר על כן, הנתבעת תשלם לתובע סך של 699,882 ₪ (קרן), לפי הפירוט שלהלן:   הפרש פיצויי פיטורים בסך 402,739 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.1.2020 ועד למועד התשלום המלא בפועל; הפרש חלף הודעה מוקדמת בסך 62,602 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.1.2020 ועד למועד התשלום המלא בפועל; הפרש פדיון חופשה בסך 234,541 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 24.1.2020 ועד למועד התשלום המלא בפועל.