צבירת חופשה לעיתונאי ידיעות אחרונות

ביום 13.4.13 ענתה התובעת לנתבעת בנידון :" אין טעם לחזור על הדברים, אבל כפי שכבר טרחתי לציין מדובר בתפקיד שונה לחלוטין מזה שאני משמשת כיום ובמשך 27 השנים מאז שהתקבלתי לעבודה בידיעות אחרונות. התקבלתי לעבודה כעיתונאית וכך עבדתי מאז ועד עתה קרוב ל27 שנים. המעבר למחלקת הפירסום מהוה שינוי משמעותי לרעה בכל ההיבטים. יחד עם זאת ומאחר ואני זקוקה לשכרי, לאחר לבטים ומשלא הותרתם לי ברירה. אני מסכימה לקבל את התפקיד החדש המוצע לי לתקופת ניסיון של מספר שבועות ובתנאי כי יובהר על ידכם באופן שאינו משתמע לשני פנים כי מעמדי כעיתונאים לא יפגע ולא יחול כל שינוי לרעה בהסכמים הקבוציים החלים עליי. כמובן שהמעבר שלי לתפקיד החדש- בכפוף לאמור לעיל- הנה בכפוף לשמירת כל תנאי עבודתי לרבות ימים ושעות וכן שכרי המקורי שקוצץ שלא כדין והיא אינה גורעת מכל טענותיי ותביעותי בקשר עם הפחתת השכר האסורה, הלנת שכר, ביטול ופגיעה בימי חופשה על כל המשתמע מכך ...." ר' נספח יז .

מעבר לאמור עיון בנספח ד' לתצהיר התובעת, הסכם קבוצי מיום 13.9.12 מעלה כי סוכם שם כי:" עתונאי רשאי ליצבור לזכות 30 ימי חופשה ובנוסף לכך את ימי החופשה להם הוא זכאי בשנה השוטפת. 2. עתונאי שיש החופשה הצבורים לזכותו עד 31.12.12 עולים על האמור, רשאי לנצל את היתרה שמעל עד ליום 31.12.13. אם לא נוצלו ימים אלה...-ימחקו ימי החופשה העודפים ( ובסה"כ 60 ימים). 3. ימי החופשה הלא מנוצלים מעל לצבירה המוסכמת ימחקו בסוף כל שנה". עיון בנספח ו' לתצהיר הנתבעת מעלה כי התובעת ניצלה כימעט את מלוא הימים שמותר היה לה לנצל בהתאם להוראות ההסכם הקבוצי.

...

לאחר תכתובת ושיחות בין הצדדים בדבר העברת התובעת לתפקיד אחר ביום 24.3.14 נמסרה לתובעת החלטה בדבר העברתה לתפקיד חדש:" הרינו להודיעך כי לאחר קבלת תגובתך הכתובה ולאחר ששקלנו את טענותייך, החלטנו לשבץ אותך בתפקיד גרפיקאית במחלקת הגרפיקה המסחרית של קבוצת המגזינים, תפקיד אשר כולל קבלת מודעות פרסומיות ועיצובן, לרבות עיצוב מוספים/פרסומיים וזאת החל מתאריך 23.4.14. העבודה מתבצעת באותו בנין ... שעות העבודה וימי העבודה שלך יהיו ללא שינוי... באשר לטענותיך, הרי חשוב לציין כי לאורך מספר חודשים אנו מבהירים לך כי יש צורך לשנות את התפקיד שאת ממלאת כיום. המו"מ שנוהל איתך להגיע לפיטורים בהסכמה לא צלח איתך להסכמה בדבר. בנסיבות אלו אנו מנסים לשבץ אותך מחדש דווקא על מנת למנוע את פיטורייך. כפי שאת יודעת, רק בפגישה שקיימנו איתך בנושא השיבוץ מחדש, הודעת לנו לראשונה כי הגשת תביעה משפטית כנגד העיתון, כך שברור שאין קשר בין הדברים. לדעתינו אין בתפקיד החדש משום פגיעה במעמדך. כמו כן יחסי האנוש של המחלקה החדשה טובים מאד, ואין דבר שימנע ממך להשתלב בה. עוד נאמר כי תיאורך את פגישתנו האחרונה אינו מדוייק. בפגישה בנושא השיבוץ מחדש, ביקשנו ממך לתת לנו את עמדתך תוך מספר ימים. למרות זאת, השבת לנו רק כעבור מספר שבועות, ולאחר שתזכרנו אותך בעניין. היה לך זמן די והותר לשקול את הנושא מצידך. תוך רצון להתחשב בך, אנו מודיעים לך, כי את מתבקשת להתייצב בתפקידך החדש מתאריך 23.4.14 ולא לאלתר כמו שחשבנו. ר' נספחי טז.

כאמור, עיון בכרטיסי הנוכחות שהציגה הנתבעת מעלים כי התובעת ניצלה ימי חופשה רבים והתובעת לא הרימה את הנטל לסתור כי אכן ימים אלו נרשמו כניצול ימי החופשה וגם בשל כך אין אנו מקבלים את רכיב תביעתה בנדון.

סוף דבר בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין תשלם הנתבעת לתובעת הפרשי שכר בסך של 38,552 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה שכנגד נדחית.

ביום 13.9.12 נחתם הסכם קבוצי מיוחד בין החברה לבין ארגון העובדים (אז אגודת העיתונאים) במסגרתו הופחת שכרם של העיתונאים ב- 10% למשך 18 חודשים והוסכם להפחית את האפשרות ליצבור חופשה שנתית.

בהתאם, נחתם ביום 28.5.2015 הסכם קבוצי בין ארגון העיתונאים להנהלת ידיעות אחרונות, במסגרתו הוסדרו פרישתם/פיטוריהם של 60 עיתונאים, בשתי פעימות.

...

לאור המקובץ, ערעור העובדת נדחה.

סוף דבר ערעור החברה מתקבל וחיוביה לפי פסק הדין בטלים.

אשר להוצאות המשפט – אנו מחייבים את העובדת לשלם לחברה הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בגין שני ההליכים בסכום של 7,500 ₪ בלבד.

נתוני רקע ועובדות התובע המתגורר בכפר ביר אלמכסור, טען כי הוא מוכר בכפר כאדם מן הישוב ואיש מישפחה, הגיש תביעה זו לחיוב הנתבעים, עתון ידיעות אחרונות (נתבע מס' 1 – להלן: "ידיעות" או "העתון"), העורך האחראי (נתבע מס' 2), העורך הראשי (נתבעת מס' 3) והכתב (נתבע מס' 4), בתשלום פיצוי כספי לתובע, בסכום של 500,000 ₪, בעילה כי פירסמו עליו, לשון הרע בפירסום בעתון ביום 28.2.07.

לצורך החלת הגנת אמת דברתי די בכך שהמשמעות והתוכן הכללי של הפירסום תואמים את המציאות, שכן מתן המשקל הראוי לחופש הביטוי מחייב "שלא לדקדק בציציותיו של הפירסום הפוגע"(ראה: ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות בע"מ ואח', פ"ד מט(2) 843, 854).

גם כאשר קיים פער מסוים בין המציאות המוכחת לבין הצגתה בפירסום, עשוי המפרסם להנות בכל זאת מהגנת סעיף 14, אם העובדה שהועלתה בפירסום ולא הוכחה היא בגדר "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". סייג זה מורכב למעשה משני תנאים מצטברים, שבהתקיים שניהם לא תשלל מהמפרסם הגנת סעיף 14 למרות שבפרסום הופיע פרט שגוי.

...

במקרה שלפניי; לאחר שעיינתי בתיק ובחנתי את המסמכים השונים, ואת העדויות שנשמעו לפני הגעתי למסקנה כי התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק.

סיכומו של דבר לטעמי, לא הוכח כל נזק.

תוצאה אשר על כן התביעה נדחית.

חודש לאחר מכן, בספטמבר 2012 נחתם הסכם קבוצי מיוחד בין ידיעות אחרונות לבין ארגון העובדים של ידיעות אחרונות (להלן: "ארגון העובדים"), אשר כלל הפחתת שכרם של העיתונאים ב-10% למשך 18 חודשים, וצמצום האפשרות ליצבור חופשה שנתית.

...

כן גורסת העותרת כי פרשנות נכונה של הוראות ההסכם ונוסח כתב הוויתור מביאה למסקנה שהוויתור אינו חל על תביעות שעניינן שכר עבודה, וגם לא על תביעות תלויות ועומדות בשעת חתימת ההסכם הקיבוצי החדש.

לאחר שעיינו בעתירה ובנספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף, ללא צורך בתגובות.

אשר על כן, העתירה נדחית.

פומביות הדיון – היבטים משפטיים-עקרוניים, בשים לב למחלוקות לפניי: כיום מקובל במשפטנו להתייחס לפומביות הדיון כאל "עקרון חוקתי". זאת, מכוח הוראות סעיף 3 לחוק-יסוד: השפיטה, הקובעות כי בתי המשפט ידונו בפומבי ומאפשרות פגיעה בפומביות "רק מכוח עגון מפורש בחוק" (ע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' עו"ד פלוני (27.02.2008), בפיסקה 7 לפסק הדין).

מקובל לומר כי הפומביות נידרשת להשגת מספר תכליות מיצטברות, ובהן הגשמת הערכים הדמוקרטיים של זכות הציבור לדעת, חופש הביטוי וחופש העיתונות (לניתוח שיטתי ר' מ' בירנהק, "חשיפה מקוונת וחשיפה משפטית: על פרטיות ופומביות של פסקי דין ברשת", משפטים מ"ח (תשע"ט) 31, 62).

...

ואולם, בשל העובדה שנימוקי ב"כ המאשימה מובאים בהחלטה זו רק בתמצית, ובהיעדר כל עילה מבוררת למניעת הפרסום המבוקש על ידי עיתון הארץ – אני נעתר בזה לבקשת העיתון (בקשה מס' 14) ומורה על פרסום הנימוקים בהתאם לנוסח המצונזר המצורף לתגובת המאשימה בבקשה הנ"ל (דהיינו התגובה מיום 13.07.2022).

סוף דבר: המסקנה המתבקשת היא, אם כן, כי מכלול השיקולים המשפטיים והעובדתיים תומך בקבלת הבקשה בעיקרה, כאשר במיוחד יש להדגיש את העדר התשתית הראייתית להצדקת המשך צו איסור הפרסום במתכונתו הגורפת; והכל כפי שפורט בהרחבה בהחלטה זו. בנסיבות אלה, ובהתחשב בחלוף הזמן הממושך בו צו איסור הפרסום כבר תלוי ועומד בתוקפו – שש שנים בקירוב – כמו גם בהלכה המחייבת שקילת קיומם של אמצעים אחרים העשויים להשיג את מטרת הצו אשר פגיעתם בפומביות פחותה, אני מחליט כלהלן: (א) אני מקבל את בקשת המבקש בעיקרה ומתיר את פרסום פרטיו המזהים של עד המדינה.

נוכח קבלת הבקשה בעיקרה, ובהמשך לאמור בהחלטה שניתנה בדיון שנערך ביום 26.05.2022, אני מורה בזה על עיכוב ביצועה של החלטה זו עד ליום 06.09.2022.