פשיטת רגל של בעל חשבון משותף: השלכות על בן בת הזוג

החייב בן 57, גרוש מזה כ-18 שנים, אב ל-3 ילדים מתוכם 2 בגירות, מתגורר בדירה שכורה יחד עם בת זוגו הנוכחית ובתם הקטינה.

החייב טען, כי במהלך תקופת נישואיו למרות שהתגורר מחוץ לבית, החייב היה זכאי לקצבאות מהמוסד לביטוח לאומי לרבות קיצבאות נכות ו/או הבטחת הכנסה, כאשר כל הקצבות הועברו לחשבון המשותף של בני הזוג כשבפועל היה בשימושה האישי והבלעדי של גרושתו, ולמרות זאת היא הגישה תביעה לדמי מזונות למוסד לביטוח לאומי.

לסיכום, נטען כי לא מדובר בחייב היכול להכנס תחת אותם מקרים חריגים שאותם קבעה הפסיקה, יחד עם זאת, באיזון האינטרסים בין ההשלכות האפשריות במתן הפטר על חוב המזונות ובין נסיבותיו של החייב, יהא זה מאוזן וסביר כי המל"ל יבצע קזוז של 10% מגימלת הנכות שמקבל החייב לטובת תשלום חוב המזונות.

על בית המשפט לבחון כל מקרה לגופו ולאזן בין השיקולים הרלוואנטיים תוך היתחשבות בכלל הנסיבות: "על סמך הפסיקה הקיימת בהתייחס לסעיף 69(א)(3) (עניין גמזו; עניין קצקה; עניין מקבילי) והמבחנים שנימנו בעיניין ד.מ., ניתן לסקור את השיקולים הרלוואנטיים כפי שהתגבשו עד כה להחלת החריג המאפשר את הכללת דמי המזונות בצו ההפטר – ואלה הם: כושר הפרעון הנוכחי של החייב, ועד כמה הוא צפוי להשתנות בעתיד; קיומם של נכסים בבעלותו; גילו ומצב בריאותו; מצבו האישי והמשפחתי; נסיבות הווצרות החוב; אם המדובר בחוב לעבר בלבד, או בחוב שוטף שממשיך להיצבר; חלוף הזמן מעת יצירת החוב, בשים לב לשאלת 'תרומתו' של החייב להתמשכות ההליכים בעיניינו, כדי למנוע מצב שבו יעדיף חייב להישתמט מתשלום במשך זמן ממושך, על מנת שבסופו של יום יופטר ממנו; אם החייב עשה מאמצים לפרוע את החוב מיוזמתו, או שמא החוב נפרע במקצתו רק בעקבות הליכים שנקטו הזכאים; אם החייב עודנו חב בסיפוק צרכי המחייה השוטפים של הזכאים למזונות, ובפרט קטינים, לעומת מצב שבו החוב נוגע לעבר הרחוק, שאז חוב המזונות הפסוק מאבד מאופיו המקורי ומתקרב יותר במהותו לחוב כספי רגיל; מצבם הכלכלי הנוכחי של הזכאים למזונות; האם תפגע זכותם של החייב או של הזכאים לקיום מינימאלי בכבוד; אם החייב מיצה את האפשרויות העומדות לרשותו בגדרי הליכי ההוצאה לפועל, ואם יהיה באלה כדי להביא תועלת ממשית לנושים; ועמדותיהם של בעלי התפקידים בהליך פשיטת הרגל.

...

סבורני כי נסיבות המקרה שלפניי אינן נופלות לגדר אותן נסיבות חריגות ויוצאות דופן המצדיקות מתן הפטר חלוט מחוב המזונות.

על כן, סבורני כי בהתחשב במכלול נסיבותיו של החייב, ובהתחשב בעובדה כי חובו של החייב עומד כיום על סך 43,584 ₪, כאשר קיזוז כ-10% מקצבת הנכות, כפי שהציע המל"ל, לא יפגע בזכותו של החייב לקיום מינימלי בכבוד, וזאת בשים לב לכך שהחייב נשא במסגרת צו הכינוס בצו תשלומים בסך 300 ₪ כאשר הקיזוז המוצע מהקצבה יעמוד בערך על-סך 400 ₪, דהיינו יהיה ביכולתו של החייב לעמוד בו, וכאשר קיזוז כאמור צפוי להימשך לעוד כ-10 שנים לכל היותר.

לסיכום, מיישום המבחנים שנקבעו בפסיקה ובהלכת סלימאן לא נראה כי מצבו של החייב נכנס לגדר המקרים בהם ראוי ליתן צו הפטר לחייב בגין חוב המזונות ועל כן בקשתו נדחית.

] "... לסיווגו של מבוטח כעובד שכיר או כעובד עצמאי, השלכה על תשלום דמי הביטוח וכן על תחולת ענפי הביטוח לגביו, שכן עובד עצמאי אינו מבוטח לפי פרקים ז' וח' שבחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשמ"ה – 1985 (בפרק זה - חוק הביטוח הלאומי), שעניינם ביטוח אבטלה וביטוח זכויות עובדים בפשיטת רגל ופרוק מעביד. בשנים האחרונות נידרש בית הדין לעבודה לתביעות רבות שבהן עלתה שאלת מעמדו הבטוחי של מי שהוא בעל שליטה בחברה או בעל מניות בה, וקבע להלכה, כי דרקטור ובעל מניות בחברה עשויים להחשב כעובדים שכירים של החברה, בהתמלא תנאים מסוימים. דע עקא, שבנושא זה נותרה אי בהירות רבה, וציבור המבוטחים וכן גם המוסד שבים ונקלעים לצורך לבחון את מערכת היחסים שבין תובע דמי האבטלה לבין החברה, בנסיבות שבהן חדלה החברה להתקיים. זאת בעיקר בחברות שבהן מספר קטן של בעלי שליטה ועניין, שאז מערכת היחסים שבין בעל השליטה או בעל העניין ובין החברה דומה יותר לפעילותו של עובד עצמאי. בירור מעמדו של המבוטח רק בדיעבד שעה שהוא בא לממש זכותו לגימלה היא בעיתית, וראוי לפיכך להבהיר מראש מה יהיה מעמדו, הן מבחינת חובת תשלום דמי הביטוח והן מבחינת זכויותיו לגימלאות. מוצע לפיכך לתקן את חוק הביטוח הלאומי, ולקבוע בו במפורש כי בעל מניות בחברת מעטים (חברה בת 5 בעלי מניות לכל היותר) המועסק בחברה, וכן מי שהוא בעל שליטה בחברה כאמור ומועסק בה, לא יוכר כעובד שכיר בחברה, הן לעניין תשלום דמי ביטוח והן לעניין הזכאות לגימלאות. מבוטח כאמור יוכר, לפי העניין, כעובד עצמאי או כמי שאינו עובד ואינו עובד עצמאי." דברי ההסבר להצעת החוק מבהירים כי השאלה שבה יש להכריע תחילה, היא שאלת השליטה.

ודוק – הויתור על קבלת השכר הנה היתנהלות שכלל אינה אופיינית לעובד שכיר, ויש בה כדי להעיד כי בני הזוג ראו את קופת המאפיה כקופה אחת – העסק והמשפחה יחדיו, שכן השיקולים בדבר אי-משיכת השכר בפועל היו משותפים, וההחלטות הכספיות נגזרו מהפסדי העסק ומצרכי בני הזוג, באופן שאינו אופייני לעובד שכיר; הגם, כאמור לעיל, שמשכורותיה של התובעת (מלבד המשכורת הראשונה) לא שולמו לה בפועל, הרי שלרשויות מס הכנסה דווח כאילו המשכורות כן שולמו, והאמור לעיל נרשם כהוצאה בספרי החברה.

ודוק – בחקירתה הנגדית התובעת לא ידעה ליתן הסבר הגיוני ביחס לכך, והסתפקה בתשובה "שולמה לי משכורת אך לא פדיתי את השיקים... זה קשור להנהלת החשבונות של העסק של בעלי ולבעלי"[footnoteRef:8].

...

ככל שהתשובה לאחת מן השאלות לעיל הינה חיובית, ולפלוני יש שליטה בחברה – בין אם במישרין ובין אם בעקיפין, כי אז יש לדחות את תביעתו לדמי אבטלה.

] לסיכום נושא זה – מכלל העדויות והראיות עולה, כי המאפיה התנהלה כעסק משותף של התובעת ובעלה, כאשר התובעת היתה בעלת שליטה בחברה בעקיפין.

לסיכום – לסיכום ולאור כל האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

החייב, בן 38, נשוי ואב לשני ילדים קטינים משתי נשים, מתגורר עם בת זוגו הנוכחית, עם בתם המשותפת שנולדה לפני כחודש ובנה של בת זוגו, בן ה-5 מנישואין קודמים.

החייב הודה כי העסק ניפתח על שמו, משום שאביו היה מוגבל ולא יכל לעמוד בהתחייבויותיו, ולמרות זאת, נתן בידי אביו יד חופשית וגישה מלאה לחשבון הבנק הפרטי השייך לו. נטען כי החייב לא הצהיר אמת במסגרת בקשתו לפשיטת רגל ואף בחקירתו, עת הצהיר בכתב התביעה שהגיש כנגד הגב' נטלי פישמן, שפעל במודע ובמכוון ליצירת חובות פקטביים על מנת להציגם בפני כונס הנכסים וכן על מנת להיתחמק מנושיו ולהקטין את שיעור התשלום החודשי.

באשר לרכיב ההוצאות בגין נסיעות ואחזקת רכב, נטען כי במעמד חקירתו של החייב לא היה ברשותו רכב והוא התנייד בתחבורה ציבורית ואולם לפני כשנה רכשה אישתו רכב מסוג מיצובישי לנסר בעלות של כ-20,000 ₪ באמצעות הלוואה שנטלה מבנק הפועלים והמשולמת על ידה.

באשר לטענת המנהלת המיוחדת לגבי נסיבות הסתבכות החייב, טען החייב כי מקור החובות הוא בכשלון עסקי של אביו בעסק שנוהל על-שמו של החייב בשנת 2000 ו- 2001 , וכי מדובר בחובות ישנים שיצר החייב מתוך כוונה לסייע לאביו מבלי שהבין את משמעות והשלכות מעשיו על עתידו.

מהאמור עולה, כי החייב הוא זה שנושא בהוצאות הרכב וזאת מבלי שדיווח לבעלי התפקיד בדבר קניית הרכב ומבלי לקבל אישור על כך. אין חולק כי היתנהלותו הכלכלית של החייב אינה הולמת מי שמצוי בהליכי פשיטת רגל.

...

על כן אין מנוס מדחיית בקשתו.

סבורני כי שיקולים של תקנת הציבור מחייבים דחיית הבקשה.

מי שלא עושה כן, מצהיר הצהרות שאינן אמת, טוען לחובות פיקטיביים בפני ערכאה אחת כאשר בפני הערכאה האחרת (בהליך פש"ר) מצהיר על אותם חובות, ולימים מודה כי יצר חובות אלה על מנת להטעות את הכנ"ר בהליך הקודם, ראוי כי תישלל מממנו האפשרות לחסות בהליך פש"ר, לפחות בשלב זה. סוף דבר, בקשתו של החייב להכרזתו כפושט רגל נדחית.

טענות התובע הרלוואנטיות בתמצית התובע טען כי מאחר שהנתבעות הן בנות זוגם של הנתבעים, הן אינן במעמד "ערב יחיד". על פי ערבותן הן חבות לו יחד ולחוד סך של 50,000 ₪ שהוא גבול ערבותן בגין משיכת היתר בחשבון 1 וסך של 37,026.62 ₪ המהוה את יתרת הלוואה 1 ובסך הכל סך של 87,026.62 ₪.

בהחלטתי קבעתי כדלקמן: "טרם תחילת עדותן בחקירה נגדית של הנתבעות, טוען ב"כ הנתבעת 3 כי הוא רוצה להגיש תצהיר אשר מתייחס לארועים אשר היתרחשו בעבר, ויתכן שיתרחשו בעתיד במסגרת התיק המתנהל בביהמ"ש של פשיטת רגל של החייבים העקריים. ב"כ התובע מיתנגד לכך. אציין, כי מעבר לכך, שמדובר בבקשה מפתיעה, לא מצאתי שיש בכך השלכות על הדיון המהותי המתנהל בפני. בית המשפט דן בסוגיות המשפטיות כפי שנוסחו בכתב התביעה. שאלת התשלום של החוב על ידי החייבים – ככל שיהיה תשלום כזה בעתיד, הנו אירוע לאחר הגשת כתב התביעה, ולכן ככל שבית המשפט יקבע במסגרת פסק הדין יש חובת תשלום של הנתבעות לתובע, הרי שככל שבעתיד, וכרגע לא ברור כלל כי אכן כך יהיה, ישתלם לבנק סכום מסויים, שאז הדבר יהיה במסגרת היתדיינות אחרת, שאינה קשורה להליך המתנהל בפני. אשר על כן, הבקשה נדחית". משנדחתה הבקשה לא היה מקום לעשות זאת במסגרת הגשת הסיכומים.

טרם יפורטו המסמכים, אציין כי בסעיף 19 לחוק הערבות הוגדר "ערב יחיד" – "מי שאינו תאגיד, ולמעט בן זוג של החייב או שותפו של החייב, בין בשותפות רשומה ובין בשותפות שאינה רשומה" (ההדגשה אינה במקור – הערת הח"מ), כאשר לגבי ערב יחיד נקבעה חובת גילוי מוגברת שפורטה בסעיף 22 לחוק.

כן חתמה על טופס הצהרת ערב (נספח ט2 לתיק המוצגים מטעם התובע) בו הצהירה כי ידוע לה שערבותה חלה בין היתר על כל החובות וההתחייבויות בחשבון המשותף על שם הנתבע 2.

מעיון בהסכם מסגרת האשראי (סעיף 5.3 לנספח ד לתיק המוצגים) עולה כי ניתן היה לחייב את בעלי החשבון בריבית מירבית במקרה של חריגה ממסגרת האשראי.

...

סוף דבר לאור כל האמור החלטתי לקבל את התביעה לאחר שנחה דעתי כי הנתבעות ערבו לסכום החוב כנטען.

לאור קביעתי בדבר שיעורי הריבית בהן יש לחייב את הנתבעות אני קובע כי הנתבעות ביחד ולחוד ישלמו לתובע כדלקמן: בגין ערבותן למסגרת האשראי - סך של 50,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (12.3.2013) ועד התשלום בפועל.

בנוסף ישלמו הנתבעות הוצאות משפט - אגרת בית המשפט ששולמה וכן שכר טרחת עו"ד בסך של 15,000 ₪.

ביום 1.11.2018 הגישה המשיבה 3, היא המנהלת המיוחדת שמונתה לנכסיו של המשיב (להלן: המנהלת המיוחדת), בקשה למתן סעד הצהרתי שעניינו ביטול ההענקה של מחצית מזכויותיו של המשיב בדירה למבקשת, בהיותה – כך נטען – הענקה פסולה שדינה בטלות לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש], התש"ם-1980 (להלן: הפקודה).

לעומת זאת, המבקשת טענה כי יש לדחות את הבקשה מאחר שניתנה למשיב תמורה בעלת ערך לדירה, בהיתחשב בכך שהסכימה ליטול על עצמה את החובות שרבצו על החשבון המשותף בנוסף לויתור על חלק מרכיב המדור במזונותיהן של הקטינות.

בית המשפט המחוזי הוסיף כי אין די בעובדה שהחובות נצברו בתקופה שבה בני הזוג היו פרודים והתנהלו כלכלית בנפרד כדי לסתור את החזקה בנוגע לידיעתה של בת זוג על החובות.

כידוע, כאשר עסקינן בפסק דין אשר תוצאותיו הן מימוש נכס מקרקעין המשמש למגורים, ייטה מאזן הנוחות לטובת עיכוב הבצוע המבוקש, בהיתחשב בכך שעצם פינויו של בית מגורים נתפס כשלעצמו כנזק בלתי הפיך, לנוכח ההשלכות המיידיות והחמורות של פינוי אדם ממקום מגוריו הקבוע (ראו למשל: ע"א 7145/14 פרייס נ' בנק אוצר החייל בע"מ, פסקה 11 (12.11.2014); ע"א 7863/16 גורדו נ' ימין, פסקה 21 (14.11.2016); ע"א 7225/17 אבו מוסא נ' עו"ד יניב אינסל - מנהל מיוחד, פסקה 11 (16.11.2017)‏; ע"א 4477/18 הרן נ' עו"ד ישראל בכר – נאמן, פסקה 6 (5.12.2019)).

...

לעומת זאת, המבקשת טענה כי יש לדחות את הבקשה מאחר שניתנה למשיב תמורה בעלת ערך לדירה, בהתחשב בכך שהסכימה ליטול על עצמה את החובות שרבצו על החשבון המשותף בנוסף לוויתור על חלק מרכיב המדור במזונותיהן של הקטינות.

המשיב טוען כי יש לדחות את הבקשה לעיכוב ביצוע.

אשר על כן: הבקשה לעיכוב ביצוע מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שלא יבוצעו פעולות למימוש דירת המגורים עד להכרעה בערעור.