החייב מוכר על ידי המל"ל בנכות רפואית בגין פגיעתו בתאונת עבודה משנת 2014.
דיון והכרעה
בהילכת לשצ'נקו נקבע, כי כאשר הגימלה המתקבלת מהמל"ל היא הכנסתו היחידה של החייב, הרי שכל תשלום חודשי פרושו תשלום מתוך הגימלה ועל כן לא ניתן לחייב בתשלום חודשי, לא ישירות מהגימלה ולא בעקיפין מהכספים המתקבלים אצל החייב:
"כאשר גמלת הביטוח הלאומי היא הכנסתו היחידה של החייב, הרי שכל תשלום חודשי שיושת עליו ישולם מכספי הגימלה. סעיף 303(א) לחוק הביטוח הלאומי פורש את הגנתו על ה'זכות' לגימלה. ברי, כי לפי סעיף זה, לא ניתן לקבוע כי הביטוח הלאומי יעביר את כספי הגימלה או את חלקם ישירות למנהל המיוחד. סעיף 303(ב) מרחיב את ההגנה גם לכספי הגימלה ששולמו לחשבונו של הזכאי, וזאת למשך 30 ימים... הרחבה זו מונעת פגיעה 'עקיפה' בגימלה על דרך השתת תשלום חודשי שישולם מתוך הכספים המשתלמים ממנה, שכן הם מוגנים כאמור למשך 30 ימים מיום תשלומם. הינה כי כן, במצב שבו לחייב בפשיטת רגל אין כל הכנסה פרט לגימלה חודשית מהביטוח הלאומי, לא ניתן לחייבו לשלם תשלום עתי מכוח סעיף 111 לפקודה; לא ישירות מהגימלה, לא בעקיפין מהכספים המשתלמים לחשבונו."
(פסקה 15 להילכת לשצ'נקו)
כך גם נדונה השאלה בדבר אפשרות קיומה של יתרה לאחר ניצול כספי הגימלה, אך גם יתרה זו נותרה מוגנת נוכח תכליתה של הגימלה, להבטיח את צורכי מחייתו המינימאליים של הזכאי:
"אמנם ניתן לחשוב על מצב שבו החייב אינו מנצל את כלל כספי הגימלה, כך שלעתים תיוותר בחשבונו יתרה גם בחלוף 30 יום מתשלומה. יתרה כאמור, אינה חוסה תחת ההגנה שבסעיף 303(ב). יחד עם זאת, אין בהיווצרותה כדי להתיר השתת תשלום עתי מכוח סעיף 111 לפקודה. הווצרות יתרה בחודשים מסוימים אינה מבטיחה, כי יתרה דומה תווצר גם בעתיד. עניינו של סעיף 111 בהשתת תשלום עתי קבוע, שישולם מתוך הכנסות עתידיות; לא ניתן להשית תשלום כאמור על סמך הנחה בלתי ודאית, שבסוף כל חודש תישאר בחשבונו של החייב יתרה בלתי מוגנת. הדבר נכון ביתר שאת נוכח תכליתה של הגימלה – להבטיח את צורכי מחייתו המינימאליים של הזכאי, לספק לו אמצעי קיום בסיסיים.... מידותיה של הגימלה תפורות לתכלית זו, והיא לא נועדה לתחזק קופת חסכון."
(פסקה 16 להילכת לשצ'נקו).
מי שניפגע בעבודה ונותרה לו נכות עקב הפגיעה בעבודה עשוי להיות זכאי לגימלת נכות מעבודה, בין בתשלום קצבה חודשית ובין בדמות מענק נכות חד פעמי (בגין נכות הנמוכה מ-20%).
...
בית המשפט עמד על הצורך לפרש את תחולת הלכת לשצ'נקו בהתאם לנסיבותיה ולרציונל העומד ביסודה:
"ראשית, הלכת לשצ'נקו יש לפרש לפי נסיבותיה. בית המשפט העליון היה מודע כי ההגנה היא על הזכות כל עוד מוחזקת בידי המחזיק ולמשך שלושים ימים לאחר העברת הכספים לידי היחיד. בית המשפט העליון הרחיב את הגנה לאחר חלוף שלושים ימים מן הטעם כי מדובר בגמלה נמוכה שלא תעשיר את הנושים והיא על סכום נמוך. אין זה המצב בענייננו. מקום שברור כי בחלוף שלושים ימים יוותר בידי היחידה סכום עודף של כמה אלפי ₪ והדבר אמור להעשיר קופת הנושים, אין מקום להרחיב את ההגנה מעבר לאותם שלושים ימים. בית משפט של חדלות פירעון מצווה לבדוק אפוא את סכום הגמלאות בכל מקרה ולבחון אם יש להותירם בידי היחיד, לרבות הותרת הכספים שיוותרו בידי היחיד מעבר לאותם שלושים ימים מושא ההגנה האמורה בסעיפים 303 לחוק הביטוח הלאומי וסעיף 31 לחוק משפחות חיילים."
על רקע האמור, יש לבחון את המקרה הנדון בהליך זה.
במקרה שלפנינו מדובר כאמור בגמלה חודשית המשולמת לחייב בגין פגיעתו בעבודה.
אולם, כאשר ההכנסה החודשית היא גבוהה באופן משמעותי מהסך המשולם בגין נכות מלאה במסגרת קבלת גמלת נכות כללית (כפי המקרה שנדון בהלכת לשצ'נקו), וכאשר לא הוצגו בפני בית המשפט אסמכתאות לכך שיש לחייב הוצאות מיוחדות הנובעות או קשורות לנכותו, עולה המסקנה לפיה נותרת בידי החייב יתרה כספית שהיא מעבר לסך ההולם מחייה בכבוד.
שאלה אחרת היא ביחס לאופן קביעת התשלום החודשי, במקרה בו מגיע בית המשפט למסקנה כי גמלת הנכות מעבודה עומדת על סכום גבוה באופן משמעותי מהסכום הנדרש למחייה בכבוד.
