פרשנות תקנות הדיון תכליתית ולא לשונית דווקנית בלבד

וזה נוסח תקנה 2(1א'): "(1א) על אף האמור בפיסקה (1), במכירת זכות במקרקעין, שמתקיימים לגביה התנאים המפורטים להלן, תוחזר לרוכש שישית ממס הרכישה ששילם לפי פסקה (1), ובילבד שלא הותר בנכוי לפי פקודת מס הכנסה, ויחולו לעניין זה הוראות סעיף 103א לחוק:

בעיניין "המשביר" (ע"א 39/61 המשביר בע"מ ועמיגן נ' מנהל הארנונה - פ"ד טו' 1765, 1769), קבע בית המשפט: לגבי מס כלל גדול הוא, שעל בית המשפט להישתדל לרדת לסוף דעתו של המחוקק ולברר את כוונתו, ורק אם יעלה חרס בידו ואחרי ככלות הכול נשארת ההוראה סתומה וניתנת להתפרש לכאן ולכאן, יעדיף את הפירוש הדווקני המיטיב עם הנישום".

כבוד הנשיא ברק במאמריו "פרשנות דיני המיסים", משפטים כ"ח, תשנ"ז, 425, 441 מסכם וקובע כלל יסוד בפרשנות תכליתית של דיני המס: "מבין מיגוון המשמעויות הלשוניות (הרגילות או המיוחדות) של חוק מס, תיקבע המשמעות המשפטית על פי התכלית המונחת ביסוד חוק המס. תכלית זו תקבע על פי לשון החוק, ההיסטוריה שלו, וערכי היסוד של השיטה. כאשר מקורות אלה אינם מאפשרים גיבוש תכלית סופית, יתפרש החוק באופן המקל עם מי שאמור לשאת בנטל.... על תכליתו של חוק המס לבד הפרשן בראש ובראשונה מלשונו של חוק המס. ההנחה היא, כי תכליתו של חוק המס היא זו העולה מלשונו". מן הכלל אל הפרט: לשון החוק בעניינינו: בין התנאים להשבת שישית ממס הרכישה ששולם נקבע בתקנת משנה (1)( של תקנה 2 (1א') ושם נאמר: "המכירה היא של זכות במקרקעין שקיימת לגביה תוכנית כמשמעותו בחוק התיכנון והבנייה... המתירה בניה על הקרקע של דירה אחת לפחות המיועדת לשמש למגורים...". (ההדגשות - לא במקור).

מבחינת לשון החוק ותכלית החקיקה הדין צריך להיות שווה, ומשכך כלל אין רלוואנטיות לטענות העוררת שהמדובר בהרחבת חזית וכיוצ"ב. סוף דבר הן לשון החוק והן התכלית החקיקתית שלו, כעולה מלשונו ומסקירת הדיון בועדת הכספים של הכנסת בנושא זה, מצביעות על כך כי הפרשנות הראויה של תקנה 2 (1א') לתקנות מס רכישה הנה כפי שמפרש המשיב, לפיה ההקלה במס הרכישה מתייחסת לרכישת זכות במקרקעין שלגביה תחול תב"ע שתאפשר גם בנייה של דירות מגורים.

...

סלע המחלוקת: הצדדים לא הצליחו להגיע לנוסח פלוגתא אחת, וכל צד ניסח את הפלוגתא כדלקמן: 7.1 הפלוגתא לשיטת העוררת: האם בנסיבות המקרה שלפנינו, כאשר נרכשה זכות במקרקעין ליחידת משרד ועל גבי אותם המקרקעין התקבל היתר בנייה למגורים ולמשרדים, יש להחיל את התקנה ולהשיב למבקשת שישית מסכום מס הרכישה ששולם על ידה בקשר עם הסכם המכר ? 7.2 הפלוגתא לשיטת המשיב: האם יש לפרש את התקנה באופן שההטבה על פיה תינתן רק אם הזכות במקרקעין הנמכרת עצמה עתידה לייצר דירת מגורים בסופו של דבר ? אף שנוסח הפלוגתאות אינו זהה, הרי שבמהותן הפלוגתאות דומות.

נראה לי שדווקא הפרשנות השנייה, היא הפרשנות הראויה, וזאת לנוכח הימצאותה של התיבה "לגביה". רוצה לומר - הזכות במקרקעין הנרכשת יש צורך שלגביה תהיה תב"ע המאפשרת גם בניה של דירות מגורים (אחת לפחות).

מבחינת לשון החוק ותכלית החקיקה הדין צריך להיות שווה, ומשכך כלל אין רלוונטיות לטענות העוררת שהמדובר בהרחבת חזית וכיוצ"ב. סוף דבר הן לשון החוק והן התכלית החקיקתית שלו, כעולה מלשונו ומסקירת הדיון בוועדת הכספים של הכנסת בנושא זה, מצביעות על כך כי הפרשנות הראויה של תקנה 2 (1א') לתקנות מס רכישה הינה כפי שמפרש המשיב, לפיה ההקלה במס הרכישה מתייחסת לרכישת זכות במקרקעין שלגביה תחול תב"ע שתאפשר גם בנייה של דירות מגורים.

הווה אומר, ההקלה תינתן רק לזכות במקרקעין הנרכשת העתידה לייצר דירות מגורים (אחת לפחות) בסופו של דבר.

עו"ד אביטל, אשר ייצגה את מישפחת לפה מטעם הסנגוריה הציבורית, העמיקה עד מאוד בפרטי ההנמקה של החלטות בית משפט השלום בהליכים השונים, פסקי הדין בעירעור שאוזכרו לעיל ואף את פרטי פרוטוקול הדיון בבית המשפט העליון בעיניינו של זיסקינד הנ"ל. נטען כי בהקשר לפרשנות סעיף 145(א)(2) לחוק ישנה פסיקה מפורשת של הנשיא אלון בפרשת זיסקינד אשר נשארה על כנה, לאחר שלא ניתנה רשות ערעור בעיניין.

ב"כ המערערים טענה כי עם השנים הועם זוהרה של הילכת רונן, באשר זו מייצגת דרך פרשנות לשונית דווקנית, ולא דרך הפרשנות התכליתית המקובלת בפסיקה היום.

יחד עם זאת, עיון בחוק המסמיך את השר להתקין את אותן תקנות שולל את הפרשנות המאפשרת לקבוע כי תקנה 13 מתירה גם התקנה ראשונה של בלון גז. שכן סעיף 145ג(ג) לחוק התיכנון והבניה קובע במפורש כי "לא ייקבע פטור מהיתר לעבודות התקנה לראשונה של מיתקני איכסון ואגירה של גז, נפט, דלק או חומרים מסוכנים אחרים". אין לומר כי סעיף 145ג(ג) לחוק התיכנון והבניה אינו מכוון לאסור בלון משפחתי פשוט, אלא רק מתקנים גדולים ומורכבים יותר מבחינה בטיחותית, כגון צובר תת קרקעי.

מכל מקום, למרות שהוער בדיון כי צריך לצמצם האיסור לפי הנוסח שעמד לפני הועדה באותה עת, והנוסח אכן צומצם, עדיין נשאר ניסוח הנראה לכאורה חד משמעי, לפיו אין להתיר "התקנה לראשונה" של מתקן מהסוג העומד לפנינו (אף כי החלפת הבלון לא נמנעת על פי נוסח הסעיף, באשר אינה "התקנה לראשונה", ואינה מחייבת פעולת בניה כלשהיא, כגון חפירה, אלא הברגה בלבד).

...

המסקנה מבוססת על לשון הסעיף, עקרונות הלכת רונן, ובשים לב ללשון החקיקה בתיקון 101 לחוק התכנון והבניה.

נוכח המסקנה כי ההתקנה דורשת היתר, ובהעדר מחלוקת על כך שלא ניתן למערערים היתר, אין מנוס מן המסקנה לפיה המערערים והמערערת עברו לכאורה על סעיף 145(א)(2) לחוק.

התוצאה היא, אפוא, ששני הערעורים נדחים.

משכך, בחלוף ארבע שנים מהמועד שבו קיבל המערער את הצהרת המשיבים על רכישת הדירה בתל אביב, היינו מיום 28.6.2012, הפכה השומה לסופית ולא ניתן היה ביום 31.8.2016 לתקנה עוד או להאריך את המועד לתיקונה באמצעות המנגנון הקבוע בסעיף 107 לחוק הדן בהארכת מועדים.

ראשית, אציין כי מתקבל חזוק לפרשנות לשונית-דווקנית של התיבות "כל מועד" בסעיף 107 לאור נוסחו המקורי של הסעיף.

כפי שציינתי לעיל, תורת הפרשנות בדין הישראלי וכך גם בדיני המיסים מתבצעת בשני שלבים: שלב הבחינה הלשונית; ושלב הבחינה התכליתית.

בשל כך, יש לפרש את חקיקת המס על פי תורת הפרשנות התכליתית לפי מבחני המשנה שלהלן: בחינת התכלית הסובייקטיבית – במסגרת זו נבדקת "כוונת המחוקק" הסובייקטיבית, כפי שעולה, בין השאר, מדיוני ועדת הכנסת שדנה בהצעת החוק, הנכללים בגדר "ההיסטוריה החקיקתית" של הסעיף.

כך, למשל, תכלית הגביה תומכת בעמדת המערער, שכן, כפי שאראה בהמשך, הפעלת סעיף 107 לחוק עומדת לנישום בלבד, וממילא פרשנות מצומצמת לסעיף זה תעלה את סך המיסים הנגבים מן הציבור.

...

מתאימים לעניין זה דברי השופטת מ' נאור (כתוארה אז) בעניין בזק: "לטעמי ניתן, במסגרת כללי הפרשנות, להגיע לכל אחת מן המסקנות הנוגדות אליהן הגיעו חבריי השופטת חיות והשופט עמית הכל כפי שהראו חבריי בהרחבה. בסופו של יום, לדידי, לא כללי פרשנות צריכים להכריע את הכף, אלא שיקולי מס אמת. לשיטת חברי השופט עמית אף שהמערערת לא שכרה בסופו של דבר את הנכס ל-10 שנים – אין היא זכאית להחזר, דהיינו יש לראות את הדברים "כאילו" היתה שכירות כזו.

אין בידי לקבל את פרשנות המערער בעניין זה. לשונו של הסעיף מראה בבירור כי המנהל רשאי להאריך את המועד רק אם נתבקש לכך.

נוכח כל האמור לעיל ובשים לב להדגשים שהעליתי – אני מצטרף איפוא לפסק דינו של חברי השופט ד' מינץ שהגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור.

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1168511/3,4 בבית הדין הרבני הגדול ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב מיכאל עמוס, הרב שלמה שפירא, הרב אברהם שינדלר המערערת: פלונית (ע"י ב"כ עו"ד וטו"ר צבי גלר, עו"ד ישראל אדלשטיין ועו"ד ציון סמוכה) המשיב: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד רן רייכמן) הנידון: סמכויות דיין עמית; פרשנות תקנות הדיון – תכליתית ולא לשונית־דווקנית פסק דין

מכל מקום לענייננו אין גם מקום לקבל את הטענה כטענה נגד סמכותו של בית הדין, ולא זו בלבד שכאמור לעיל אין בה משום טענת פסלות קבילה, שכן משמונה דיין לכהן כדיין עמית הרי שאין כל ספק כי מוסמך הוא לידון וסמכותו זו לא תתאיין אף אם יכונה בטעות בתואר אב בית דין במקום שהחוק אינו מאפשר לו להחזיק בתואר זה. רק אם נתן הדיין האמור החלטה שהסמכות ליתנה נתונה לאב בית הדין בלבד, שעה שאינו ממונה כחוק להיות אב בית דין, יש מקום לטעון לבטלותה של אותה החלטה עצמה מחמת חוסר סמכות.

...

יוער כי הבקשה ובוודאי ההסברים שניתנו בה מדוע חובתנו לנמק את ההחלטה שניתנה תוך כדי הדיון – אך למותר הם. בעת הדיון עצמו כבר הבהרנו כי אנו דוחים את הבקשה לפסול את הרכב בית הדין האזורי וכי ניתן את הנימוקים לכך בהמשך.

הדעת נותנת אומנם כי כשיש הסכמה מוותרים הצדדים על הסיכומים, והתקנות אכן מאפשרות ויתור שכזה, אולם פרשנות דווקנית של לשון התקנות עשויה להביא למסקנה כי נדרשת החלטה מפורשת של בית הדין שתינתן על יסוד הסכמה מפורשת כזו ותורה על אי־הצורך בסיכומים.

נציין כי אף בדיון לפנינו הודה למעשה בא כוח המערערת עצמו כי עיקר טענתו היא בנוגע למזונות שהוא מבקש כי ייפסקו, ובמשתמע – כמעט במפורש – הודה גם כי אין סיכוי לשלום בית בין הצדדים, וממילא סוף דבר לגירושין.

מסקנות ומתן הוראות סוף דבר: בית הדין דוחה את שני הערעורים.

לעניין ההוצאות: לאחר שיקול דעת ועקב מצבה הכספי של המערערת, אנו קובעים כי המערערת תשלם למשיב הוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח. הסכום יגבה מכספי הערובה להוצאות שהפקידה המערערת בקופת בית הדין.

סעיף 14ה(2)(א) בתקנות קובע בין היתר, כי להנחה של שני שלישים מארנונה כללית זכאי "נכה הזכאי לתגמולים או למענק לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) תשי"ט-1959 [נוסח משולב]". על פי סעיף 14ו בתקנות: "המחזיק בנכס ששטחו עולה על 70 מטרים רבועים לא יהיה זכאי להנחה לפי תקנה 14ה. אלא לגבי 70 מטרים רבועים בלבד; עלה מספר בני משפחתו של המחזיק והגרים עמו על ארבעה – תנתן הנחה כאמור, לגבי 90 מטרים רבועים בלבד". השטח המקסימלי שבגינו זכאי המבקש להנחה הוא 90 מ"ר, מאחר שמספר בני משפחתו הגרים עימו עולה על ארבעה.

לפרשנות המבקש, בנוגע להגדרת שטח דירת המגורים לצורך מתן הנחה בארנונה, אין אחיזה לשונית בדין, היא עומדת בסתירה להוראות צו הטלת הארנונה של העירייה (להלן: "צו הארנונה"), ומנוגדת לכללי הפרשנות התכליתית.

פרשנותם של דיני המסים היא פרשנות תכליתית: "אין להם לחוקי המסים כללי פרשנות משלהם. כמו כל חוק אחר, גם לעניין חוק מס נקודת המוצא היא לשון החוק, והשאלה היא, אם לאפשרויות השונות יש עיגון, ולו מינימאלי, בלשון ההוראה. מבין האפשרויות השונות יש לבחור אותה אפשרות, המגשימה את מטרתה של חקיקת המס. לעתים מטרת החקיקה היא הטלת מס, ולעתים מטרתה היא פטור ממס. בזו כבזו על הפרשן ליתן אותו פירוש, המביא להגשמת תכלית החקיקה. אין עליו לפרש את החוק לטובת הנישום, כשם שאין עליו לפרשו לרעתו. טובתו של נישום אחד היא לעתים רעתו של נישום אחר. אין עליו לפרש את החוק באופן דווקני, כשם שאין עליו לפרשו באופן ליבראלי...

על כן טענת המשיבה לעניין הסעד הראוי מקומה בדיון בתובענה גופה ולא מצאתי להידרש לה בשלב זה. לא מצאתי כל ממש בטענת ב"כ המשיבה כי פרט 11 בתוספת השנייה בחוק תובענות ייצוגיות לא חל בתביעה נושא הדיון וכי על כן יש לדחות את הבקשה.

...

סוף דבר אני מקבלת את הבקשה.

אני קובעת כי הקבוצה היא כל מי שהיה זכאי להנחה מארנונה ואשר זכאותו חושבה על פי "התעריף המיוחד" למ"ר (כפוף להוראות סעיף 21 בחוק תובענות ייצוגיות).

על פי סעיף 25 בחוק, יפורסם הפרק האחרון להחלטה זו (שכותרתו "סוף דבר") בשני עיתונים יומיים בשפה העברית.