פרשנות תקנה 557 לתקנות התעבורה - תחילת תקופת פסילה

כך גם, המשיבה מפנה לכך שבהתאם לתכליתה של תקנה 557(ה) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה"), תחילת תקופת הפסילה מחייבת מעשה אקטיבי פורמאלי של הנהג.

בהתאם להלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון בבש"פ 9075/12 ג'אבר נ' מדינת ישראל (14.4.14) (להלן: "הילכת ג'אבר"), "אי-הפקדת הרישיון במזכירות בית המשפט היא ארוע או מחדל חדש, שמועדו הוא לאחר מתן גזר הדין, וכפועל יוצא ממנו – ולא מיגזר הדין – נוצרה המחלוקת בנושא חישוב מניין ימי הפסילה". לאור האמור, קובעת הילכת ג'אבר כי פרשנותו של גזר הדין מסורה לגורמים האמונים על ביצועו, ובעניינינו - לרשות הרשוי.

...

כל זאת, כאשר ככל שיש למבקש אי אילו טענות לעניין אופן פרסום המכתב וההסדר שנקבע בו, הרי שעליו להפנותן לרשות הרישוי, ודבר זה אך מחזק את המסקנה לפיה רשות הרישוי היא הרשות המוסמכת בכל הנוגע למניין ימי פסילת רישיון נהיגה.

עניין זה מחזק גם הוא את המסקנה כי אל לו לבית המשפט לדון בבקשה, בהיעדר סמכות עניינית, במקום רשות הרישוי האמונה על עניין זה, בפניה נדונות כלל הבקשות מסוג זה ולה מסור שיקול הדעת המקצועי.

לסיכום, כפי שנקבע לעיל, בית משפט זה מחוסר סמכות עניינית לדון בבקשה ולפיכך דינה להימחק.

על כן טען כי בעיניינו אין תחולה לתקנה 557(ב) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן- "תקנות התעבורה") והיא אינה מתייחסת למי שרישיונו כבר הופקד.

ראוי להביא הדברים מפסק הדין בעיניין ביטון שצוטטו בהחלטתה של כב' השופטת א' חיות משום זיקתם לעניין הנידון: "כל האמור עד כה תקף גם לטענה לפיה נכון היה לקבוע את תחילת מניינה של תקופת הפסילה בעיניינו של חיים דהן מן היום בו הפקיד תצהיר בתיק אחר בו נשפט. ובמילים אחרות, הקדמתי והזכרתי את המשמעות החינוכית-פסיכולוגית של חובת ההפקדה של הרישיון או חליפו להפנמת האיסור החל על נהיגה בתקופת פסילה. ואם כך הוא הדבר ביחס למי שחטא לראשונה בעבירה מסוג זה, מקל וחומר שיש להחמיר בעיניינו של מי שככל הנראה אינו רואה עצמו נתון למורא החוק, והראיה הטובה ביותר לכך היא שהוא מוסיף לנהוג ללא רישיון חרף ההליכים המשפטיים שננקטו נגדו בעבר. בנסיבות אלו, כך היא דעתי, נכון לשוב ולדרוש מנאשם שכזה שישוב וימלא אחר הוראות ההפקדה הקבועות בתקנה 557, בכל פעם שיורשע מחדש, ואולי בדרך זו יצליח לשנן את האיסור לנהוג בתקופת פסילה". מדברים אלה, דומה כי ההלכה ברורה ואינה צריכה פרשנות.

...

נוכח כל האמור, הבקשה נדחית".

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי לנסיבות העניין ולטיעוני הצדדים, אני סבור כי יסודה של החלטת בית משפט קמא בדין ואין להתערב בה. בהתאם להלכה שהתווה בית המשפט העליון על העורר היתה חובה לסור למזכירות בית המשפט לאחר שניתן גזר דינו ביום 10.1.16ולהפקיד מחדש את רישיונו, אף כי כבר היה מופקד, ולכל היותר בדרך של הגשת תצהיר או אישור על ביצוע ההפקדה הקודמת.

לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערר.

]השופט א' א' לוי: בפנינו שלוש בקשות לרשות ערעור, בהן שבה ועולה שאלת פרשנותה של תקנה 557 לתקנות התעבורה התשכ"א-1961, הקובעת כיצד נוהגים במי שנפסל על ידי בית המשפט מהחזיק ברישיון הנהיגה, כאשר תוקף רישיונו פקע (הפקדתו בבית המשפט) או שאבד (הפקדת תצהיר על האובדן).

ובאשר לניסיון לטעון כי לפי נוסחה של תקנה 557(ד) (ששוב אינה בתוקף), היא חלה גם על מי שרישיונו פקע לפני מתן גזר הדין, אמרה חברתי השופטת ט' שטרסברג-כהן ברע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2), 481, 485: "הפרשנות הנתנת לתקנה 557(ד) על ידי בא-כח המבקש לפיה בכל מקרה של פקיעת רישיון, גם אם פקע קודם לגזר הדין בו נפסל הרישיון, מתחילה הפסילה ביום הפקיעה, איננה מתקבלת על הדעת. אין להעמיד את מי שרישיונו לא היה בתוקף בעת שנפסל על ידי בית משפט מהחזיק בו במצב טוב יותר ממי שרישיונו היה בתוקף בעת שנפסל ...

" דברים אלה של השופטת ט' שטרסברג-כהן מקובלים עלי במלואם, ואם כך היה הדבר שעה שתקנה 557(ד) היתה עדיין בתוקף, מקל וחומר שכך הוא הדין משעה שאותה תקנה בוטלה בשנת תשס"ג. ובמלים אחרות, בביטולו של אותו חריג שהיה קבוע בתקנה 557(ד), שאפשר להתחיל את מניינה של תקופת הפסילה, בנסיבות מסוימות, מיום פקיעת תוקפו של רישיון הנהיגה, הדגיש המחוקק כי ההסדר היחיד על פיו נוהגים הוא זה הקבוע בסעיף 42(א) לפקודה, היינו, שתקופת הפסילה תחל "ביום מתן גזר הדין אם לא הורה בית המשפט הוראה אחרת", ובכפוף לסייג הקבוע בסעיף 42(ג), לאמור, בחישוב תקופת הפסילה לא תבוא במניין התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות.

...

בחודש כסלו תשס"ה (18.11.2004) באה בקשתו של ויכסלפיש למתן רשות ערעור בפני חברתי השופטת מ' נאור שהורתה בזו הלשון: "הבקשה תועבר להרכב לדיון בשאלה כיצד תימנה פסילת רישיון נהיגה בנסיבות שבהן, מצד אחד, רישיון הנהיגה לא נמצא בידי בעליו, אך מצד שני, הרישיון לא אבד (תקנה 557 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, אשר תוקנה בשנת תשס"ג)." לנוכח השאלה המשותפת העולה בשלוש הבקשות, החלטנו לדון בהן במאוחד.

לנוכח כל האמור, הייתי דוחה את הבקשות כולן.

ביום 11.1.04, דחה בית-משפט השלום לתעבורה (כבוד השופט ס' דבור) את הבקשה, בקובעו, כי אין מקום לסטות מההחלטה הקודמת ואף לפי הפרשנות שנקבעה בפסיקה בנוגע לתקנה 557(ד) לתקנות התעבורה, הרי שהתקנה חלה רק במקרה שרישיון הנהיגה היה תקף ביום מתן גזר-הדין, ולא כך הוא במקרה דנן.

תקנה 557(ד) לתקנות התעבורה קבעה כדלקמן: "557(ד) לא ניתנה הצהרה לפי תקנה זו ורשיונו של בעל רשיון נהיגה שנפסל פקע ולא חודש, יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרשיון." תקנה 557(ד) באה להסדיר מצב דברים בו נפסל אדם מלהחזיק רישיון ולאחר מכן אבד הרישיון ולא ניתן תצהיר והוא פקע, שאז יתחיל מירוץ תקופת הפסילה מיום שלמחרת הפקיעה.

...

דין הבקשה להידחות.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

יתרה מזאת, בהתאם להוראת תקנה 557(ב) לתקנות התעבורה, מקום בו אבד רישיון הנהיגה, על בעל הרישיון להגיש תצהיר על אובדן הרישיון, ומירוץ תקופת הפסילה יחל מיום מתן ההצהרה.

ברע"פ 9237/99 רונן מאיר נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 481 (2000), נדרש בית המשפט, השופטת ט' שטרסברג-כהן, לשאלה ממתי מתחילה תקופת פסילה שיפוטית של רישיון נהיגה, כאשר הרישיון פקע, כבעניינינו, בקובעה בעמודים 484 כהאי לישנא: "חובת המצאת הרשיון חלה כאמור, בין אם הרשיון בתוקף בעת שנגזר דינו של בעליו לפסילת רשיון ובין אם רשיונו אינו בר תוקף אותה עת. מרוץ תקופת הפסילה בשני המקרים יחל עם מסירת הרשיון כפי שמורה הדין." בהתייחסה להוראות הקבועות בסעיפים 42 לפקודת התעבורה ובתקנות 556 ו-557 לתקנות התעבורה, הוסיפה השופטת ט' שטרסברג-כהן וקבעה בעמוד 485 לאמור: "הוראות הדין האמורות, הן פרוספקטיביות. כל הפעולות הקבועות באותם סעיפים, אמורות להתבצע לאחר גזר הדין ואין נפקא מינה לעניין המצאת הרשיון או מתן הצהרה על אובדנו, אם פקע, מתי פקע או מתי אבד. החובות המוטלות על מי שנפסל רשיונו, חלות מרגע הפסילה ואילך. כל פרשנות אחרת להוראות הדין לא רק נוגדת את נוסח ההוראות ואת תכליתן, אלא יוצרת העדפות משונות וחסרות בסיס בין אלה שלא קיימו את הוראות הדין לבין עצמם ובין אלה, לאלה שקיימו אותן." בהדגישה בסיום: "אין לראות ברשיון שפקע 'סתם פיסת נייר' כהגדרת המבקש. הדין מתייחס אליו כאל רשיון שיש להמציאו לרשות, אם נפסל בעליו מלהחזיק רשיון." (ההדגשה אינה במקור).

...

לאחר ששקלתי כלל טענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

אשר לטענת המבקש, לפיה לא יכול היה להפקיד את רישיון הנהיגה, הואיל וזה לא היה ברשותו בתקופת מאסרו בבית הסוהר, דינה להידחות, שכן די היה בהפקדתו על-ידי גורם כלשהוא מטעם המבקש, לרבות בא-כוחו, אשר ייצגו בהליך העיקרי.

סוף דבר 11.

הבקשה נדחית.