פרשנות תקנה 38 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עת"מ 63352-06-20 מנסור נ' עריית טירה ואח' 5 יולי 2021 תיק חצוני: בפני כבוד השופט צבי דותן העותרת: זהור מנסור ת.ז. 053806790 ע"י ב"כ עוה"ד לאה פורת המשיבים: 1. עריית טירה 2. הועדה המקומית לתיכנון ולבניה טירה ע"י ב"כ עוה"ד זוהיר קאסם 3. פאלח אחמד פדילה ת.ז. 035265545 4. נאהד פאלח פדילי ת.ז. 027559319 ע"י ב"כ עוה"ד איהאב עירקי פסק דין

כמו כן ראה תקנה 34 ותקנה 38 לתקנות.

ענין דומה היה בתיק עמ"א (שלום נתניה) 18762-12-13 ועדה מקומית טייבה נ' ואאל אקעיק, וכך נאמר שם (בפסקה 20): "אין חולק כי תכנית ביניין עיר, החלה על המבנה, הינה טב/1111/2/א/ב (ת/4). בהתאם לתב"ע שבנידון, חלק מן המבנה מושא הבקשה, מצוי על שטח שייעודו הינו תואי של דרך. עיון בתקנות התכנית (ת/5) מלמד כי אין בו הוראות המאפשרות הקמת מבנים בתוואי הדרך ..... לא הוצגו מטעם המשיב ראיות הסותרות את האמור בתכנית ת/4 או בעדויות עדי המבקשת. המשיב לא טען לפרשנות אחרת של התב"ע ובית המשפט לא הופנה להוראות בתקנון, המאפשרות, לשיטת המשיב, בניית מבנים על תואי הדרך. המסקנה המתבקשת למקרא התב"ע, לרבות התקנון, היא כי לועדה המקומית לתיכנון ולבניה טייבה לא הייתה סמכות לאשר בקשה להיתר בניה, אשר נוגדת את יעוד המקרקעין בהתאם לתב"ע ....... בהנפיקה את היתר הבניה מס' 6251, המאשר הקמת המבנה על תואי שייעודו דרך ציבורית, חרגה הועדה המקומית מסמכותה". ובהמשך (שם, בפסקה 23): "יישומה של ההלכה הפסוקה, שפורטה מעלה, על עובדות המקרה בו עסקינן, מוביל למסקנה כי היתר הבניה שהונפק למבנה נושא הבקשה הוא מיסמך חסר תוקף. ההיתר שהוצא סותר את יעוד המקרקעין בהתאם לתכנית ביניין עיר. אין מדובר בפגם טכני או בפגם בעל חשיבות נמוכה, אלא בסטייה חמורה מן הדין, אשר גלויה על פני הדברים וחותרת תחת תכלית דיני התיכנון והבניה והאינטרסים הציבוריים העומדים בבסיסם. בשים לב לכך שהועדה המקומית חרגה מסמכותה בהנפיקה את ההיתר שבנידון, ההיתר שהוצא חסר נפקות ויש לראותו כאין וכאפס. בהמשך לכך, יש לראות את המבנה כמבנה שניבנה "ללא היתר כדין", במובן סעיף 204(א) לחוק .

...

בטרם סיום יש לציין כי ההיתר להקמת הגדר ניתן למר סאיד מסלח פדילה, שאיננו צד בעתירה זו, וההיתר להקמת הפרגולה ניתן למר פאלח אחמד פדילי (ת.ז. 53535527), שאף הוא אינו צד בעתירה זו. שקלתי והגעתי לכלל מסקנה, כי אין בכך כדי למנוע מתן הסעדים המבוקשים בעתירה זו נגד המשיבים, וכי אין בכך פגיעה בזכויותיהם של סאיד ושל פאלח הנ"ל. הסעד המבוקש נגד המשיבות 2-1 הוא להפעיל את סמכויותיהן הנתונות להן בחוק ולהוציא צו הריסה (ראה סע' 1 וסע' 4 לעתירה).

אני מצר על כך שהאמור בפיסקה זו מותיר אולי את הבעיה פתוחה להמשך הליכים משפטיים, דבר שהיה נמנע אילו צירפה העותרת את סאיד ואת פאלח כמשיבים בעתירה זו. לסיכום, אני מקבל את העתירה ומורה למשיבות 2-1 לנקוט בכל ההקדם בהליכים הנדרשים, בהתאם לסמכויות הנתונות להם בדין, על מנת לסלק ידם של המשיבים 4-3 מן השביל, לרבות הוצאת צו הריסה לכל אשר נבנה על ידם בשביל או בחריגה לתוך תוואי השביל.

אני מורה למשיבים 4-3 לאפשר פתיחת השביל תוך סילוק כל מבנה או מכשול שהוצב על ידם בשביל או בחריגה לתוך תוואי השביל.

טענות מקדמיות שהוי ומעשה עשוי תקנה 3(ב) לתקנות בתי המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובעת כי יש להגיש עתירות מנהליות ללא שהוי ולא יאוחר מ- 45 יום מהמועד בו נודע לעותרת דבר ההחלטה.

אמנם המשיבה לא פסלה את ההצעה מטעם זה, אך אין בכך כדי לרפא את הפגם באופן שיביא להכרזת העותרת כזוכה (ר' בג"צ 1745/91 אי. סי. אס. מערכות כבלים ישראל בע"מ נ' המועצה לשידורי כבלים (14.5.91), שם קובע ביהמ"ש העליון כב' הש' ברק (כתוארו אז) כי: "התנאה זו פסולה היא. היא סותרת את תנאי המיכרז, היא יוצרת חוסר וודאות באשר למהות ההצעה, והיא פוגעת בעיקרון השויון. העותרת העניקה לעצמה חסינות מפני כוח הקיבול של מציע המיכרז. בכך ביקשה לתן לעצמה זכות שאינה נתונה לה בתנאי המיכרז...'מישתתף במיכרז אינו רשאי לציין סייגים ותנאים בתשובותיו'. אך למעלה מזאת: היא יצרה בכך חוסר וודאות באשר למידת מחויבותה למכרז. היא העניקה לעצמה יתרון שלא ניתן לאחרים, ושאילו היה מוצע להם, יתכן והיו משתתפים אף הם במיכרז" (ר' גם בג"צ 462/79 שרביב נ' ראש עריית נהריה פ"ד לד(1) 467 (1979) שם קובע כב' הש' ברק כתוארו אז: "הצעה כאמור מעניקה לבעל ההצעה 'טווח תימרון' – הוא התחום של חוסר הוודאות – המאפשר לבעל ההצעה במסווה של פרשנות והסרת חוסר הוודאות, להעלות הצעות חדשות התואמות את צרכיו. לשון אחרת: יש למנוע מצב דברים שבו מה שלולא חוסר הוודאות, היה מהוה ניהול אסור של משא ומתן לאחר פתיחת המיכרז, יהפוך בשל חוסר הוודאות לניהול לגיטימי של משא ומתן. מצב דברים זה שולל את עיקרון השויון העומד ביסודם של דיני המיכרז. מן הראוי הוא להדגיש, כי חוסר הוודאות באשר לתנאיו של המציע, מן הדין שיפסול את הצעתו, בין אם חוסר הוודאות הוא מכוון ובין אם מקורו בטעות שבתום לב. דיני המכרזים הם מערכת נורמאטיבית המיוסדת על תנאים וכללים אובייקטיביים, אשר קיומם מבטיח שויון והגינות. הכנסת גורם סובייקטיבי, אשר יאפשר למציע תם לב להבהיר את הצעתו, פותח פתח לניצול רעה, לשרירות ולפגיעה בטוהר המידות").

...

גם מטעם זה דין העתירה להידחות על הבקשה לצו ביניים (ר' לעניין זה עע"מ 3309/11 קוטלרסקי ואח' נ' המועצה המקומית תל מונד (6.1.13); וכן עע"מ 7401/14 קסם מילניום בע"מ נ' רשות שדות התעופה (9.9.15)).

בסיכומו של יום ועל פי יעוץ משפטי שקיבלה הועדה מיום 6.4.2020, במסגרתה נבדקו נושאי התמחור עבור תחנת עבודה כמופיע במסמכי המכרז ובטבלאות שנדרשו המציעים למלא את הצעות המחיר שלהם ובמסגרת חוות דעת זו ציינה היועצת המשפטית לוועדה כי "לאחר שבחנו את מסמכי המכרז במלואם, לרבות המענה לשאלות הבהרה שניתנו במסגרת ההליך, מסקנתנו היא שעל המציעים היה לתמחר במסגרת הצעתם למכרז כך שתכנון והקמה של תחנה לא יכלול רכיבים, ציוד ואמצעים ב'מחירון אביזרי תשתית לתחנה' אותה צרפה כחלק בלתי נפרד מכתב הכמויות. עמדתנו זו נסמכת על לשונם של מסמכי המכרז וכמובן על ההבהרות שנערכו במסגרתו...". במילים אחרות, חווה"ד המשפטית שנמסרה לוועדה מלמדת כי הזוכה הייתה זו שהבינה את אופן הגשת הצעת המחיר העולה בקנה אחד עם דרישות ועדת המכרזים, בעוד שהצעת העותרת אינה עומדת בכללים אלה.

סוף דבר העתירה נדחית.

בית המשפט המחוזי בחיפה בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים עמ"נ 27392-05-15 סורז'ון נ' עריית חיפה תיק חצוני: מספר בקשה:3 בפני כבוד השופט אברהם אליקים מבקש/מערער משה סורז'ון משיבה עריית חיפה פסק דין

אפנה בעיניין זה לבר"מ 831/14 נשר מפעלי מלט ישראלים בע"מ נגד עירית תמרה (7.7.2014): "על פי תקנה 23(ב) לתקנות בתי משפט מינהליים המועד להגשת ערעור מינהלי הוא 45 יום. כאשר פסק הדין ניתן שלא במעמד הצדדים יחל מניין הימים מיום ההמצאה...כפי שקבע בית המשפט קמא, הנטל להוכיח כי העירעור הוגש במועדו מוטל על המערער (ראו: אבו עוקסה, בפיסקה 32), ולא ניתן לומר שהמבקשת עמדה בנטל זה בשים לב לכך שעד למועד הגשת הבקשה לעיון חוזר היא לא ציינה כי החלטת ועדת הערר לא הומצאה לה כדין. למעשה, אף על-פי תקנה 24(ב)(4) לתקנות בתי משפט מינהליים (שאליה הפניתה המבקשת) היה עליה לציין בכתב העירעור את מועד ההמצאה של החלטת ועדת הערר (או לציין כי זו לא הומצאה אליה כדין). תקנה זו מורה: "מועד מתן ההחלטה או המועד שבו הומצאה למערער, לפי הענין". תקנה זו יש לפרש על פי הכתוב בתקנה המקבילה לה – תקנה 413 לתקנות סדר הדין – שלפיה ניתן להבין כי "לפי הענין" משמעו כי אם ניתנה ההחלטה שלא בפני המערער אזי יש לנקוט בתאריך שבו הומצאה ההחלטה למערער או לציין כי זו לא הומצאה לו..

..אין בכך כדי לאפשר חריגה מן המועדים שנקבעו בדין ללא אישורו של בית המשפט, אשר לו מסור שיקול הדעת להחליט על כך, ואף זאת בנתון לקיומם של "טעמים מיוחדים" (ראו: תקנה 38 לתקנות בתי משפט מינהליים.

...

משלא הוצג טעם מיוחד להגשת הערעור דין הערעור להידחות ואין לעבור לשלב השני "בו נבחנים קיומם של שיקולים לדחיית הבקשה חרף קיומו של הטעם המיוחד שנמצא. במסגרת השלב השני, יינתן משקל לאינטרס הצד שכנגד בהסתמכות על סופיות הדיון", בש"א 2487/14 ביבי נגד ליפר (14.5.2014).

לאור האמור לעיל אני מורה על מחיקת הערעור בשל האיחור בהגשתו.

אני מחייב את המערער לשלם למשיב שכר טרחה בשיעור של 1,500 ₪-שגובהו נקבע בהתחשב בשלב בו נמחק הערעור.

למעשה, כיוון שאין אנו מכירים, בשיטתנו המשפטית, באפשרות לפיה בית המשפט יוציא תחת ידיו הכרעה חתומה שהנה בגדר "טיוטה בלבד" – חסרת כל משמעות ונפקות משפטית – יש לקרוא את הצעתה הפרשנית של המערערת כך, שלשיטתה, ההחלטה הראשונה הנה פסק דין על תנאי, ששכלולו התבצע עם מתן ההחלטה השנייה.

לשיטתם, בנגוד לתקנת 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תקנה 38 לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים איננה מסמיכה את הרשם לכך.

...

בדומה, אין בידי לקבל גם את הפרשנות המוצעת על ידי המערערת.

לסיכום, התקנות, שתיהן, מתירות לרשם להאריך מועדים, מבלי שסמכות זו מותנית, בלשון התקנה, בבקשה מאת בעל הדין.

סוף דבר, הערעור מתקבל במובן זה שהחלטת הרשם לפיה הליך הערעור יימחק על הסף מתבטלת.

בית המשפט מוסמך אמנם להאריך את המועד להגשת הליכים כאמור, אולם זאת רק בהתקיים "טעם מיוחד" לכך (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; וכן [תקנה 38](http://www.nevo.co.il/law/98562/38) לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000).

במאמר מוסגר אציין כי פרשנותה של הוראת סעיף 11(ב) לחוק האזרחות, התשי"ב-1952, העוסקת בסוגיית ביטול אזרחותו של מי שעשה מעשה שיש בו משום הפרת אמונים למדינת ישראל, מתעוררת גם במסגרת הליך אחר התלוי ועומד לפני בית משפט זה (עע"מ 8277/17).

...

לאחר שבחנתי את מכלול נסיבות העניין, החלטתי להיעתר לבקשת הארכה.

חדשנותה של הסוגיה וחשיבותה תומכות במתן הארכה המבוקשת, מה גם שבנסיבות העניין אין בידי לקבוע כי סיכוייו של ההליך נמוכים באופן המצדיק את דחיית הבקשה.

התוצאה היא כי בקשת הארכה מתקבלת.