פרשנות תקנה 3 לתקנות מס הכנסה (ניכוי התחלתי)

ערעור זה עניינו מוגבל למחלוקת שנתגלעה בשני מקרים נפרדים לגבי נושא אחד ויחיד, והוא, פרשנותה של תקנה 3 לתקנות מס הכנסה (ניכוי התחלתי בעד מבנים ותעשיה ובעד ציוד לבניה), תש"ל-1970.

...

מסקנתי היא, כי התקנה מתייחסת לפחת, כפי שנישום היה זכאי לו עבור כל שנת המס, וזאת ללא קשר לשאלה, מה אורך התקופה תוך שנת המס שחלפה מאז שהחל השימוש בציוד ועד לתום שנת המס, ובילבד שהיה אכן שימוש בציוד.

לאור האמור לעיל מקובלת עלי יותר הערת האגב של הנשיא התורן א' פרידמן בעמ"ה (חי') 217/71 מאשר הדברים, שנאמרו בפסק הדין של בית השפט קמא במקרה אשר לפנינו.

תקנות שווי השמוש ברכב מגדירות את המונח רכב כהגדרתו בתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשנ"ה – 1995, ואלה מגדירות "רכב" (בנוסח הרלבנטי): " אופנוע שסיווגו L3, רכב נוסעים

מבחינה נורמאטיבית, נראה כי לא ניתן לפרש את הוראות סעיף 2 (2) (ב) לפקודה, בנגוד ללשונו המפורשת, לפיה שר האוצר "יקבע את שוויו של השמוש ברכב". דהיינו, ככל ששר האוצר מצא לנכון שלא להסתמך על נתונים או מידע המצויים בידי הנישום כגון הקף הנסועה וסיווגה ובמקום זאת בחר נוסחה או אופן חישוב אחר המתחשב בממוצעים וסטטיסטיקה לקביעת שווי השמוש ברכב, אין הנישום זכאי לשנות מהנוסחה או אופן החישוב שקבע שר האוצר.

עם סיום הנסיעה וכיבוי הרכב מגיעים הנתונים לחברת האיתור ונוצרת רשומה הכוללת זמן התחלת הנסיעה, זמן סיום הנסיעה, מוצא, יעד וסה"כ ק"מ. נתונים אלה מועברים לחברת הוצאה מוכרת העורכת דוח של יומני נסיעה מפוצלים לפי נסיעות עסקיות ונסיעות פרטיות.

...

בהקשר זה, ראיתי לנכון להבהיר את הרעיון והתכלית שבקביעת תקנות שווי השימוש ברכב, בציטוט המקובל עליי, מעדותו של מר נחום שאול, נציג המשיב, כאשר נטען בפניו ששווי השימוש ברכב מסוים בשנת 2012 היה 44,000 ₪ ואילו העלויות הקבועות בפועל של אותו רכב באותה שנת מס היו 27,449 ₪ (ש' 16 ע' 195 לתמליל הדיון מיום 17.7.2016): "תראה באותה מידה אני לא מתייחס לזה, בדיוק אותו דבר אם עלות ההחזקה הייתה 100,000 שקל באותה שנה הייתי מחייב באותו סכום שלפי התקנות. התקנות לא מתייחסות בכלל כמה עלות ההחזקה הייתה, היא יכולה להיות נמוכה יותר מהשווי והיא יכולה להיות גם כן גבוהה יותר מהשווי". סוף דבר לא יכולה להיות מחלוקת כי עם ההתפתחות הטכנולוגית על המחוקק ומחוקק המשנה ליצור חקיקה המתאימה להתפתחות זו המגשימה את תכלית קביעת מס האמת וגבייתו.

בית משפט של ערעור מס אינו אלא בוחן את שקול דעתו של המשיב עת קבע את השומות, כאשר אני מוצא כי במקרה דנן אין מקום להתערב בשקול דעת זה ועל כן יש לדחות את הערעור.

המערערת תשלם למשיב את הוצאות המשפט, ושכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪.

בעת הפקדת הכספים היו ההכנסות מריבית בתוכניות אלו פטורות ממס, לפי תקנה 3(א) (אז תקנה 3) לתקנות עדוד החיסכון (תכנית חיסכון "תשורה" ופטור ממס הכנסה), התשנ"ג-1993.

המשיבים סבורים כי תחולתו של תיקון 132 אינה רטרואקטיבית כיוון שרק הכנסות שצמחו לאחר מועד תחילת התיקון ולאחר מועד "תחנת יציאה" חייבות במס על פיו.

עוד טוענים המשיבים כי פירוש מבחן "הרעת תנאי החיסכון" באופן שונה מפרשנותו בתקנות מס הכנסה (ניכוי מריבית, מדיבידנד ומרווחים מסוימים), התשס"ו-2005 איננו עולה בקנה אחד עם לשונו של תיקון 132 ותכליתו.

...

דין העתירה להידחות.

לא שוכנעתי כי ניתן לנקוט אמצעים שפגיעתם פחותה יותר ולהגשים את תכליתו של תיקון 132 באותה המידה.

התוצאה היא כי דין העתירה להידחות.

תחילה, דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער בדבר איחור בהוצאת השומות לפי סעיף 152(ג) לפקודה (או "התיישנותן" כטענת המערער) בהטעימו כי שומת המס עבור כל שנה עומדת בפני עצמה ואין לראות את כלל השומות משנת 2001 ואילך כיחידה אחת.

תקנה 2(א) לתקנות מס הכנסה (שיעור פחת לדירה מושכרת למגורים) קובעת כי "בעל דירה שהיתה מושכרת למגורים במשך כל שנת המס, יהיה זכאי לנכות מהכנסתו באותה שנה מהשכרת הדירה, 2% משווי הדירה כשהוא מתואם כאמור בתקנה 4". באשר לשווי הדירה, קובעת תקנה 3 כדלקמן: שווי הדירה שווי הדירה לענין תקנה 2 יהיה כלהלן: (1) נרכשה הדירה בידי בעלה לפני שנת המס 1980, ונקבע לדירה שווי לענין תשלום מס רכוש לשנת המס 1980 - השווי שנקבע כאמור; נקבע שוויה בעת שהושכרה בשכירות מוגנת ולאחר מכן נתפנתה מדייר מוגן יהא שוויה פי שלושה מהשווי שנקבע כאמור; (2) אם נקבע לדירה שווי ליום רכישתה בידי בעלה לענין תשלום מס רכישה לפי חוק מס שבח, ולא חל לגביה האמור בפיסקה (1) - השווי שנקבע כאמור; (3) אם לא חל לגבי הדירה האמור בפסקות (1) ו-(2) והדירה ניבנתה בידי בעלה - סכום ההוצאות לרכישת הקרקע ולהקמת הבנין; (4) בדירה אחרת - הסכום שבו נרכשה הדירה; (5) בדירה שנתקבלה במתנה או בירושה ולא חל לגביה האמור בפיסקה (1), יחולו לגביה הוראות פסקות (2) עד (4) כפי שהיו חלות לגבי הבעל האחרון של הדירה שלא קיבלה במתנה או בירושה.

." לפי תקנה 3(1) לתקנות. בניסיון להשיג על קביעה זו מעלה המערער טענות שונות ובהן כי יש ליתן לתקנה 3(1) פירוש תכליתי המחיל אותה גם על המקרה דנא. טענות אלה נדחו כולן על ידי בית המשפט המחוזי באופן מפורט, מנומק ויסודי. נימוקיו של בית המשפט המחוזי מקובלים עלי ולא מצאתי בטענות המערער כל טעם המצדיק את ההתערבות בהם. אפרט בקצרה.

...

בנסיבות אלה, ובהיעדר טעם משכנע לשיהוי בו נקט המערער, אין להיעתר לבקשתו להשבת הדיון בעניין זה לבית המשפט המחוזי [ראו גם: אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 650, 665-664 (מהדורה עשירית, 2009); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 329-328, 389-388 (מהדורה שלישית, 2012)].

על כן, ולנוכח הסכמת המשיב, סבורני שיש לקבוע, לפנים משורת הדין, כי קנסות הפיגורים יושתו על המערער ממועד מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי [ראו גם: ע"א 1134/11 ר.מ. שביט מבנים חברה לבנין השקעות ופיתוח בע"מ נ' פקיד שומה באר שבע פיסקאות 32-28 (12.5.2013)].

אשר על כן, הערעור נדחה.

במרכז המחלוקת שבין הצדדים עומדת שאלת פרשנות הוראות תקנה 21 (יב)(3) לתקנות מס הכנסה (כללים לאישור ולניהול קופות גמל (תיקון)), התשס"ג – 2003 שהיא במהותה "הוראת מעבר" שהותקנה על רקע שינוי הכללים החלים על חברות הביטוח המשווקות פוליסות "ביטוח מנהלים" בכל הנוגע לאפשרות לייעד הפרשות עובד/מעביד לרכישת כיסוים ביטוחים, חלף יעוד ההפרשות לחיסכון.

לעניין פוליסות שניפתחו לפני שנת 1999 נקבע כי אין מניעה להמשיך לייעד 6.3% מהשכר לרכישת כסויים ביטוחים, אך נקבעה תיקרה בשיעור 2.5% מהשכר להפרשות לביטוח אכ"ע. הוראת המעבר שנקבעה ביחס לפוליסות שניפתחו בתקופה שבין אוגוסט 99 לבין דצמבר 03' נוסחה כדלקמן (התקנות פורסמו ביום 9/3/03 ונקבע להם מועד תחילה מיום 1/1/03):[footnoteRef:1] [1: ראה קובץ תקנות 6230 מיום 9.3.03] לא ינוכה מתשלום על פי תקנה 19 כסוי בטוחי למעט כסוי סיכון מוות בשיעור שאינו עולה על 10% מסכום תשלומיו של מעביד על פי אותה תקנה, אלא אם כן ביקש העמית כי יחולו עליו הוראות תקנה 45 לתקנות העיקריות כנוסחה בתקנה 14; ביקש כאמור, תחול בחירתו מאותו מועד והוא לא יהיה רשאי לחזור בו מבחירתו.

...

לסיום יובהר, כי אין בידינו לקבל גם את טענת המשיבה לפיה המבקש איננו מתאים לייצג את כלל חברי הקבוצה מן הטעם שתביעתו נגועה בחוסר תום לב (לטענת המשיבה במהלך השנים המבקש בחר באופן מודע ולאחר התייעצות לבקש לרכוש כיסוי מפני אבדן כושר עבודה מכספי ההפרשות לפנסיה).

לנוכח האמור לעיל אנו סבורים כי מתקיימים התנאים המצדיקים את אישור ניהול ההליך כתביעה ייצוגית.

סוף דבר בקשת האישור והמבקשים עומדים בתנאים הקבועים בחוק תובענות יצוגיות, ולכן אנו מקבלים את הבקשה לאישור התובענה כייצוגית.