פרשנות צוואה חסרה על פי כללים משפטיים

ללמוד גזירה שווה מהפרשנות המפקיעה זכות הנהנת על פי פוליסה בגלל גירושיה, לפרשנות הראויה לביטול זכותם של נהנים על פי צוואה, בגלל כשלון מטרתה כתוצאה משינויים במעמדם של הנהנים הנקובים בצוואה (כתוצאה מפטירתם), או בגלל ריחוקם של צאצאיהם מליבו של המנוח בשנים שקדמו לפטירתו".

..משמעות העובדה כי מדובר בצואה שנשתכחה היא כי כאשר הנסיבות החיצוניות מצביעות, חד משמעית, על רצונה של המנוחה לחלק עזבונה בין כל ילדיה מתוך דאגתה לכל ילדיה בשיווין, ורצון זה בא לדיי ביטוי אף בצוואה ניתן להשלים החסר לפרש הצוואה ביחס לנסיבות החיצוניות".

כך, נפסק ב- רע"א 8047/03 היועץ המשפטי לממשלה נ' מתילדה דוידזון, כי: "הכלל מנחה בדיני ירושה בכלל ובצוואות בפרט היא השאיפה לכבד ולקיים את

...

כן הגעתי למסקנה כי תובע הסתיר קיומה במכוון הן מהמנוחה והן מאחיו, כשהוא ״אורב״ לשעת הכושר״.

המחלוקת היא, אפוא, בשאלה כיצד ניתן לעמוד על אומד דעת המצווה בצורה מיטבית" בחינת הנסיבות העובדתיות הנוגעות לצוואת המנוח אותה מבוקש לקיים, מובילות כאמור למסקנה כי הצוואה, אותה כתב המנוח 44 שנים טרם פטירתו, נערכה בעיצומו של הליך הגירושין בו היה המנוח נתון, ונועדה למנוע מאשתו הראשונה לרשת את רכוש המנוח ככל שילך לעולמו בטרם יסתיימו הליכים אלה.

נסיבות חייו של המנוח בהמשך: נישואיו לנתבעת 1 והולדת הנתבעים 2 ו 3- , הסכסוך ארוך השנים בינו לבין התובע 1 ויחסיו המרוחקים עם שני התובעים הנוספים ועם הזוכה הנוסף על ומנגד יחסיו הטובים עם הנתבעים, מובילים למסקנה הבלתי נמנעת, XXXX פי הצוואה, מר כי דבר קיומה של הצוואה נשכח מן המנוח וכי הוא סבר כי עיזבונו יעבור לנתבעים לאחר פטירתו, על פי חוק.

שמירת הצוואה בקלסר "היתה בעלת משמעות סנטימנטאלית, שמירת הסדר ותעוד מסמכים שנים אחורה ולא תיקוף משפטי להוראות הצוואה וכוונה אמיתית כי העזבון יחולק על פי הנקוב בצוואה משנת 1986". הצוואה בטלה אף מכוח "הילכת החוטים השזורים". המנוח שכח מהצוואה ולא היה מודע להשלכותיה המשפטיות.

למרות הילכת טלמצ'יו שהרחיבה מאוד את האפשרות לפרש צוואה ולהשלים בה חסר גם כשלא קיים לכך עגון מילולי בצוואה, הפסיקה לא קבעה שניתן לאיין את הצוואה כולה ולקבוע שהיא מבוטלת לגמרי מאחר שהיא נשתכחה מליבו של המצווה.

לא ניתן להקיש ממקרה שבו עשה בית המשפט שימוש בכללי פרשנות מקובלים של מסמכים לצורך פרשנות של כמה מילים בצוואה, למקרה שבו מבוקש לנשל כליל נהנים מהצוואה כשאין בלשון הצוואה כל עגון ואחיזה לפרשנות מסוג זה. יצוין כי יתר שופטי ההרכב בהילכת טלמצ'יו (כב' השופטים לוין ואריאל) נימנעו מלהצטרף לעמדתו העקרונית של כב' הנשיא ברק.

באותו מקרה נקבע שהוכח באופן חד משמעי שרצונו של המנוח באחרית ימיו היה שאישתו וילדיו יירשו אותו ולא אחייניו ולכן יש לקבל את ההיתנגדות ולקבוע שפרשנות הצוואה היא שהצוואה לא תקוים אם המנוח יתגרש מאישתו הראשונה ויקים מישפחה חדשה ולכן יש ליתן צו ירושה על פי דין.

...

"כאשר הצדק זועק ברור וחד משמעי, הצדק הזה גם ייעשה" ויש לדחות את הערעור.

כפי שציין א"מ פרופ' שמואל שילה ז"ל בספרו "פירוש לחוק הירושה תשכ"ה -1965", כרך ראשון, (1992) 459: "לנגד עיני הפרשן צריכה תמיד להיות המודעות לעובדה שהוא פרשן של מסמך ולא יוצר מסמך. לכן, אם בסופו של דבר הראיות החיצוניות אינן עולות בקנה אחד עם הכתוב בצוואה, אין להעדיף את הדברים בעל פה, אפילו אם בית המשפט סבור שכך רצה המוריש להנחיל את נכסיו. אפשר לפעמים לתת פירושים מפירושים שונים, לעיתים דחוקים במידת מה, כדי להגיע למסקנה העולה בקנה אחד עם רצונו של המצווה. אולם יש לכך גבול ואין לעברו ואין ליצור מצב בו השופט הופך למצווה. אין לשכוח שמצווה לקיים את דברי המת – היינו דברי המת כפי שהם עולים, בראש וראשונה מהצוואה". מסכים אני לעמדת כב' השופט בר יוסף בת"ע 70970-06-20 י.י.ל נ' י.ל.א. (4.7.2021) כי אף לדעת הסוברים שניתן באמצעות פרשנות צוואה כגון על ידי "הכנסת" תנאי מפסיק בצוואה להורות על ביטלה של הצוואה אם היא נשתכחה, הנטל להוכיח שהיא נשכחה צריך להיות מעל לספק סביר.

סיכומו של דבר: לא קיימת בדין עילת ביטול של צוואה מחמת שהיא נשתכחה.

עיון בנספח "א" מעלה כי הוא נושא את הלוגו של משרד רו"ח נחמיאס, ממוען לעו"ד טלמון והנידון בו הוגדר כך: "היתחשבנות בין מר רוזנברג יהודה לבין מר רוזלס דוד". בגוף נספח "א" נאמר: "להלן רכוז יתרות העברות כספים ע"י יהודה ודוד לחברת מרן בע"מ וכן העברות ישירות מדוד ליהודה". רכוז היתרות המפורט בנספח "א" מתייחס ליום 25.3.12, ומחושב מיום 1.1.2011, או אז עמד יהודה, על פי מיסמך זה, על יתרת פתיחה של 700,000 ₪.

דוד הוסיף כי לחלופין יש לקבוע כי יש לבטל חלק מההסכם מחמת חוסר תום לב. עוד נטען כי כיוון שליהודה הייתה עדיפות בעיצוב תנאי ההסכם, הוראותיו יפורשו כנגדו וזאת בהתאם לקבוע בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים.

כשאלו הם יחסי הכוחות בין הצדדים להסכם, יש לפרש את ההסכם בצמצום, ראו ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (20.11.19) [פורסם במאגרים] בסעיף 4 לחוות דעתו של השופט גרוסקופף :" בחוזה העיסקי, שאיפתם העיקרית של דיני הפרשנות צריכה להיות לשכלול ההיתקשרות החוזית, וזאת בשים לב לכך שהמתקשרים הם לא רק צדדים ראציונאליים המצויים במישור שווה, אלא גם מתוחכמים דיים לעשות שימוש בכללים המשפטיים לצורך עיצוב החוזה כרצונם (ודוק, ההנחה היא שככל שנשכיל להעמיד לרשות עוסקים המעוניינים להיתקשר בחוזה מערכת כללי רקע מתאימה, הם ידעו לעשות בה שימוש לצורך הגשמת רצונם, באופן שייתר, ולמצער יפחית משמעותית, את הצורך של בית המשפט לנסות ולנחש את כוונתם)." ואם בפרשנות חוזה עסקי עסקינן, כבמקרה שלפנינו, יש להזכיר את הכלל הקובע כי יש לפרש הסכם כזה באופן תכליתי, ראו בעיניין זה דברי כב' השופט ד' לוין בע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ (1995), פד"י מ"ט (2) 265, בעמ' 293-294: "בבואנו לפרש חוזה, כמו גם בבואנו לפרש דבר חקיקה, צוואה או כל נורמה אחרת הטעונה פירוש, עלינו לתת דעתנו לתכלית שבבסיסם ולשאוף ככל הניתן להגשמתה. במקרה שלפנינו, אנו עוסקים בחוזה מסחרי, והכלל הוא שיש לפרש חוזה מסחרי באופן שיתיישב עם תכליתו המסחרית ושייתן לו משמעות מתקבלת על הדעת מבחינתם של אנשי עסק המתקשרים בחוזה כזה. בע"א 464/75 [6], בעמ' 195, נתן השופט י' כהן (כתוארו אז) ביטוי לרעיון זה בציינו כי: "כלל ידוע הוא, שחוזה מסחרי יש לפרש בדרך שתתאים לתכלית מסחרית של העסקה, ועל בית-המשפט לתת לחוזה כזה תוקף מתקבל על הדעת, כפי שאנשי עסק היו עושים לפי נסיבות המקרה...".וראה גם דבריו של השופט בך בע"א 552/85 אגסי נ' ח.י.ל.ן. חברה ישראלית לעבוד נתונים בע"מ [פורסם בנבו] [13], בעמ' 245.

...

הגעתי לכלל מסקנה שדוד בחר ביודעין שלא להזרים סכומים נוספים לחברה, למרות ההזרמות של יהודה, כיוון שהבין כבר ש"הספינה טובעת", ראו עדותו בעמ' 237 שו' 20-23, 29: " עם הזרמת כספים לא מביאים עסק, מכשילים אותו. זה למדתי בחיים. אם אתה לא עושה העברה רצינית, אין. כסף נבלע, כסף שוקע, שים כמה שאתה רוצה כסף, העסק הולך. אם הוא מתחיל ללכת, הולך. אני חיכיתי ליום שזה כבר, עוד מעט, ראיתי כבר, לפי מה שהולך, לאט לאט... לא חיכיתי ליהודה, אבל לפי הניהול שלו הבנתי שאין לו יותר עתיד, כמה כסף תזרים אין לו עתיד", ראו גם הציטוטים המובאים בסעיפים 67-68 לעיל.

הפרות אלו של דוד גרמו ליהודה מצוקה נפשית ועוגמת נפש מרובה, ודוד היה מודע ללחץ בו יהודה היה נתון, ראו עדות דוד בעמ' 294 שו' 28-34: " וזה שותף שאנחנו התחלנו ביחד בכל זאת ברגע שהוא בוכה לי בטלפון בלילה, באמצע בלילה ואני (לא ברור) מעבודה, דוד אני לא ישן, אני לא ישן, אני וזה, ואני יודע שהוא עבר התקפה, אני יודע שהוא סובל על הלב"; עמ' 319 שו' 1-13 : " היית צריך לשמוע אותו את השיחות שכל יום הוא מצלצל... דוד, אני לא ישנתי, קיבלתי את ההתקף, אני מקבל עוד הפעם, אני זה ואני זה". אציין כי התרשמתי זה אכן היה מצבו של יהודה באותה עת, כעולה מעדותו ועדות דוד.

סוף דבר התביעה העיקרית נדחית במלואה, על שתי עתירותיה.

פסק הדין של בית משפט קמא בית משפט קמא דחה את בקשת המערער לביטול צו קיום הצוואה המתוקן של האב תוך הכשרת הסתלקות האם מחלקה בעזבון האב, דחה את היתנגדות המערער לבקשת המשיבות לקיום הצוואה החדשה והורה על קיומה: לבקשה לביטול צו קיום הצוואה המתוקן - בית משפט קמא קבע כי המערער לא עמד בנטל הנידרש על פי ס' 72(א) לחוק הירושה תשכ"ה – 1965 (להלן: חוק הירושה) להוכיח כי היו עובדות או טענות שלא היו לפני הרשם לעינייני ירושה לעת מתן צו קיום הצוואה המתוקן של האב (ס' 137 לפסק הדין) ; הרושם שנוצר לאחר שמיעת הראיות הוא שהמערער ידע על קיומו של צו קיום הצוואה המתוקן של האב (ס' 150 ו - 159 לפסק הדין) ולמצער נותרה עמימות לגבי ידיעתו על התיקון (ס' 145 לפסק הדין); גם אם לא ידע על קיומו של צו קיום הצוואה המתוקן וגם אם תדחה הטענה כי הבקשה לביטול הוגשה בשיהוי אין בכך כדי להביא לביטולו שכן המנוחה עמדה בכללי חוק הירושה בכל הנוגע "לשינוי מהורשה על פי דין ועריכת צוואה וביטולה לרבות צוואה הדדית" (ס' 149 לפסק דין).

המערער גם קובל על מתן תוקף להתנהלות חסרת תום לב של האם אשר הובילה, בטעות, לגישתו, לתוצאה אשר פגעה ברצון האב ובאנטרס ההסתמכות שלו לפיו יעבור עזבונו, לכל הפחות, על דרך הוראת יורש אחר יורש, בחלוקה אליה כיוון - 80% למערער 10% לכל אחת מהמשיבות.

מדובר, איפוא, בקביעות עובדה ומהימנות שערכאת העירעור אינה נוהגת להתערב בהן אלא במקרים חריגים וזה לא המקרה לחרוג מהלכה זו. משכך אין גם מקום להתערב במסקנה המשפטית של בית משפט קמא לפיה יש לדחות את טענתו המערער כי היה על האם לפעול לפי ס' 8א(ב)(2)(ב) לחוק הירושה.

לא בכדי מעלה הוא את הפרשנות המוצעת כאפשרות בלבד באומרו שאם מפרשים את הסעיפים (סעיפים 41 ו - 50 לחוק הירושה) לפי לשונם בלבד "המסקנה המתבקשת היא שהמחוקק היתייחס מפורשות לפסלות הראשון בסעיף 41 (יורש במקום יורש) וקבע את פסלות הראשון כגורם לזכיית השני, והתכוון להסדר שלילי בס' 42 (יורש אחר יורש) בכך שלא הזכיר את פסלות הראשון, כגורם לזכיית השני" (שילה, שם עמ' 66).

...

מדובר, אפוא, בקביעות עובדה ומהימנות שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן אלא במקרים חריגים וזה לא המקרה לחרוג מהלכה זו. משכך אין גם מקום להתערב במסקנה המשפטית של בית משפט קמא לפיה יש לדחות את טענתו המערער כי היה על האם לפעול לפי ס' 8א(ב)(2)(ב) לחוק הירושה.

בטיעונים המשלימים אחז המערער באפשרות זו. לאחר שבחנתי את הפרשנות המוצעת, באתי לידי מסקנה שאין לקבלה.

לא בכדי מעלה הוא את הפרשנות המוצעת כאפשרות בלבד באומרו שאם מפרשים את הסעיפים (סעיפים 41 ו - 50 לחוק הירושה) לפי לשונם בלבד "המסקנה המתבקשת היא שהמחוקק התייחס מפורשות לפסלות הראשון בסעיף 41 (יורש במקום יורש) וקבע את פסלות הראשון כגורם לזכיית השני, והתכוון להסדר שלילי בס' 42 (יורש אחר יורש) בכך שלא הזכיר את פסלות הראשון, כגורם לזכיית השני" (שילה, שם עמ' 66).

מסקנה זו מתחזקת לאור דחיית נוסח הצעת החוק שלא התקבל .

אינני מקבל את טענת המערער לפיה אין להחיל את הוראות ס' 6 לחוק הירושה על צוואות הדדיות.

על רקע כל האמור לעיל אין מנוס מדחיית הערעור.

דיון והכרעה המתוה הנורמאטיבי עריכת צוואה סעיף 26 לחוק הירושה התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") קובע כדלקמן לעניין צוואת מי שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה: "צוואה שנערכה ע"י קטין או מי שהוכרז פסול דין, או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה – בטלה." (ההדגשה אינה במקור ש.ה) בפסק דינה של כב' השופטת ש. גליק בת"ע 34585-10-13 ר.א נ' מ.ז (17.09.18) [פורסם במאגרים המשפטיים] התייחסה לסוגיה זו: "45. הפסיקה הרבתה לעסוק בשאלה מה פירוש "להבחין בטיבה של צוואה", הכללים סוכמו על פי שלושה רכיבים עקריים; מודעות המצווה לעמדה שהוא ערך צוואה, ידיעתו בדבר הקף רכושו יורשיו, מודעותו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.

" בסיכום חוות דעתה קבעה המומחית: "בהסתמך על החומר הקיים בפני אני מוצאת כי בתאריך 9.8.17 היה המנוח ש.ס. ז"ל כשיר לצוות. במקביל היה המנוח בעל גורמי סיכון ניכרים להשפעה בלתי הוגנת. לעניין הראיה המנוח היה מחוסר יכולת לקריאת מסמכים." בחקירתה נישאלה אודות בעיניין גורמי הסיכון להשפעה בלתי הוגנת: "ש. האם לדעתך קיים "מקבילית מוחות" בין השפעה בלתי הוגנת מצד אחד לבין מצב של כשירות? כלומר, ככל שהכשירות של הבן אדם עולה ככה השפעה בלתי הוגנת קטנה או ככל שההשפעה בלתי הוגנה עולה, אפילו באופן קצוני, ככה הכשירות של הבן אדם יורדת? האם יש מאמרים שמתייחסים לנקודה הזאת? אני לא מומחית במשפטים.

...

אם כן, פירוש המינוח "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" שבסעיף 35 לחוק הירושה, המהווה את עילת הפסילה השלישית, נעשה באופן גמיש אשר מתמלא תוכן על פי הנסיבות המיוחדות של כל מקרה ומקרה, כאשר המבחן הוא בסופו של דבר מבחן השכל הישר (ראו ע"א 851/79 הנ"ל; ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב, נט (3) 1 (2004)).

"המבחן הינו, בסופו של דבר, מבחן השכל הישר" (השופט ברק בע"א 851/79 הנ"ל [5], בעמ' 109)"." בעמ"ש 7764-01-23 מ.ו נ' ח.ו. ואח' (ניתן ביום 22.2.24 – פורסם במאגרים) נקבע: "כפי שקבע בית משפט קמא, ובצדק, צוואה המזכה את מי שלקח חלק בעריכתה – בטלה, שהרי כך קובע סעיף 35 לחוק הירושה. תכליתם של דברים היא לשמור על האוטונומיה של המצווה, בדרך של הרתעה ממעורבות כלשהי בעריכת הצוואה (בע"מ 384/19, פלוני נ' פלונית (2019)). על כן, גם אם קיימת מעורבות, ואפילו לא הייתה השפעה נחזית על המצווה, עדיין תהיה הצוואה בטלה (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל (1981)).

בא מכבי אש פרצו את הדלת מצאנו אותו מעולף.

המבחנים כולם מובילים למסקנה כי הצוואה מיום 9.8.2017 נערכה תחת השפעה בלתי הוגנת של התובעת על המנוח.

לסיכום, אני קובעת כי הצוואה מיום 9.8.2017 נחתמה תחת השפעה בלתי הוגנת של התובעת על המנוח מכל הנימוקים שפורטו לעיל ועל כן היא מבוטלת.

סוף דבר לאור האמור לעיל, הבקשה לקיום צוואת המנוח ש.ס מיום 9.8.17 נדחית וההתנגדות מתקבלת.