במסגרת התיקון תוחם גבול הזכאות לפצוי, וזאת בשל שקולי ודאות ומניעת פגיעה בתפקודן של רשויות התיכנון (ראו סקירת ההיסטוריה החקיקתית בעיניין וינטר, עמודים 247-250; ולעניין פרשנות לשון הסעיף דהאידנא באופן המשקף איזון בין אינטרסים אֵלו ובין הפגיעה בזכות הקניין של בעל המקרקעין, ראו שם, עמוד 269).
גבולות הפצוי שונים; על-פי נוסחת האיזון של עוולת המיטרד ליחיד, למשל, נידרשת "הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם" (סעיף 44 לפקודת הנזיקין); לעומת זאת, נוסחת האיזון של ההסדר התיכנוני מצויה כאמור במערכת האיזונים שנקבעה בגדרם של סעיפים 197 ו-200 לחוק התיכנון והבניה.
...
ברם, שעה שבבקשה לסילוק על הסף עסקינן, והיות והדבר אינו מפורש בהחלטה, סבורני כי ניתן לאפשר למערערים לברר עניין זה שנית בבית המשפט המחוזי.
סוף דבר: אציע לחברַי כי נדחה את הערעור על כל חלקיו; וכי נקבל את בקשת רשות הערעור בחלקה, במובן זה שסוגיית הוצאות החשמל והניקיון העודפות תובא שנית לפתחו של בית המשפט המחוזי, כאמור לעיל בפסקה 70, ורק אם בית המשפט יווכח כי התביעה בהקשר זה מבוססת על טענה נזיקית שאינה נובעת מעצם אישורה של התכנית, תיוותר זו על כנה.
אף אני סבור, כי מי שזכאי להגיש תביעה לפיצוי במסגרת סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: סעיף 197), בין אם הגיש תביעה ובין אם לאו, מנוע מלהגיש תביעה נזיקית, בגין אותו נזק שניתן היה לתבעו בגדר סעיף 197.
