פרשנות סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים, 1924

במסגרת שיחה טלפונית זו הודה הנתבע 5, כי הוא מנהל את האולם ביחד עם אמו – הנתבעת מס' 4 (ראו סעיף 3 לת/3).

לטענתן, עוד בימי חוק זכויות יוצרים 1911 פירשו בתי המשפט את הוראותיו של החוק כמקימות לבעלי אולמות שמחה אחריות ישירה להפרת זכויות יוצרים, לאור הרשאה להשמעת מוסיקה בחצריהם.

לאור מועד ההפרות חל על ענייננו סעיף 56 לחוק זכויות יוצרים הקובע כדלקמן - (א) הופרה זכות יוצרים או זכות מוסרית, רשאי בית המשפט, על פי בקשת התובע, לפסוק לתובע, בשל כל הפרה, פיצויים בלא הוכחת נזק בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.

בעבר ובהתאם לחוק זכות יוצרים 1911 וסעיף 3א לפקודת זכות יוצרים- 1924, בית המשפט היה רשאי לפסוק לתובע, ללא הוכחת נזק, "פיצויים בשיעור שלא יפחת מ- 10,000 ₪ ולא יעלה על 20,000 ₪". החוק החדש כאמור ביטל את הרף התחתון, וכן תיקרת הרף העליון הועלתה.

...

בשל כך, הגעתי לכלל מסקנה, כי יש להעמיד את הפיצוי המגיע לתובעות מאת הנתבעים בגין כל הפרה על סך של 30,000 ₪, ובגין שלוש הפרות על סך של 90,000 ש"ח. בכתב התביעה עתרו התובעות אף לצו מניעה קבוע.

לסיכום: דין התביעה להתקבל.

כן ישלמו הנתבעים יחד ולחוד לתובעים הוצאות משפט (לרבות שכ"ט עו"ד) בסכום כולל של 20,000 ₪.

עין טל החדשה, שלא היתה צד להליכים בבית המשפט המחוזי, ביקשה להרשות לה לערער על פסק הדין לבית משפט זה. בית משפט זה (כבוד השופט (כתוארו אז) א' ברק והשופטים ש' לוין ות' אור) (ע"א 318/88), בפסק דינו מיום 9.1.91, ביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי "ככל שהוא נוגע לזכויות השימוש בפטנטים ביחסים שבין המערערת [עין טל החדשה - י' ט'] לבין המשיבים [רוחמה והמערערות בעירעור שלפנינו וכן פרץ ואחרים - י' ט']" והדיון הוחזר לבית המשפט המחוזי להכרעה בשאלה זאת.

ניתן להעלות על הדעת מצב שבו מסתמך פלוני על פרשנותו לפסק דין מסוים, והסתמכות זאת תעמוד לזכותו בגדר הדיבור "לפי כל נסיבות המקרה" שבסעיף 183(ד) לחוק הפטנטים.

ההגנה על הפטנט היא בעלת אופי קינייני ובתור שכזאת, חוסה תחת כנפיו של סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחרותו (ראו ע' פרידמן פטנטים - דין, פסיקה ומשפט משווה (תשס"א) 43 (להלן - "פרידמן"); השוו מ' דויטש עוולות מסחריות וסודות מסחר (תשס"ב) 94 (להלן - "דויטש")).

לא למותר לציין כי בשתי הוראות חוק שבתחום הקניין הרוחני - סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים, 1924 וסעיף 13 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט-1999 - נקבעה זכות לפצוי ללא הוכחת נזק, בסכום מוגבל.

...

סבורני, שגם בעניין הפרשי ההצמדה והריבית, נקט בית המשפט המחוזי - בפסק דינו ובהחלטתו מיום 26.9.03 - גישה זהירה ומאוזנת, העושה צדק עם כל בעלות הדין, בכך שלא שלל מעין טל החדשה את הפרשי ההצמדה ואת הפרשי הריבית גם יחד בגין תקופה של כחמש שנים, אלא הסתפק בכך ששלל ממנה רק את הפרשי הריבית.

אכן, לעניין סכום ההוצאות ושכר טרחת עורך הדין שנפסק, סבורני כי המקרה שלפנינו אינו נמנה על המקרים שבהם נדרשת התערבות של ערכאת הערעור.

סוף דבר משנמצא כי המערערות הפרו את הפטנטים, וכי נגרמו נזקים לעין טל החדשה, רשאי היה בית המשפט המחוזי לפסוק לה פיצויים על דרך של אומדן.

התובעת מפנה בהקשר זה, בין השאר, לסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר העלה את זכות הקניין למעמד של זכות יסוד.

כן טוענת התובעת כי הפרת זכויות יוצרים בעידן האנטרנט יכולה להיעשות בקלות בלתי נסבלת בשל אפשרויות ההעתקה וההפצה במדיה הדיגיטאלית, ובנסיבות אלה, לשיטתה, יש לפרש את חוק זכויות היוצרים והעוולות הנזיקיות בדבר גזל, גניבת עין וכו', תוך התאמה למציאות מתקדמת ומודרנית זו, לצורך יישום תכליתם של דיני הקניין הרוחני.

בסיכומיה טוענת התובעת כי יש לפסוק לה פיצויים סטטוטוריים, על פי סעיף 3א לפקודת זכויות יוצרים 1924, הקובע פיצויים ללא הוכחת נזק ל"כל הפרה", "בשיעור שלא יפחת מ-10,000 שקלים חדשים ולא יעלה על 20,000 שקלים חדשים". התובעת טוענת כי מספר ההפרות הוא למצער כמספר הדפים שהועתקו, ונשענת על ע"א 3616/92, דקל נ' חשב, פ"ד נא(5) 337 (להלן – ענין דקל), שבו קבע בית המשפט העליון כי כל חוברת של דקל שהועתקה ע"י חשב הנה יצירה עצמאית הראויה להגנה משפטית נפרדת.

כך קובע גם סעיף 54(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות): "אין בייחוס פעולה או כוונה של אורגן, לחברה, כדי לגרוע מהאחריות האישית שיחידי האורגן היו נושאים בה אילולא אותו ייחוס". ברם, אין חבותו של בעל תפקיד נובעת מעצם חבות התאגיד אלא נגזרת מן השאלה האם קיים אישית את יסודות העילה.

...

אוסיף לענין הידיעה כי העובדה שהנתבעת 1 המשיכה להציג באתרה אחד מדפי האינטרנט המועתקים לאחר פניית התובעת לא משנה את פני התמונה מאחר שמכתב ב"כ התובעת שהופנה אליה (צורף לתצהיר), לא התייחס משום מה לדף זה. בנסיבות אלו, אין בידי לקבוע כי הוכחה אחריות נתבעים 2-4, והתביעה נגדם תדחה.

לאור האמור, אני מקבלת את התביעה באופן חלקי כנגד נתבעת 1, ודוחה את התביעה נגד נתבעים 2-4.

התובעת תשלם לנתבעים 2-4, בחלקים שוים, שכר טרחת עורך דין בסכום של 7,500 ש"ח בצירוף מע"מ. ניתן היום 11/09/2005

ביום 6.8.02 פנה ב"כ התובעים בדרישה לתשלום סך 23,190 ₪ בגין השמוש בתמונות עפ"י מחירון התובעת 1, וכן פיצוי סטטוטורי (ללא הוכחת נזק) עפ"י סעיף 3א' לפקודת זכויות יוצרים, 1924 (להלן: "החוק"), בטווח שבין 70,000 ₪ ל-140,000 ₪ (בגין 7 הפרות).

אומר בית המשפט בעניין שגיא: "לענייננו די לומר, כי היבט זה [ההיבט ההרתעתי-ט.ש.כ.] מצדיק פרשנותו של ההסדר בדבר פיצוי-ללא-הוכחת-נזק, באופן יב, לפיו יכול התובע, אשר הוכחי הפרת זכותו, לבחור תמיד במקום פיצוי על סמך הראיות שבפני בית המשפט, בפיצוי הסטוטורי, וזאת ללא קשר לאפשרויות, האובייקטיביות או הסובייקטיביות, להוכיח את הנזק הממשי" (265, ההדגשות אינן במקור).

כן מפנה ב"כ התובעים לת.א. (כ"ס) 2767/02 אקום נ' עמותת מכבי אבשלום פ"ת ואח', מפי כב' השופט ר' אמיר (מיום 22.6.03) (טרם פורסם), שאף הוא מציין כי: ”שיעור הפצוי (עם תקרה ורצפה-לא יותר מ-20,000 ₪ ולא פחות מ-10,000 ₪ בגין כל הפרה עפ"י סעיף 3א לפק' זכויות יוצרים-י.ש.) בגבולות הללו נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש והוא צריך לבטא איזון נאות בין עקרונות הפצוי הנזיקיים לבין המטרה ההרתעתית.

הואיל והצדדים מסרו את ההכרעה בידי לפסוק עפ"י סעיף 79א, אינני כבול בהוראת סעיף 3 א' לפקודה.

...

לאחר שאני לוקח בחשבון מחד גיסא את הצורך בהגנת היוצר כאמור, ואת יתר הפרמטרים שצויינו ע"י כב' השופט האמור לעיל, ובמיוחד אופי ההפרה, ההפסקה המיידית של השימוש, ונכונות הנתבעת 1 לשלם עבור השימוש, תוך הכרה בטעות שעשתה וכי המדובר בשימוש שניתן לשלם עבורו מאידך גיסא, אני פוסק כדלקמן: הנתבעים ישלמו, יחד ולחוד, לתובעים באמצעות תובעת 1 סכום גלובאלי עבור שימוש בתמונות ופיצוי בגין ההפרה, אותו אני מעמיד ע"ס 48,000 ₪ + מע"מ. הוצאות משפט ושכ"ט 5,000 ₪ + מע"מ (כולל).

כמו כן אני קובע שאם הנתבעים, או מי מהם, ייתבעו בעתיד ע"י הצלמים שצילמו את התמונות הנדונות, כי א תשפה אותם התובעת 1 בגין כל חיוב שייפסק נגדם.

לאור העובדה שלא היתקיים קדם משפט, אני מורה על החזר האגרה עפ"י התקנות.

בפרשת עתון מישפחה, הגדיר כב' השופט מ. חשין את התנאים הנדרשים לשם הוכחתה של עוולת הפרת חובה חקוקה באופן הבא: "תנאים אחדים נדרשים לכינון העוולה של הפרת חובה חקוקה, ואלה הם: חיקוק המטיל חובה על המזיק (הנתבע); המזיק (הנתבע) הפר אותה חובה שהוטלה עליו; החיקוק נועד, לפי פירושו הנכון, לטובתו או להגנתו של הניזוק (התובע); ההפרה גרמה לתובע (הניזוק) נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק. בהתקיים כל תנאים אלה כולם זכאי הניזוק (הנתבע) לסעדים המפורטים בפקודת הנזיקין, ואולם, הוא לא יהיה זכאי לסעדים אלה אם החיקוק שבו מדובר, לפי פרושו הנכון, נתכוון להוציא אותם סעדים. עיקר הוא, כמובן, במלאכת הפרשנות של אותו חיקוק לבר-פקודת-הנזיקין, לנסות לרדת לחקרו, לחלץ ממנו את תכליתו" (ההדגשות אינן במקור – ב.א.).

עיון בדברי ההסבר להצעת חוק לאיסור תחרות לא הוגנת, תשנ"ו – 1996 מלמד כי קביעתו של סעיף 13 בחוק עוולות מסחריות בדבר ראיית "עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת" מבוססת על ההלכה שנקבעה על ידי כב' הנשיא שמגר בפרשת שגיא (בהקשר לפצוי הסטאטוטורי הקבוע בסעיף 3א בפקודת זכות יוצרים, 1924) ולפיה – "המבחן השולט הוא מבחן הזכות שנפגעה ולא מבחן העיסקה" [ראו – ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט (1) 873, 904 (2004); להלן: "פרשת טוטו"].

...

בהתאם לסעיף 13(א) בחוק עוולות מסחריות אני קובע כי הנתבע יפצה את התובעות בפצוי המסתכם בסך של 80,000 ₪.

בהתאם לסעיף 59א(א)(1) בפקודת סימני מסחר הנני מורה לתובעות להשמיד בעצמן, או על ידי מי מטעמן, את כל פרטי הלבוש המזויפים אשר נתפסו אצל הנתבע, מיד כאשר החזקתם של פרטי לבוש אלה לא תדרש לשם בירורו של כל הליך משפטי אחר.

דרישתן של התובעות לקבלת צו למתן חשבונות כנגד הנתבע – נדחית בזאת.