פרשנות סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ

כך למשל, בפסיקה נקבע כי בעת שמנהל לא מילא אחר חובתו האישית להגיש לרשויות מע"מ את הדו"ח התקופתי של התאגיד שבו הוא משמש כמנהל, אזי, ייראה כמי שביצע עבירה של אי הגשת דו"ח במועד לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ (רע"פ 1890/98 אורן בנגב – מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל פ"ד נד(4) 529, 534 (2000) (להלן: פסק דין אורן בנגב)).

כמו כן, כבוד הנשיא ברק קבע את הדברים הבאים (עמ' 534 מול האותיות ו' ו-ז'): "נמצא, כי לא רק החברה, אלא גם המנהל, חייב לעשות אותם מעשים ודברים – בעניינינו, חובת הרישום וחובת הדיווח שעשייתן נידרשת בשביל שומת החברה ותשלום המס על ידיה – שעשייתם מוטלת על החברה. נטען בפנינו, כי פועלו של סעיף 143 לחוק מע"מ הוא אך בתחום האזרחי, ואין הוא חל לעניין אחריות פלילית. צימצום זה בהקף פעולתו של סעיף 143 לחוק מע"מ אינו מעוגן בלשון החוק ובפרשנותה הראויה. לאור מסקנתי זו אין לי צורך לידון בשאלה אם היה ניתן להטיל אחריות פלילית (אישית) על המנהל בהעדר הוראת סעיף 143 לחוק מע"מ." (ההדגשות שלי- ה'א'ש') בפסיקה אף נקבע שמכוח האחריות האישית שמופיעה בסעיף 143 לחוק מע"מ, ניתן להרשיע את המנהל בעבירה לפי סעיף 117(א) לחוק מע"מ גם מבלי שהתאגיד עצמו יואשם או יורשע בעבירה זו (רע"פ 4844/00 ברקאי נ' מדינת ישראל פ"ד נו(2) 37, 44 (2001), (להלן:פסק דין ברקאי)).

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל הנני קובע כדלקמן: באישום הראשון, הנני מרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 117(ב1) לחוק מס ערך מוסף וזאת בנסיבות מחמירות לפי סעיף 117(ב2)(3) לחוק מס ערך מוסף.

כמו כן, הנני מרשיעו בעבירה לפי סעיף 220(5) לפקודת מס הכנסה.

באישום השני, הנני מרשיע את הנאשם בביצוע עבירה של אי ניכוי מס במקור מהכנסה שקיבל וזאת לפי סעיף 218 לפקודת מס הכנסה כאשר סכום ההכנסה הוא 68,757 ₪.

כמו כן, כבוד הנשיא ברק קבע את הדברים הבאים (עמ' 534 מול האותיות ו' ו-ז'): "נמצא, כי לא רק החברה, אלא גם המנהל, חייב לעשות אותם מעשים ודברים – בעניינינו, חובת הרישום וחובת הדיווח שעשייתן נידרשת בשביל שומת החברה ותשלום המס על ידיה – שעשייתם מוטלת על החברה. נטען בפנינו, כי פועלו של סעיף 143 לחוק מע"מ הוא אך בתחום האזרחי, ואין הוא חל לעניין אחריות פלילית. צימצום זה בהקף פעולתו של סעיף 143 לחוק מע"מ אינו מעוגן בלשון החוק ובפרשנותה הראויה. לאור מסקנתי זו אין לי צורך לידון בשאלה אם היה ניתן להטיל אחריות פלילית (אישית) על המנהל בהעדר הוראת סעיף 143 לחוק מע"מ." (ההדגשות שלי- ה'א'ש') בפסיקה אף נקבע שמכוח האחריות האישית שמופיעה בסעיף 143 לחוק מע"מ, ניתן להרשיע את המנהל בעבירה לפי סעיף 117(א) לחוק מע"מ גם מבלי שהתאגיד עצמו יואשם או יורשע בעבירה זו (רע"פ 4844/00 ברקאי נ' מדינת ישראל פ"ד נו(2) 37, 44 (2001), (להלן: פסק דין ברקאי)).

האחריות האישית נובעת מהוראת סעיף 143 לחוק מע"מ אשר מקים אחריות אישית במישור הפלילי על המנהל בגין אי הגשת דו"ח תקופתי של תאגיד במועד לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ. על כן, אין מניעה להרשיע את אברהם בעבירה לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ מכוח אחריותו האישית להגשת הדו"חות התקופתיים של חברת תפוח ומבלי להזקק כלל לסעיף 119 לחוק מע"מ, וזאת בכפוף לכך שהמאשימה תוכיח את יסודותיה של העבירה לפי סעיף 117(א)(6).

...

לסיכום, אברהם לא הוכיח שקיימים נגדו צווים בהוצאה לפועל שמנעו ממנו להמשיך לכהן כמנהל של חברת תפוח בתקופה שבמחלוקת.

בנוסף, גם אם תיאורטית נקבל את טענתו שאכן הוכיח שניתנו כנגדו צווים כאלה, עדיין אין בכוחם כדי לפטור אותו כהוא זה מאחריותו הפלילית האישית לפי סעיפים 117(א)(6) ו-143 לחוק מע"מ להגיש את הדו"חות התקופתיים של חברת תפוח במועד לרשויות מע"מ. משנדחו טענותיו של אברהם לגבי התקופה שבמחלוקת, נדחית מאליה גם טענתו שהדו"ח התקופתי הראשון של חודש מרץ 2012, כשהוא עומד לבדו וללא התקופה שבמחלוקת, מהווה "זוטי דברים". לפיכך, הנני מרשיע את אברהם ב-18 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ. האחריות של חברת תפוח לעבירות של אי הגשת דו"ח במועד במסגרת הסיכומים בכתב שהוגשו מטעם שני הנאשמים לא הועלתה טענת הגנה כלשהי שנוגעת לשאלת האחריות של חברת תפוח ל-18 העבירות של אי הגשת דו"ח. למעשה, סיכומי ההגנה התמקדו אך ורק באברהם וטענותיו שאינו אחראי בפלילים לעבירות הבסיס ולא הועלתה בהם טענת הגנה כלשהי בנוגע לחברת תפוח.

על כן, הנני קובע כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי חברת תפוח ביצעה את עבירות הבסיס ולכן הנני מרשיע את חברת תפוח בביצוע 18 עבירות של אי הגשת דוח במועד לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הנני מרשיע את כל אחד מהנאשמים 1 ו-2 בביצוע 18 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ. ניתנה היום, ו' אדר תשע"ח, 21 פברואר 2018, במעמד הצדדים.

בתמצית שבתמצית – ולצורכי גזר הדין בלבד – יתוארו להלן הרקע העובדתי לפרשה והקביעות העיקריות בהכרעת הדין.

בגין האישום השני הורשעו הנאשמים איפוא בעבירה של הכנה, ניהול או הרשאה לאחר להכין או לנהל פנקסי חשבונות כוזבים או רשומות אחרות כוזבות, במטרה להיתחמק או להישתמט מתשלום מס – לפי הוראות סעיף 117(ב)(6) לחוק מע"מ; בעבירה של מסירת ידיעה כוזבת או דו"ח או מיסמך אחר הכוללים ידיעה כאמור, במטרה להיתחמק או להישתמט מתשלום מס – לפי הוראות סעיף 117(ב)(1) לחוק מע"מ (4 עבירות); ובעבירה של אי הגשה במועד של דו"ח שיש להגישו – לפי הוראות סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ. (3) הקביעות בהכרעת הדין בעיניין גרסאות נאשמים 1 ו-2 והיחסים ביניהם: גרסאותיהם של שני הנאשמים הנ"ל נדחו בהכרעת הדין.

...

כיוון שמדובר בעבירות כלכליות-פיסקליות מובהקות, אני קובע כי מתחם העונש ההולם – בעניין שני הנאשמים (1 ו-2) – כולל גם קנס כספי.

בנסיבות אלה, ובהתחשב בטענות נאשמים 1 ו-2 אודות קשיהם הכלכליים כיום, אני קובע כי מתחם עונש הקנס ההולם, במקרה דנא, הינו בין קנס בסך של 10,000 ₪ לבין קנס בסך של 50,000 ₪.

סוף דבר: לפיכך – ובהתחשב בשיקולים לכף חומרה ולכף קולה, אשר פורטו לעיל – אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים: נאשם 1: (א) 15 חודשי מאסר לריצוי בפועל.

אין כאן המקום להעמיק יתר ולבדוק האם, כיום, בעידן חוקי היסוד, סעיף כזה – המבוסס למעשה על תקנות, כמוסבר לעיל בפסקה הקודמת – יכול לעמוד (הוא נחקק לפני 1992, ולכן לא ניתן לבטלו), או למצער יש לפרשו בצמצום, שכן יש בו פגיעה בזכויות היסוד של הנישום, שממלא אחר חובת הדיווח, אך בשל אי פרעון המס, נחשב כעבריין, שלא הגיש דו"ח. על כל פנים, הערך המוגן, גם לפי הפרשנות המילולית של סעיף 117(א)(6) לחוק המע"מ, הוא המחדל של אי הגשת הדו"ח, המונע מרשויות המס לקבל את המידע הדרוש.

...

בנסיבות אלה באותה פרשה של מרמה בסכומי עתק אלה, נדחה ערעורו של המערער שנידון לארבע שנות מאסר, מתוכם שנתיים בפועל, ויוטלו עליו קנסות וחילוט 25% מהמטבע הזר שנתפס.

לאחר שבחנתי את הנתונים, הגעתי למסקנה כי צודק ב"כ המערער בטיעוניו.

סיכום לאור הנימוקים המפורטים לעיל, המצדיקים הפחתת העונש, הן בשל ייחוס תקופת עבירות ארוכה למערער מזה שבמציאות, הן בשל אי התחשבות בתשומות, והן בשל הפעלת כל תקופת התנאי באופן מצטבר, הגעתי למסקנה כי יש להפחית מהעונש הכולל.

לרקע עובדות נטענות אלה הואשמו הנאשמים, בכתב האישום, בבצוע 13 עבירות של אי הגשת דו"ח במועד, לפי הוראות סעיף 117(א)(6) לחוק מע"מ, יחד עם הוראות סעיף 67 וסעיף 88(א) לחוק מע"מ, וכן תקנה 20 ותקנה 23(ב)(1) לתקנות מע"מ. יושם אל לב, כי הגם שבעובדות כתב האישום נטען כי ביחס לשלושה דוחות לא צורפו התשלומים הנדרשים, הנאשמים לא הואשמו בבצוע עבירות בקשר לכך.

בטענה הנורמאטיבית דנו בפרק ג' דלעיל ועמדנו על כך שעל פני הדברים הפרשנות שמבקש הנאשם ליתן להוראות סעיף 22 לחוק מע"מ היא שגויה, כפי שגם צוין בפסק הדין שניתן בבג"ץ 6172/22 הנ"ל. מכל מקום, וכפי שכבר הובהר בפרק ג' דלעיל, סוגיית פרשנות הסעיף האמור למעשה אינה רלוונטית לענייננו הספציפי דכאן, שכן יהא אשר יהא הפירוש הנכון להוראות סעיף 22 לחוק מע"מ – אין בכך כדי לפטור את הנאשמים מהחובה המפורשת לפי דין להגיש את דוחותיהם במועד.

...

בפרק ב' דלעיל עמדנו על הנימוקים לדחיית הטענה כטענה מקדמית, ובמהלך שמיעת הראיות לא הובאו לפניי ראיות כלשהן העשויות לשנות ממסקנה זו. הנאשם שב וטען כי נוכח העובדה שהבקשה שהגיש היתה לא רק לפריסת חובות אלא גם להמרת כתב האישום בקנס מנהלי, כמו גם דברים כאלה או אחרים שנאמרו לו בעל-פה על ידי גורמי גבייה במע"מ (מר גרובר וסגן המנהל במע"מ ת"א 2) – וללא כל תיעוד – הוא ראה את הסדר התשלומים שנערך עמו כהסכם "ברור" להמרת כתב האישום בקנס מנהלי (ר' בפסקה 35 דלעיל).

לא מדובר אפוא בנאשם-הדיוט שאינו מצוי בהתנהלות רשות המיסים בכלל, ורשויות מע"מ בפרט, ובכך חיזוק נוסף למסקנה המתבקשת כי לא ניתן לקבל את טענתו שאמנם ניתנה לו הבטחה שלטונית מחייבת להמרת כתב האישום שלפניי בקנס המנהלי.

אשר על כן, נוכח הוכחת עובדות כתב האישום, כמו גם דחיית טענות ההגנה, אני מרשיע את הנאשמים בעבירות שבהן הואשמו בכתב האישום, כאמור בפסקה 3 דלעיל.