פרשנות סעיף סילוקין בצוואה

עיקר המחלוקת בעת הזו נעוצה בסעיף 8 לצוואה, שבו קבע המנוח תניית סילוקין שהורתה כך: "במידה ומי מיילדי... או מי מטעמם יתנגד לקיומה של צוואה זו, או לכל סעיף מסעיפיה... הרי המתנגד לא יירש כל חלק מעיזבוני וזאת למרות כל האמור לעיל בצוואתי זו, וחלקו של המתנגד יתחלק בחלקים שונים בין ב' ש' [המשיבה - ד' ב' א'] (שתקבל מחצית מחלקו של המתנגד) לבין הנכד ו/או הבנים שלא היתנגד (שיקבלו את המחצית השנייה של המתנגד). היה חס ושלום ושני בניי יתנגדו לקיומה של צוואה זו או לכל סעיף מסעיפיה, הרי שניהם לא יירשו כל חלק מעיזבוני ומלוא העזבון... יעבור ל-ב' והיא תהא היורשת היחידה של שני חלקי הבנים גם יחד, בנוסף לחלקה". לאחר שהמשיבה הגישה בקשה לקיום הצוואה, הגישו המבקשים היתנגדות לקיומה.

...

בשולי הדברים אעיר כי כשלעצמי, אני סבורה כי יש לבחון תניות סילוקין בזהירות רבה על מנת לוודא שהפגיעה בזכות הגישה לערכאות אינה בלתי מידתית.

מכל מקום, לאחר עיון בפסק דינו המקיף של בית המשפט המחוזי אני סבורה כי שיקולים אלה אכן קיבלו ביטוי במקרה דנן, ועל כן אין הוא מצדיק התערבות.

סוף דבר: הבקשה נדחית.

השימוש בביטוי "יתנגד" בצוואה איננו בהכרח קורלטיבי לביטוי היתנגדות לקיום צוואה שבחוק, ואין אנו מפרשים את סעיף 19 שבצוואה לפי חלוקת הנושאים וההליכים שחוק הירושה מטפל בהם, אלא רצונו של המצווה ואומד דעתו שהם אבן הפינה לפירוש הצוואה, הם המנחים באשר לתוכן שבו יש למלא את תניית הסילוקין.

...

נראה לי כי ניסיון המערערת להכתיב למשיבים איזו הגנה לנהל ומה לטעון בה נגד אמם, אינו ניסיון המצדיק עידוד ומתן לגיטימציה, וספק אם דרך זו עולה בקנה אחד עם תקנת הציבור.

לסיכום, אף שסבורתני שתניית הסילוקין תקפה בענייננו, ואף שדעתי היא כי התנגדות להקף מסת עיזבון יכולה להחשב כהתנגדות לצוואה, אין אני סבורה שהעמדה שנקטו המשיבים בענייננו מהווה התנגדות לקיום הצוואה ולביצועה במובן סעיף 19 שבה, ובכל מקרה, עמדתם של המשיבים נובעת מטעמים ראויים וסבירים וננקטת בתום-לב. לפיך אין להפעיל את תניית הסילוקין.

אשר-על-כן, דעתי היא כי יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בתשלום הוצאות המשפט בסך 20,000 ש"ח. השופט ד' לוין: אני מסכים.

בשל קביעה זו, התוצאה הסופית של פסק הדין היתה כי הסכום שעל התובעת דשם לשלם לנתבעת עולה על הסכום שבו חויבה הנתבעת (המדינה), ועל כן, לא רק קזוז נעשה שם אלא חיוב הקבלן בתשלום למדינה, ובנוסף לכך חויב הוא בהוצאות ובשכר טרחת עו"ד בסכום של 175,000 ש"ח. עמדתו העקרונית של השופט זילברטל היתה כי פרשנות סעיף העידר התביעות היא כי הוא חל לא רק בתביעות שעניינם תוספת למחיר הבנייה הבסיסי אלא גם מעבר לכך.

בפני בית המשפט העליון התעוררה השאלה כיצד לנהוג בצוואה של אם אשר הורישה לשתי בנותיה את עזבונה, שלא בחלקים שוים, וכוללת סעיף שבו נאמר כי "במידה ובתי [זו היורשת את החלק הקטן] תתנגד לצוואתי, אזי היא תסולק מעזבוני" (ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג(1) 772; תנייה זו כונתה: "תניית הסילוקין").

...

בנסיבות המקרה, ובהיתחשב בעבודות ההכנה של העד מר מוטי אריאל, ובעדותו בבית המשפט, אני קובע כי שכר הטרחה אשר ישולם לו בגין הכנת העדות ובגין העדות יעמוד על סך של 50,000 ש"ח, בצירוף מע"מ כדין, והכל בתוספת ריבית פיגורים מיום מתן פסק דין זה ועד ליום התשלום בפועל.

אני מקבל את התביעה בחלקה.

התביעה הנגדית-נדחית.

בהמשך ציין את ההסבר שהמנוחה נתנה לו ועל הסיבה שנוסחה תניית הסילוקין: "הסיבה שהיא עשתה את זה, היא סיפרה לי, שאחד הבנים, אני לא זוכר את שמו, לדעתי זה הבן הבכור, אבל מה שאני זוכר, מערכת היחסים שם הייתה לא טובה והיא צפתה שיכול להיות מצב שאחרי זה ינסו לערער על הצוואה בעין, והיא אמרה לי, לי חשוב שלא יעשו לי בלגאן אחרי זה, הסברתי לו את האופציה, אמרתי לה אי אפשר למנוע את זה, זהו זו האופציה היחידה שקיימת, זה משפטית וזה מה שהיא רצתה" (ראו: פרוט' מיום 24.10.21, עמ' 88 שורות 10-15).

המבקש טען כי ההורים המנוחים הוקלטו והוסרטו בעת שנערכה הצוואה ההדדית, דבר המחזק כי המנוחה חפצה הייתה להוריש לו בחלקים שונים מהמבקשות - בסעיף 8 לבקשה לביטול מציין המבקש כך: "האב והאם הוקלטו והוסרטו כשעשו את הצוואה ההדדית לפני שנים והסבירו כי 80% למשיב כי הוא שהרויח את כל הכסף ועשה את כל ההון ולא האחיות. כך נאמר בפירוש ונרשם גם בהתאם חלקו בצוואה 80%". (ההדגשות בקוו – הוספו).

...

לאחר בחינה של טענות הצדדים וראיותיהם – אין בידי לקבל טענה זו. המנוח ציווה בצוואתו כי בעת פטירתו יעברו כל נכסיו לאשתו, ורק לאחר פטירתה יחולקו נכסיו בין הילדים בצורה לא שוויונית.

אשר על כן טענת המבקש כי היה על הרשם לקבוע כי החלוקה לאחר ההסתלקות הינה על פי החלק השני בצוואת המנוח – נדחית.

סיכום אשר על כן ולאור כל האמור לעיל אני מורה כי הבקשה לביטול צו קיום (מתוקן) לצוואת המנוח מיום 2.9.2014 שהוגשה על ידי המבקש במסגרת ת"ע 69027-07-19 – נדחית.

בצוואה החדשה הורתה האם, כי היא מבטלת כל צוואה אחרת שנעשתה על ידה וכי את כל רכושה היא מצוה לשלשת הילדים בחלקים שוים ביניהם בכפוף לתניית סילוקין (להלן: הצוואה החדשה).

על כן הפרשנות המבוקשת על ידי המבקש – לא רק שאינה עולה בקנה אחד עם פרשנות צוואת האב אלא גם אינה עולה מפרשנות חוק הירושה (ס' 192 – 191 לפסק הדין); המחוקק היה ער למיוחדות ולמורכבות של הסדר הצוואות ההדדיות ועל כן נקבע הסדר המייחס הסתמכות הדדית של הצדדים.

...

מדובר, אפוא, בקביעות עובדה ומהימנות שערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהן אלא במקרים חריגים וזה לא המקרה לחרוג מהלכה זו. משכך אין גם מקום להתערב במסקנה המשפטית של בית משפט קמא לפיה יש לדחות את טענתו המערער כי היה על האם לפעול לפי ס' 8א(ב)(2)(ב) לחוק הירושה.

בטיעונים המשלימים אחז המערער באפשרות זו. לאחר שבחנתי את הפרשנות המוצעת, באתי לידי מסקנה שאין לקבלה.

לא בכדי מעלה הוא את הפרשנות המוצעת כאפשרות בלבד באומרו שאם מפרשים את הסעיפים (סעיפים 41 ו - 50 לחוק הירושה) לפי לשונם בלבד "המסקנה המתבקשת היא שהמחוקק התייחס מפורשות לפסלות הראשון בסעיף 41 (יורש במקום יורש) וקבע את פסלות הראשון כגורם לזכיית השני, והתכוון להסדר שלילי בס' 42 (יורש אחר יורש) בכך שלא הזכיר את פסלות הראשון, כגורם לזכיית השני" (שילה, שם עמ' 66).

מסקנה זו מתחזקת לאור דחיית נוסח הצעת החוק שלא התקבל .

אינני מקבל את טענת המערער לפיה אין להחיל את הוראות ס' 6 לחוק הירושה על צוואות הדדיות.

על רקע כל האמור לעיל אין מנוס מדחיית הערעור.