פרשנות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים מול פקודת הנזיקין

במועד התאונה התובע לא היה מבוטח, ולפיכך התביעה הוגשה מכוח פקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולא מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975.

לטענת הנתבעת, פרשנותו של התובע באשר להכרעה שאינה פוזיטיבית היא פרשנות שגויה – שכן הכרעה פוזיטיבית היא הכרעה בנושא מסוים, להבדיל מנושא צדדי שלא נדון.

אל מול האמור לעיל, אני לוקחת בחשבון את נכותו המשמעותית של התובע, שאין חולק על כי נגרמה לו בעקבות תאונת הדרכים.

...

הנה כי כן, בין אם נחיל את כלל השתק העילה ובין אם נבחן את התביעה דנן דרך הכלל של השתק פלוגתא, אין מנוס מהגעה למסקנה כי אחריותם של הנהגים לתאונה, ועילת התביעה נדונו ומוצו כבר במסגרת ההליך הרכושי.

דינה של התביעה לאור האמור לעיל, להידחות.

סוף דבר, הבקשה מתקבלת.

(1) מי שאינו זכאי לפיצויים כאמור בסעיף 7; (2) מי שאין לו ביטוח לפי פקודת הביטוח או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנדונה, למעט מי שהיה לו ביטוח שנתי שתקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה; (3) בעל הרכב או המחזיק בו כאמור בסעיף 7א. הוספת פסקה 9(א)(3) (ב) חבותו של מי שחוזרים עליו לפי סעיף קטן (א), תהיה לפי פקודת הנזיקין.

סעיף 9(א)(2) לחוק הפלת"ד, שהוא הסעיף הרלוואנטי לענייננו, הנו אחד משלושת קבוצות החריגים לעיקרון השלילי הקבוע בסעיף 9(א) לחוק, והוא מעניק זכות חזרה לאחראי לפי החוק אל אחראי אחר החסר ביטוח לפי פקודת הביטוח, או שהביטוח שיש לו אינו מכסה את החבות הנידונה, אך הסיפא של הסעיף מסייגת את זכות החזרה כלפי מי שהיה לו ביטוח שנתי שתוקפו פג תוך 30 יום לפני התאונה (יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מהדורה רביעית, 2013) עמוד 392) (להלן: "ספרו של אנגלרד").

כך ריבלין בספרו (עמודים 563-564) נידרש לסעיף 9(א)(3) לחוק אל מול סעיף 3(ב) לחוק וקבע למעשה כי יש לסייג את זכות החזרה בין נהגים מעורבים, כך שלא ניתן יהיה לחזור אל נהג ללא ביטוח שלא ידע ולא היה סביר שידע שהביטוח אינו מכסה את שימושו ברכב ובהתאם לכך שזכות החזרה בין נהגים בתאונה מעורבת תהיה מוגבלת רק כלפי בעל הרכב או המחזיק שהתירו את השמוש ברכב: "סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים, דן, בין היתר, בחלוקת נטל הפיצויים בין מספר כלי רכב המעורבים כולם בתאונת דרכים אחת. בינם לבין עצמם- כך נקבע שם- יישאו הנוהגים בכלי הרכב המעורבים בנטל החיוב בחלקים שוים. לפיכך, אם שילם נוהג באחד מכלי הרכב פיצויים בסכום העולה על חלקו, יוכל הוא לכאורה לחזור בגין אותו סכום על נוהג ברכב מעורב אחר גם כשהוא נוהג בלא ביטוח, בנסיבות המתוארות בסעיף 7א- לאמור כשהוא חף מידיעת העידר הביטוח. נוהג ששילם מעבר לחלקו, כאמור, יוכל לחזור בגין הסכום הייתר גם על מתיר השמוש, באותן נסיבות. אולם אם נראה בהוראת סעיף 9(א)(3) לחוק סייג כללי הגובר על כל הוראה אחרת, בנסיבות המיוחדות המתוארות בסעיף 7א לחוק, לאמור, נסיבות בהן הנוהג עצמו חף מידיעת העידר הביטוח, כי אז יגבר סייג זה על הוראת סעיף 3(ב) ולא תהא זכות חזרה על המשתמש. במלים אחרות: בכל המצבים בהם היה מעורב משתמש שלא ידע ואשר לא היה סביר שיידע על דבר העידר הביטוח- יגבר הסייג הזה- המתיר חזרה על המתיר בלבד- על כל הוראה אחרת.

עם זאת, יש להוסיף כי אכן, בחינת הפירוש המילולי של הוראת סעיף 9 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: החוק) ובמיוחד הוראת סעיף 9(ג), יש בה משום תמיכה בעמדת המערערות.

...

המערערים ישלמו למשיב שכר טרחת עו"ד בסך של 30,000 ₪.

ד"ר קובי ורדי, שופט השופט ישעיהו שנלר, סג"נ, אב"ד: אני מסכים לתוצאה לפיה דין הערעור להידחות.

ישעיהו שנלר, שופט אב"ד השופט חגי ברנר: לו דעתי היתה נשמעת, דין הערעור היה להתקבל.

לפניי תביעה לקבלת פיצויים מכוח הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד או החוק).

בהגיעם לדרך יריחו, הטרנזיט הגיע ממול במהירות מופרזת, סטה במפתיע ממסלולו נסיעתו, חסם את הדרך בפני האופנוע והאופנוע היתנגש בו בעוצמה.

עוד נטען, כי במועד התאונה הוא לא ידע ולא היה עליו לדעת כי השמוש באופנוע לא מבוטח בביטוח חובה ובנסיבות חלה חבותה של הנתבעת 1 (להלן" קרנית) לפצות את התובע מכוח הוראות חוק הפלת"ד. לחילופין, נטען כי התאונה אירעה עקב התרשלותו ואשמו הבלעדיים של הנתבע, ומכאן התביעה מכוח פקודת הנזיקין כנגד הנתבע וחברת שומרה.

לשיטתה, התובע לא נחשב למחזיק באופנוע או בעלים ואם ייקבע שיש לראות אותו כמחזיק או בעלים עדיין קיימת לו עילת תביעה כנגד קרנית, וזאת על אף הדיעה המקובלת לפיה מחזיק ברכב אינו יכול לתבוע מכוח סעיף 7א' לחוק הפלת"ד. קיימת פסיקה מועטה בנושא, מאחר ולשון הסעיף אינה תומכת בקביעה חד משמעית זו. לטענת שומרה, כפי שהפסיקה פירשה את הוראות סעיף 7(6) לחוק הפלת"ד ומאוחר יותר את הוראות סעיף 9 לחוק באופן שבו יש לשקול שקולי אשם, כך יש לתת פרשנות דומה גם לסעיף 7א' לחוק.

...

דין התביעה כנגד הנתבעת 1 להידחות וכך אני מורה.

דין ההודעה כנגד צד ג' להידחות אף היא, וכך אני מורה.

להמשך הדיון בשאלת הנזק, אני קובעת מועד לדיון ביום 3.11.2022, בשעה 09:30.

הראשונה - המסגרת הנורמאטיבית לדיון בפיצויים בגין נזק גוף - מפגיעה, פציעה או מקרה מוות - עקב תאונת דרכים, היא חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה - 1975 (להלן "חוק הפיצויים) סעיף 8 לחוק קובע כלל ייחוד עילה, לפיו קיום עילת תביעה לפי חוק הפיצויים שולל עילת תביעה בגין נזק גוף לפי פקודת הנזיקין ואינו מאפשר הגשת תביעה "נוספת" בעילות נזיקיות.

פרשנות זו שזורה, כחוט השני, בהגדרת המונח "נפגע" בחוק הפיצויים והיא מתייחסת לאירועים ונזקים שארעו לנפגע עצמו (לרבות מי שהוגדר "קרוב נעדר"), להבדיל מאחרים, שאינם בבחינת "נפגע" עקב אירוע תאונת הדרכים (ראה ע"א 330/84 מדינת ישראל נגד "הלבנון" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(2) 663, בר"ע (מחוזי-ת"א-יפו) 1573/04 זיו משה נגד עיזבון המנוחה ידיגר שושנה ז"ל (29.08.2004)‏ ות"א (שלום-הרצליה) 13550-03-18 פלוני ואח' נגד ש. שלמה חברה לביטוח בע"מ ( 2.11.2020)‏‏).

בכל המקרים הנ"ל, לב העניין היה תקיפה מנהלית של מדיניות ציבורית או החלטה מנהלית - תקיפה של פעולה שלטונית, שאינה מוגבלת בסטאנדארטים ברורים ומדידים, המערבת שקולי מדיניות רחבים, כאלה הדורשים איזון בין השקפות עולם שונות (חברתיות, פוליטיות או כלכליות), איזון בין הצורך למלא אחר הוראה למול הוצאות הגשמתה בפן הצבורי או רמת הסיכון שראוי להטיל על הפרט בחברה (ראה בעיניין זה בג"ץ 7930/21 עמותת תומכי מועצת החרום הציבורית למשבר הקורונה נגד ראש הממשלה (30.12.2021), בג"ץ 8839/21 עו"ד לירן-שקד נגד משרד הבריאות (6.1.2022), בג"ץ 2710/20 עמותת דיירי הדיור המוגן בישראל נגד שר הבריאות (10.5.2020) וכן ת"א (מחוזי-חיפה) 40499-07-20 פלוני נגד מדינת ישראל - משרד הבריאות (11.09.2022)‏‏).

...

לפיכך, דין התביעה נגדו להידחות.

סיכומו של דבר, אני דוחה את הבקשה לסילוק על הסף שהגישה הנתבעת מס' 2.

מנגד, אני מקבל את בקשת הנתבע מס' 1 ומורה על דחיית התביעה נגדו.

התביעה הוגשה בתחילה בעילה לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים) בטענה שלפיה נסיבות הארוע בו נפגעה התובעת ניכנסות לתחולת הגדרת "תאונת דרכים" הן מכוח החלופה של "שימוש ברכב מנועי" והן מכוח החלופה של "שימוש בכוח המכני של הרכב". לפיכך הוגשה התביעה גם נגד הנתבעת 3 מבטחת האוטובוס.

ביום 25.8.22 נעתרתי לבקשה שהוגשה על ידי התובעת, בהסכמת הנתבעת, לתיקון כתב התביעה כך שתיכלל בו עילה על פי פקודת הנזיקין למקרה שבו ייקבע על ידי בית המשפט כי לא מדובר בתאונת דרכים.

האם ניתן לראות בתובעת כמי שעשתה שימוש ברכב מנועי ? על אודות המגמות השונות בפרשנות חוק הפיצויים והגדרתה של תאונת דרכים פורט והורחב בפסק הדין ברע"א 9136/17 פלוני נ' פלוני (4/3/18), שם עמד בית המשפט העליון (כב' השופטת וילנר) על כך שפרשנותו של המונח "שימוש" ברכב מנועי, כחלק מהגדרתה של "תאונת דרכים", עבר תמורות משמעותיות.

בכל הכבוד, אינני רואה כיצד יש בעובדות אלו כדי לייחד את המקרה דנן אל מול הפסיקה.

...

. מסקנתי היא כי משלא נוצל הכוח המכני של מנוע המלגזה לייעוד הלא תעבורתי כאמור לעיל, לא חלה אף החזקה המרבה הנדונה במקרה דנן, ולכן אין לראות בתאונה הנדונה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים.

סיכום לאור כל המפורט לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי אין להחיל את חוק הפיצויים על נסיבות התאונה דנן.

לאור זאת יש לקבוע כי דינה של התביעה נגד הנתבעת 3 להידחות.