פרשנות הסכם פינוי פסולת רעילה וזכאות לקבלת תשלום

לאחר שמיעת עדויותיהם של התובע והנתבעת דחה כב' השופט שטרנליכט את הבקשה לביטול פסק הדין, ובתוך שכך קבע את הדברים הבאים: "המבקשת מודה בפה מלא כי איננה עומדת בהוראות הסכם השכירות. כשצדדים כורתים ביניהם הסכם שכירות, ועל פיו בעליו של נכס משכיר לאחר את נכסו, יכול המשכיר לצפות כי השוכר ידאג כדבעי לתשלום דמי השכירות, תוך הקפדה דקדקנית על הוראות הסכם השכירות. במקרה דנן, לא עמדה המבקשת בהוראות הסכם השכירות, לא בחודש דצמבר, לא בחודש ינואר ולא בחודש פברואר. את טענותיה של המבקשת, ולפיהן לא ידעה לאן להעביר את התשלום, יש לדחות מכל וכל. הסכם השכירות קבע את אופן ביצוע התשלומים, ובהתאם לאמור בהסכם, היה על המבקשת לעמוד בתשלומי השכירות. אין המשכיר צריך לרדוף אחרי השוכר כדי לזכות ולקבל את המגיע לו.

בהתאם להחלטה זו הודיע התובע כי הוא עומד על תביעתו כנגד שלושת הנתבעים כאשר פסק הדין שיינתן כנגד הנתבעת יוגש למנהל המיוחד כתביעת חוב בהליך הפש"ר. בכתב תביעתו עותר התובע לחיוב הנתבעים בסכום הפצוי המוסכם בסך של 20,000 ₪ הקבוע בהסכם השכירות, בהוצאות ששולמו לקבלן הפינוי בסך של 6,485 ₪.

כידוע בעת פרשנות הסכם יש להיתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, ובעניינינו, אני סבור כי לשונו של הסדר מעלה כוונה אחת ברורה לאפשר לנתבעת לפנות את המושכר ביום 13.6.13.

בנסיבות אלו לא מצאתי בסיס לדרישת התובע להוצאות הפינוי של הנתבעת מהמושכר ביום 13.6.13, והוא אינו זכאי לפצוי בגין רכיב תביעה זה. למעלה מן הצורך אציין כי קבלן ההוצאה לפועל, מר יהודה ברבי, העיד בחקירתו כי למיטב זיכרונו "לא היתה איזושהי היתנגדות יוצאת דופן" כאשר האינטראקציה בינו לנתבעת הייתה "רגילה לחלוטין. הייתה נחמדה אלי. לא היה משהו חריג, לא היתנגדה לפינוי. לא היה משהו יוצא דופן לדעתי" (עמ' 27, שורות 7-8, 12-14 לפרוטוקול).

אשר להערכת עלות התיקונים נישאל התובע בחקירתו כיצד הגיע לסכום הנתבע בסך 10,000 ₪ ולעניין זה הבהיר כי "זה סכום משוערך, יכול להיות שזה 9,500 ₪, הכל בוצע על ידי בעצמי כולל פינוי הפסולת שנשארה בדירה כולל הצבע והחלפת המשקוף שנשבר" (עמ' 18, שורות 7-11, 14-15 לפרוטוקול).

...

טענה זו אין בידי לקבל.

התוצאה היא לאור כל המקובץ לעיל כי התביעה מתקבלת באופן חלקי.

אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סכום של 5,000 ₪ בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין.

בית המשפט העליון התבסס בהכרעתו בין היתר, על מגמות עדכניות של חקיקה סביבתית המושתתת על עקרון של צדק סביבתי, המטיל את מימון הטיפול והמחזור של פסולת על יצרניה: "ההבחנה המוצעת כאן על-ידי העותרת אינה הבחנה מלאכותית אלא הבחנה הכרחית, שמבטאת את ההכרה בשינויים בתפיסה הכלכלית והסביבתית של תהליכי יצור. כיום, לא יכול להיות עוד ספק שהטיפול בפסולת שהיא תולדה של תהליכי יצור היא אחת העלויות של תהליכים אלו, לא פחות מתשומות ייצור אחרות, כדוגמת חשמל, חומרי גלם וכולי. ההנחה שפינוי הפסולת כולו אמור להיות מונח לפתחה של הרשות המקומית מבטאת תפיסה שאבד עליה הכלח, לפיה פינוי הפסולת הוא כביכול אך תוצר לוואי פשוט (ואף לא יקר במיוחד) של תהליך הייצור. כשם שלא מצופה מהרשות המקומית לספק ולממן את חומרי הגלם של המפעל, כך גם אין לצפות שהיא תהיה חייבת במימון פינוי התוצרים הנובעים מן השמוש בחומרי הגלם. אכן, גם מיפעל זכאי לקבל שירותים של פינוי אשפה כחלק מהיותו גורם שפעיל בתחום המוניציפלי. אולם, יש מקום להבחנה בין פינוי אשפה "בסיסי" לבין פינוי שמהוה המשך של תהליך הייצור" (פסקה 29).

כפי שנראה להלן, חובת הפינוי העצמי נלמדת גם מהיתנהגות הצדדים לאורך השנים, וגם אם אין עגון מפורש לסמכות להורות על פינוי עצמי, הרי שזו נלמדת לסברתי, מהוראות חוק העזר, כפי שפורשו לעיל, ומהתנהגות הצדדים לאורך השנים.

רשיונות העסק של תובעות 2-1 כללו, החל משנת 2014, תניות בדבר פינוי פסולת תעשייתית לאתר מורשה, ובדבר עריכת הסכם פינוי אשפה עם קבלן (סעיף 28 לתצהיר חסן ונספח ז' לתצהירו).

גם אילו התקבלה עמדת התובעות במחלוקת העיקרית, והנתבעת הייתה מחויבת בפנוי הפסולת בעצמה, הרי שחובה זו חלה כלפי בעל הנכס, ומשעה שחברת טיבון ויל אינה צד לתביעה, אין ניתן לרפא את העידר היריבות והעילה באמצעות הגשת התובענה על ידי צד שלישי, אשר טוען כי שילם עבור החייב.

...

מסתברת המסקנה, כי התובעות למעשה קיבלו על עצמן, בשתיקה, את האחריות לפינוי הפסולת.

על רקע זה של עירוב חשבוניות המתייחסות אל הסכום הנתבע עם חשבוניות שאינן רלוונטיות להוצאה הנתבעת; ומאחר שכאמור לעיל, אין לסמוך על החשבוניות להוכחת הסכום הנתבע – מתבקשת המסקנה, כי התובעות לא הצליחו להוכיח את היקף הסעד הכספי הנתבע.

התביעה נדחית אפוא.

בנוסף טוענת המבקשת, כי בכל הקשור לגני הילדים שבמיתחם, בגינם טענה המשיבה כי שילמה עבור פינוי האשפה, אלו כלל אינם מצויים בבעלותה, אלא בבעלות חברת נווה רם, וגם לגביהם אין המשיבה זכאית לידרוש החזר כלשהוא.

זאת ועוד, נטען, מדובר בסכומים ששילמה המשיבה לצד שלישי, השנויים במחלוקת, וככאלו הם אינם עונים על דרישת "הסכום הקצוב". בנוסף טוענת המבקשת, כי אין מיתקיים התנאי של "מכח חוזה או התחייבות", שכן אין כל הסכם בין הצדדים לגבי התקופה הרלוואנטית לתביעה ואף המשיבה אינה טוענת לקיומו של הסכם כזה.

עצם קיומה של מחלוקת בשאלה האם עלויות פינוי האשפה מגני הילדים שולמו על ידי המשיבה עצמה - שהרי היא עצמה מודה כי אלו שולמו על ידי שוכרי הגנים, הדורשים ממנה החזר בגין כך - אין בה כדי לשלול את היותו של סכום התביעה "סכום קצוב". ה"סכום הקצוב" אינו חייב להיות מוסכם על דעת שני הצדדים על מנת להכשיר תביעה מלהתברר בסדר דין מקוצר (בר"ע 55/71 אבו מחמד נ' ואן הורסט, פ"ד כה(2) 13 [1971]): ""סכום קצוב" אין פרושו דוקא "סכום מוסכם" [.

עם זאת הכיר בית המשפט המחוזי בכך שהרשות המקומית רשאית לידרוש מבעל נכס המייצר פסולת חריגה כי יבצע פינוי עצמי או כי ישתתף בעלויות הפינוי, על פי העיקרון של "המזהם ישלם" שנקבע על ידי בית המשפט העליון.

הוראות להמשך לאור סכום התביעה, היא תדון בפניי בסדר דין מהיר ויחולו הוראות פרק טז'1 לתקסד"א. הצדדים יגישו כתבי טענות בסדר דין מהיר: התובעת בתוך 45 יום מהיום, עם העתק ישירות ובמקביל לנתבעת, והנתבעת בתוך 45 יום מיום קבלת כתב התביעה, עם העתק ישירות ובמקביל לתובעת.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ואת נספחי כתבי הטענות מטעמם, מסקנתי היא כי דין הבקשה למחיקת כותרת להידחות, אולם דין הבקשה למתן רשות להתגונן להתקבל.

בכך מתמלאים התנאים הקבועים בתקנה 202 לתקס"א, והמסקנה היא כי התביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר.

מכאן, שדין הבקשה למחיקת כותרת להידחות.

היתנהלותה של העותרת מראה כי עמדה על זכותה לקבל בפועל את השרות של פינוי אשפה, ועשתה כל שלאל ידה על מנת להשיג זאת, ולא משתמע כל ויתור על זכותה לפנות לערכאות בענין זה. המרכיב החשוב יותר הוא השהוי האובייקטיבי, והוא בוחן את השאלה האם ההשתהות בהגשת העתירה הביאה לשינוי במצב הדברים בשטח, לפגיעה באינטרסים ראויים להגנה של הצדדים הנוגעים בדבר, ולנזק משמעותי שהיה נימנע אילו הוגשה העתירה במועד (טריגוסין, בפסקה 30).

החובה מעוגנת גם בסעיף 7(א) לחוק עזר לפתח תקוה (פינוי אשפה, פסולת וזבל (התש"ס-2000 ) (ק"ת חש"ם 618, התש"ס, בעמוד 139), הקובע כי: "פינוי אשפה, פסולת או זבל מנכס ייעשה בידי הערייה, אלא אם כן נקבעה הוראה אחרת בחוק עזר זה". במקרה שלפניי, החובה מעוגנת לא רק בחוק, כי אם גם בהסכם הגישור שהעירייה חתמה עליו, ואשר קיבל תוקף של פסק דין, וכך נאמר בו: "הערייה מצהירה ומתחייבת, כי היא החייבת בפנוי האשפה מבתי החולים החל משנת 2016 ואילך בהתאם ובכפוף לקריטריונים שיותקנו ויאושרו על ידה כדין.

מהו איפוא "שינוי הנסיבות", שארע לאחר חתימת ההסכם? בכך שבית המשפט העליון פירש ויישם את הסעיף בחוק העזר הקיים שם, ככתבו וכלשונו? (ומעבר לכך, מקריאת פסק הדין עולה, שוב ושוב, כי אין בו חידוש או שינוי הלכה (כטענת הערייה), וכי הוא חוזר למעשה על הילכת עע"מ 6527/17 זנלכל נ' המועצה האזורית עמק יזרעאל).

לא ניתן לקבל את טענת הערייה, הואיל ובחוק העזר לפינוי אשפה, פסולת וזבל של פתח תקוה, אין כל איבחנה כמותית או אחרת בין אשפה בסיסית לאשפה עודפת/חורגת, ועל כן, מחובתה של הערייה לפנות את כל האשפה, ללא תשלום אגרה.

...

לסיכום, הטענה בדבר הלכת השתחררות – נדחית.

אינני מקבל זאת.

ס י כ ו ם (א) אני מקבל את העתירה, ונותן צו עשה המורה לעירייה לפנות את האשפה הרגילה ("רגילה" – להבדיל מ"רפואית"), מתחומם של בתי החולים.

הפרת ההסכם בהפרה יסודית על ידי התובעת, מעניקה לנתבעת את הזכות לבטל את ההסכם ולקבל פיצויים.

ביום 25.03.2015 הנתבעת שלחה לתובעת מכתב שכותרתו: "העברת חומרים בקרית הפלדה". בין היתר נכתב שם (ראו נספח ג' לתצהיר הנתבע): "היום נודע לנו שהחומר שאנו מובילים הוא חומר רעיל ומסרטן. הדבר הזה לא הועלה ולא הוזכר עם חתימת ההסכם ביננו. הרי כל הזמן דובר על הובלת פסולת אדמה רגילה, לכן אנו חייבים להודיע לכם שאין לחברתנו אישור להובלת חומרים מסוכנים (חומ"ס).

ברישיון מוביל שיש לי, היה צריך להיות שאני מורשה להובלת חומרים מסוכנים ואין לי את זה. אתה טוען פה בבית המשפט, שההובלה של החומר מקריית הפלדה הפסולת התעשייתית, היתה דרישה שהמוביל יהיה מורשה להובלת חומרים מסוכנים, זה מה שאתה טוען, נכון? אני טוען שהובלת חומרים מסוכנים צריכה את אישור משרד התחבורה ובתוכנית הפינוי שהצגתם אח"כ והסתרתם אותה בהתחלה מופיע בפירוש שיש חומר עופרת עם רכוז גובה שזה חומר מסוכן.

התביעה שכנגד – מתקבלת בעיניין תשלום ההובלות שבוצעו בפועל, בסך של 13,509 ₪.

...

לפיכך, דין התביעה נגד הנתבעת – דחייה.

ובאשר לאחריות הנתבע, לאור המסקנה שלעיל, התביעה נגד הנתבע דינה דחייה.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל התביעה העיקרית – נדחית.