ביום 22.7.2018 הוגשה בקשה נוספת לאישור תובענה ייצוגית נגד קלאב הוטל, היא בקשת האישור דנן, שעניינה בטענה, שדרישת קלאב הוטל לתשלום דמי אחזקה שעה שלא סיפקה לבעלי זכות הנופש כל שירות, אינה כדין, ולפי פרושו הנכון של הסכם הנופש, אי תשלום דמי אחזקה על ידי בעל זכות הנופש אינו מקים לקלאב הוטל עילת תביעה לתשלום דמי אחזקה ממי שלא ניצל את זכות הנופש (להלן – תובענת לב או בקשת האישור).
בית המשפט קבע, שסעד ה"הקפאה" שווה לסעד הצהרתי, שלפיו "אי תשלום דמי אחזקה על ידי מי שאינו מתארח בבית המלון אינו מהוה הפרת הסכם הנופש ואינו מקים לקלאב הוטל עילת תביעה לתשלום דמי אחזקה". בפסק הדין המשלים בתובענת הביטולים, נדחה ניסיון נוסף לקבוע, שחובות העבר של בעלי זכות הנופש כלפי קלאב הוטל, בטלים.
על הטענות שהועלו בבקשה לתיקון כתב התביעה וכן על טענות קלאב הוטל בהתייחס לבקשה האמורה, הוסיפו הצדדים לטעון במסגרת הדיון בתובענת הביטולים מיום 25.2.2014:
"עו"ד ולר: ... בבקשה לאישור נטענה טענה בדבר זכות חוזית להקפאה של זכות הנופש ובית המשפט דחה את הטענה הזאת ובבקשה לתיקון כתב התביעה אין שום סתירה מאותה קביעה של בית המשפט. גם אם בית המשפט ייעתר לבקשה לתיקון, אין בכך משום מתן היתר חוזי לחברי קבוצה להודיע על אי ניצול זכות הנופש בשנים מסוימות ולאחר מכן על ניצולה בשנים מאוחרות.
קלאב הוטל ביקשה להיצמד לשאלה המשותפת שאושרה בהחלטת האישור: "האם הסכמי הרכישה מקנים לחבריה זכות לסיים את ההיתקשרות עם קלאב הוטל תוך ויתור על זכות הנופש, אם לאו." בהחלטה מאותו יום קבעה כב' השופטת ע' ברון, כדלהלן:
"אין מקום לשנות את הגדרת השאלות המשותפות, בנוסח שמבקשת קלאב הוטל.
...
התוצאה היא, שמכח שימוש לרעה בזכות, יש מקום לאור האמור לעיל לסלק את התובענה השנייה על הסף.
סוף דבר
צירופן של טענות הסף על רקע ניהול הליכים מקבילים וממושכים מעלה, שאין מקום או צורך לדון בבקשה לסילוק על הסף עם הדיון בבקשה לאישור.
נוכח הטעמים המפורטים לעיל סבורני, שיש להורות על דחיית בקשת האישור על הסף.
