פרשנות הסכם השקעה: תלות רווחים בתוספת

להסכם העבודה של כהן צורף נספח עמלות שקבע מנגנון תגמול העומד ביחס ישיר לגיוס לווים ומשקיעים על ידו.

כך מציין כהן על גבי הטיוטה: "אבי צריך הסכם חדש לגמרי. כל זה מושתת על זה שאני עובד וזה לא קשור. אני גם בעל מניות, אתה רצית לתת לנו מניות, הסכם מניות לא מושתת ולא נספח להסכם העבודה". כהן אף שינה את כותרת הטיוטה ל"הסכם חלוקת רווחים בקבוצות רכישה" (בתוספת הערה: "...אמרת שזה במקום חלוקת מניות כי אתה לא יכול, זה לא קשור להסכם העבודה"); מחק מהטיוטה את המונח "עובד"; וכן מחק את הקישורים שנעשו בטיוטה בין הסכם העבודה להסכם הנוכחי.

ויובהר, לא ניתן למצוא במילים הללו "יחסי לקוח-ספק" כדי לצקת את המשמעות אותן מבקשות המערערות ליתן להסכם, היינו כי מדובר בהתקשרות אשר באה בקשר ישיר ובתלות ליחסי העבודה שבין כהן לחברה.

לצד זאת, על פי פרשנותו הנכונה של ההסכם, הזכות לתשלום מכוחו, קמה למשיבה 1 רק בגין התקשרויות של החברה בעיסקאות של העמדת אשראי לקבוצות רכישה, שהן פועל יוצא של פעילות שהתהוותה או שתתהווה במעורבותם של כהן או חדד בקשר לפעילות זו. ומכלל ההן נלמד הלאו, למשיבה 1 אין זכות לתשלום מכוח הסכם העמלות בגין עיסקאות העמדת אשראי לקבוצות רכישה אשר המגעים לעריכתן היו ללא מעורבותם של כהן וחדד בקשר לפעילות האמורה.

...

המסקנה מכל האמור היא שיש לדחות את הערעור בכל הנוגע למסקנת בית המשפט קמא כי הסכם העמלה איננו מותנה בקיום יחסי עובד-מעביד בין כהן לבין החברה, וכי לא הוכחה הפרה שלו על ידי משיבה 1 או על ידי העומד מאחוריה (כהן).

השופט א' שטיין: אני מצטרף למסקנה אליה הגיע חברי, השופט ד' מינץ, בפסק דינו ולנימוקים שהובילוהו למסקנה זו. המקרה שלפנינו ממחיש את הצורך במתן עליונות להוראותיו הברורות של חוזה מסחרי כתוב על פני סיפורים שונים ומשונים המסופרים על ידי בעלי החוזה בהגעתם להתדיינות בבית משפט – כל אימת שסיפורים אלו מנוגדים לכתוב (ראו: ע"א 7649/18 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ, פסקאות 17-11 לפסק דיני ופסקאות 7-5 לפסק דינו של השופט ע' גרוסקופף (20.11.2019); דנ"א 8100/19 ביבי כבישים עפר ופיתוח בע"מ נ' רכבת ישראל בע"מ (19.4.2020), פסקה 17 להחלטת הנשיאה א' חיות; וכן ע"א 7669/18 זהבי נ' זהבי (8.12.2019), פסקאות 23 ו-30 לפסק דיני).

סבורני כי בתי המשפט חייבים לדחות סיפורים כאלה בשתי ידיים ולהיצמד לדל"ת אמותיו של חוזה עסקי שתנאיו נכתבו בלשון ברורה.

לעניין זה ר' למשל ע"א 4232/13, ‏אנגלו סכסון סוכנות לנכסים בע"מ נ' אלי בלום (מיום 29/1/2015, הש' ס' ג'ובראן, הש' י' עמית והשופטת ד' ברק ארז, ההדגשות לא במקור) שם נקבע כך - "לדוגמה, פלוני הפר חוזה רכישת דירה מקבלן, אך הקבלן מכר את הדירה לצד שלישי במחיר גבוה יותר, כך שלקבלן לא נגרם נזק והוא אף הפיק רווח גדול יותר. פעולה להקטנת הנזק יכולה לצמצם את הקף הנזק שניגרם לנפגע, ואפשר שתהיה כה מוצלחת עד שתביא לאיונו המוחלט של הנזק (כולל ההוצאות שהוצאו לשם הקטנת הנזק), ואף להיטיב את מצבו של הנפגע בהשוואה למצב בו היה נתון אילמלא ההפרה. במקרים מהסוג האחרון, לא יזכה הנפגע בפצוי כלשהוא, שכן לא נגרם לו כל נזק". ולעניינינו, העובדה שהתובעים פעלו היטב, מכרו זכויותיהם ואף השיאו רווחים מהנכס והמקרקעין אכן אפשר והואילה גם למי שגרמו בעבר לנכס נזקים, ככל שגרמו.

גם ההסכם משנת 2010 כלל התחייבות מפורשת של הנתבעת 1 לא לידרוש דבר בגין עבודות שתבצע בנכס, וכך קבע סעיף 9.7 להסכם 2010 - "... מוסכם בזה בין הצדדים במפורש כי בשום מקרה לא תהיה השוכרת רשאית ו/או זכאית לכל פיצוי ו/או שיפוי בגין כל השקעה ו/או שינוי ו/או תוספת שבוצעו על ידה, אם בוצעו ואם בכלל לפני מועד חתימת הסכם זה ו/או יבוצעו על ידה במושכר כאמור". גם כאן הוראות ההסכם ברורות וחד משמעיות.

פיצוי בגין עגמת נפש הוא החריג ולא הכלל, לעניין זה ר' ע"א 4232/13, אנגלו סכסון סוכנות נכסים בע"מ נ' בלום (מיום 29/1/2015) שם נקבע כך - "פיצוי בגין נזק לא ממוני ... ניתן לשיקול דעתו של בית המשפט ולא ניתן כדבר שבשיגרה, אלא במצבים חריגים בהם מדובר בהפרה בוטה של יחסי אמון או של יחסי תלות, מצבים של זדון, או במצבים של היתנהגות מעליבה או פוגענית במיוחד". בענייננו, התחוור בסופו של הליך שלא הנתבעים נפגעו אלא דוקא התובעים הם אלה שנפגעו מהפרת הסכם השכירות, מהחזקה בנכס ללא תשלום דמי שכירות ומעיכוב בפנוי הנכס.

אין מקום לקבל טענות הנתבעים והתובעת שכנגד ביחס לפרשנות שונה של מערכת ההסכמים בשל מצב של "חוזה יחס" ארוך שנים.

...

אני מחייב את הנתבעים 2 ו-3, ביחד ולחוד, בסך של 160,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה, 31/5/2020 ועד מועד התשלום בפועל.

התביעה שכנגד נדחית.

אני מחייב את הנתבעים 1, 2 ו-3 ביחד ולחוד בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 25,000 ₪.

כותרת ההסכם הנה "הסכם –ההשקעה". הפרשנות לה טוען ב"כ התובע ולפיה ההסכם אותו עשו הצדדים הוא כי יש להשיב את הסכום אותו השקיע התובע בתוספת 50% ללא תלות ברווחים, ואף במקרה של הפסדים, אינה מתיישבת עם הסכם השקעה אלא עם הסכם הלוואה שכן על פי פרשנות זו ההסכם אינו מטיל כל סיכון על התובע.

...

גם לשון ההסכם תומכת לטענת הנתבע במסקנה פרשנית זו. לטענת ב"כ הנתבע יש לדחות את הטענה ולפיה הנתבע הבין וידע על מה הוא חותם.

אף בכך יש כדי לתמוך במסקנה כי הסך של 90,000 ₪ יוחזר במידה ויהיו רווחים.

התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 7,500 ₪.

עוד נטען בכתב התביעה, כי בתאריך 12.1.2010 חתמו המשיבים והמבקש על הסכם נוסף, שנטען כי אף הוא נערך בישראל, בו התחייבה חברת אבנר לשלם למשיבים - 20% מריווחי אבנר (שהוגדרה כמשקיע A וכמשקיע B (נטען, כי בשלב מאוחר יותר הועברו מניות משקיע B לצד שלישי)), לאחר ניכוי מס בפולין, במידה ויחול, שמעבר לתשואה של 16% על ההשקעה העודפת (להלן: "הסכם לתשלום פרמיה").

לטענת המבקש, בית משפט קמא לא דן בתלות בין המסמכים ואף לא בכך שההסכם לתשלום פרמיה בפני עצמו - חסר פרטים מהותיים רבים אותם יש להשלים מתוך הסכם בעלי המניות.

ממה נפשך - אם הצדדים ישבו ביום 12.1.2010 וחתמו על הסכם בעלי המניות, שהוא הסכם רב סעיפים, המתפרש על פני כ-33 עמודים, בפני נוטריון, ואף חברת מור עדן חתמה עליו, הרי שלא הייתה כל מניעה להמשיך ולנהוג כך גם לגבי ההסכם לתשלום פרמיה, שנחתם באותו יום, אילו אכן הוא היה תוספת להסכם בעלי המניות.

...

לפיכך, אין כל עילה להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא באשר לנאותות הפורום, ומשכך דין בקשת רשות הערעור להידחות, הן בשל כך שהמבקש לא עמד בנטל להצביע שתניית הבוררות שבהסכם בעלי המניות חלה גם על ההסכם לתשלום פרמיה, והן בשל כך שבענייננו בית המשפט בישראל הוא "פורום נאות" לדוּן בהליך.

סוף דבר: התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאני מורה על דחיית בקשת רשות הערעור.

אני מחייב את המבקש לשלם למשיבים שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 6,000 ₪ (כולל מע"מ).

ר' גם ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2) 429 (1993) (להלן: "פס"ד יכין"), שם קבעה כב' השופטת דורנר: "הגם שזכותו של צד להסכם, שלא נקבע מועד לסיומו, להתירו אחרי מתן הודעה לצד השני מבוססת על פירוש החוזה, הרי מדובר בנורמה, המבטאת חזקה כללית (ראה ע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן, בעמ' 484).

בפסק דין טרבונל קובע כב' השופט אור לעניין תקופת ההודעה המוקדמת כך: "מבלי להתיימר להזכיר את כל הגורמים והשיקולים שיש בהם להשפיע על אורכה של תקופת ההודעה מראש, בין שיקולים אלה יש להזכיר את השיקולים הבאים:ו את טיבו של המוצר והתקופה הנדרשת לצורך חדירתו לשוק; סכומי ההוצאות וההשקעות שנדרשו כדי להפיצו; שיעור הרווח הצפוי לעומת ההוצאה וההשקעות שנדרשו מצד המפיץ; הסיכוי של הפצת המוצר על-ידי היצרן גם לאחר תום ההסכם, אף ללא פעולות ההפצה על-ידי המפיץ או, במלים אחרות, מידת הקשר והתלות בין הלקוחות לבין המפיץ." (עמ' 707).ההלנ" (עמ' 33.

אין מחלוקת כי רוב השנים שמש התובע כמפיץ גם ובעיקר של מוצרי דובק, אשר היו רוב רובו של השוק עד שנת 1988, וגם לאחר מכן עדיין היוו רוב בשוק כפי שתואר לעיל, ומוצרי הסיגריות של הנתבעת היו במרבית השנים רק תוספת זניחה, יחסית למוצרי דובק.

...

בהיעדר כל עדות או חוות דעת, הרי שאין כל תימוכין לסכום הפיצוי הנידרש ע"י התובע ולכן גם אם הייתי מוצאת כי יש להעתר לתביעה הרי שרכיב הנזק כלל לא הוכח ברמה הנדרשת מן התובע.

סוף דבר אני דוחה את התביעה.

התובע ישלם לנתבעת שכר טירחת עו"ד בסך של 29,000 ש"ח בצרוף מע"מ כדין.