לעניין זה היתייחס כב' השופט חשין בדנ"א 3768/98 קרית בית הכרם נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה ירושלים, פד"י נו(5), 49 (2002):
"יסוד זה של התעשרות עקב פעילות תיכנון שלפי חוק התיכנון והבניה, הוא בריח-התיכון בהיטל השבחה - בקומפלקס הכולל ובכל אחד ואחד ממרכיביו, זעיר ככל שיהא. ההתעשרות היא המרכיב הדומינאנטי בכל ארוע של היטל השבחה, ובאין התעשרות לא יקום ולא יהא היטל השבחה. פירוש הדברים הוא, שבכל ארוע שבו טוענת הרשות לזכותה להטיל היטל השבחה, שומה עלינו לתור סביבנו היטב-היטב במטרה לגלות אם הייתה התעשרות של בעל קרקע; ולא אך התעשרות על דרך הסתם, אלא התעשרות שבאה עקב אחד מאותם ארועי תיכנון שחוק התיכנון והבניה מדבר בהם" (שם, בעמ' 63).
טענה זו איננה מתיישבת עם העובדות שבאו בפניי, לפיהן התשריט נעשה ביוזמת המערערים , ואלולא נעשה לא ניתן היה להוציא היתרי בנייה, כפי שהדגישה ועדת הערר בסעיף 11 להחלטתה:
"ניתן לומר בודאות, כי אילמלא אישור התשריט, לא היה ניתן להוציא היתרי בנייה בחלקה, מכוח הוראות סעיף 137 ו- 138 לחוק. הטענה שהחלוקה בוצעה לשם צרכים משפחתיים בלבד, טענה אשר הושמעה על ידי העוררים, אינה משנה את העובדה כי החלוקה נדרשה גם לשם הוצאת היתרי בנייה במקום, על פי הוראות הדין אשר היה תקף, הן במועד אישור התשריט, והן כיום".
סעיף 137 לחוק התיכנון והבניה קובע כדלקמן:
"בעל קרקע שחלה עליה תכנית שאושרה ושאינה כוללת חלוקת קרקע רשאי להגיש לאישור הוועדה המקומית תשריט לחלוקת אותה קרקע; לא יינתן היתר לבניה על הקרקע כאמור אלא בהתאם לתשריט חלוקת קרקע (להלן בסימן זה - תשריט) שאושר או, באין תשריט כאמור, בהסכמת הוועדה המחוזית".
בעניינינו, המערערים פעלו עפ"י סעיף 137 הנ"ל. תכנית ג/551 לא כללה חלוקת הקרקע, ולפיכך, הגישו המערערים לועדה המקומית תשריט לחלוקת הקרקע.
...
בסעיף 10 להחלטתה הדגישה ועדת הערר כך:
"העוררים מנסים, הלכה למעשה, לבטל את ההפקעה שבוצעה בתשריט. זהו אינו המקום לעשות כן. תקיפת חוקיותו של התשריט אינה ראויה להתברר כעת, 35 שנה לאחר שזה אושר, ולאחר שזה נרשם בהסכמת הבעלים... ברור כי כיום אין עוד להתייחס לחלקה המקורית, אלא רק למגרש שנוצר כתוצאה מפעולת החלוקה, כיחידה אליה אנו מתייחסים בעת עריכת שומת הקרקע".
(ההדגשות לעיל ולהלן שלי-נ"מ)
המשיכה ועדת הערר והדגישה בסעיף 11 להחלטה כי:
"השומה צריכה להיבחן על סמך הנתונים התכנוניים שהיו תקפים במועד אישורה של התכנית המשביחה, ג/851. אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי באותו המועד, התשריט היה מאושר, ופעלו בהתאם לו. חשוב גם להדגיש, כי מאחר ותכנית ג/551 הינה תכנית מתארית, אשר אינה מבצעת תכנון מפורט, ואשר קובעת מפורשות כי היה צורך בבחינת הגבולות במסגרת תכניות מפורטות, היה צורך בביצוע תכנון מפורט בטרם הוצאת היתרי הבנייה במקום. התשריט אשר כלל גם הפרשות לצרכי ציבור, יצר את הפירוט הנדרש...".
בסופו של יום קבעה הועדה בסעיף 12 כדלקמן:
"על כן אנו קובעים כי על השמאות להיערך לגבי המגרש בלבד, בגודלו המאושר על פי התשריט, הן במצב הקודם לתכנית ג/851, והן לאחריה".
טענות הצדדים
המערערים טוענים כי ועדת הערר טעתה כאשר התעלמה מן העובדה שבין שתי התכניות הרלוונטיות, נלקחו מן החלקה המקורית שטחים לצורכי ציבור, באופן שיתאים לתכנית המשביחה.
לא שוכנעתי ולא הוצגו לפניי כל מסמכים או ראיות אחרות שיובילו אותי למסקנה, כי תשריט החלוקה הינו חלק מהתוכנית המשביחה, רק בשל כך שלא עמד בסתירה לה. פרשנות כזו היא מרחיקת לכת ואין לה כל בסיס בחוק או בפסיקה, למעט הצורך שלא לסכל את מטרת התוכנית המופקדת לכשתאושר בסיום ההליך.
המסקנה היא איפא, כי ערב אישור התוכנית המשביחה, ערך המקרקעין היה בהתאם לתשריט המאושר, על כן היטל ההשבחה הוא ההפרש בין שווי המקרקעין ערב אישור התוכנית – ג/851 – המשביחה, לבין שוויים לאחר אשור התוכנית המשביחה.
לפיכך ולאור המפורט דין הערעור להידחות.
