פרשנות בית משפט קמא לעדות סותרת

התובע טען כי בסופו של המשפט הוא זוכה מכל ספק ונקבע כי הנתבע מסר עדויות סותרות.

בעירעור טוען המערער, כי בית משפט קמא שגה בפרשנות חוק איסור לשון הרע ובפרשנות חוק הגנת הפרטיות.

המשיב 2 נקרא להעיד בבית משפט על אותו ארוע בחלוף כשלוש שנים וממרחק הזמן ומבלי שהתכונן לעדותו העיד לפי מיטב זיכרונו, ובסופו של יום זוכה התובע מהעברות שיוחסו לו. בית משפט בפסק הדין המזכה קבע מפורשות כי "לא ניתן לקבוע אם אכן מדובר בעלילת דם". כלומר – לא נקבע כי מדובר בתלונת שוא.

...

. "(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה". כלומר - השאלה אם קיימת הגנה או לא, מושתתת על בדיקה עובדתית בשאלה אם הפרסום, כלומר הגשת התלונה, נעשה בתום לב. העובדה שהגשת תלונה מובילה לכתב אישום שמסתיים בזיכוי, אין בה לכשעצמה כדי להעיד שהגשת התלונה נעשתה שלא בתום לב. בית משפט בחן שאלה עובדתית זו והגיע למסקנה בפסק דינו ולפיה כאשר הוגשה התלונה, היתה זו פנייה לגיטימית לשעתה.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחה הערעור.

ב) המערער ישלם לכל משיב הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ (סה"כ: 15,000 ₪).

מעבר לעובדות האמורות בכתב האישום המתוקן, יש לציין עוד, לצורך הבנת הרקע האפשרי למעשיו של המשיב, כי כפי שהעיד תנ"צ (בדימוס) במשטרת ישראל, מר אמיתי לוי, בשלב הטיעונים לעונש, "מהמרחק בו ירה הנאשם [המשיב – י' א'] במנוח, פגיעתו של כדור גומי אינה קשה" (עמ' 4 לגזר הדין של בית משפט קמא).

עדות זו לא נסתרה.

לאור המסכת העובדתית שתוארה לעיל, איני מקבל את פרשנותו של חברי לפיה מעשיו של המשיב הם בגדר "עשיית דין עצמית" או "פעולת עונשין". משבחרה המערערת שלא לנהל הליך הוכחות בשל קשיים ראייתיים – וטעמיה עימה – אין ביכולתה להניח הנחות המרעות עם המשיב אודות כוונה זדונית בבצוע הירי, מעבר לאמור בכתב האישום המתוקן לפיו התכוון לגרום למנוח פציעה.

...

אני סבור כי אין לשלול את האפשרות שעל אף שמבחינה אובייקטיבית "לא נשקפה [מהמנוח] סכנה לכוח", כאמור בכתב האישום המתוקן, חש המשיב תחושה סובייקטיבית של סכנה או איום מהמנוח, אשר השתתף ביידוי האבנים והפרת הסדר, וארבע דקות בלבד לאחר מכן צעד לעבר הכוח מסיבה שאינה ברורה, באופן שבהחלט יכול היה לעורר את חשדו של המשיב.

המערערת עמדה בטיעוניה בעיקר על השיקול העונשי של הרתעת הרבים, וביקשה, באמצעות החמרת עונשו של המשיב, להעביר "מסר חד וברור" בכל הנוגע להקפדה על שימוש ראוי בכוח והימנעות מוחלטת משימוש בירי "כאשר אין לכך הצדקה מבצעית". בנסיבות העניין, בהיותו של המשיב חייל ששירת במג"ב, נדמה כי ההתייחסות להרתעת הרבים מכוונת בפרט כלפי חיילי צה"ל. אף אני סבור כי ערכים כקדושת החיים, טוהר הנשק, כבוד האדם ושמירה על שלמות גופו, מהווים ערכים ראשונים במעלה, ולטעמי יש אף לראות בהם ערכים ההולכים עמנו כעמוד האש לפני המחנה.

אכן כמו חברי השופט אלרון, סבור אני שקשה עד מאוד לבחון את מעשיהם של חיילי צה"ל או של שוטרי משטרת ישראל המצויים בחוד החנית והנלחמים במפרי סדר המיידים לעברם אבנים וכל מיני מרעין בישין המסכנים את חייהם.

כפי שהבהיר בית משפט קמא, אין עסקינן בקביעות נחרצות, שלא ניתן יהיה לשנות מהן ואין מדובר אלא בקביעות לכאוריות ולפיהן ועל פני הדברים פרשנות ההסכם לפי לשונו כמו גם העדויות שנשמעו בפני בית המשפט קמא תומכים בטענות המשיבה.

המבקשים טענו לסתירות בעדויות כמו גם לפרשנות אחרת של ההסכם.

...

לא מצאתי שיהיה נכון לקבוע מסמרות בשאלת פרשנות ההסכם תוך שיש לציין כי יכול וכאשר ישמע התיק בפני בית משפט קמא, כאשר התמונה תתברר במלואה וישמעו מלוא העדויות המסקנה תהיה אחרת.

כידוע אין מדובר בעניין שיש נטייה להתערב בו, אלא במקרים קיצוניים ולא שוכנעתי שבכך ענייננו.

הבקשה נדחית.

בפסק הדין, קיבל בית משפט קמא את תביעת המשיבה לקבלת דמי התיווך עבור עסקת המכירה, עקב כך שהמערער לא הצליח לסתור את החזקה שהיא הייתה הגורם היעיל בעיסקה וכן נוכח המועד הקרוב כל כך לסיום תקופת הסכם התיווך בנוגע למכירה (כאמור – יומיים בלבד לאחר סיומו), מה גם שהוכח, שהקשר בין הקונה למערער התגבש שבועות לפני סיום תקופת חוזה התיווך.

המערער מעלה בכתב העירעור מיגוון טענות לגבי פרשנותו של בית משפט קמא, של העדויות והראיות שהוצגו בפניו, כאשר המשותף להן היא הטענה שבית המשפט קמא היתעלם באופן תדיר מאותם חלקים בראיות הפועלים לזכות המערער, והתייחס אך ורק לראיות אשר תמכו בגירסת המשיבים, ורק משם הוא שאב את ממצאיו.

...

אכן, הכלל הוא כפי שמציין המערער, אולם אין הוא בבחינת "כזה ראה וקדש". בסופו של דבר, שיקול הדעת אם להתיר הבאת ראיות נוספות על אלה שצורפו לכתבי הטענות, מצוי בידי הערכאה הדיונית וערכאת הערעור תתערב בכך רק לעיתים נדירות, משנמצא פגם מהותי בשיקול הדעת.

לגבי התכתבות הווטסאפ - כתב כבוד השופט קמא, במפורש "אבהיר כי במהלך דיון ההוכחות ובמסגרת החלטתי מיום 16.06.21 אישרתי את הגשת ההתכתבות המלאה בווטסאפ שבין הצדדים (ת/1) וזאת לאור העובדה שהנתבע עצמו ביקש להסתמך על חלק מאותה התכתבות וכן לאור הצהרת נציג התובעת כי מדובר בהתכתבות המלאה בין הצדדים מיום 22.07.19 עד ליום27.08.19 . בכל מקרה במסגרת אותה החלטה נתנה לנתבע אפשרות להגיש התכתבות נוספת שלא נכללה בהתכתבות שהוגשה לתיק וסומנה ת/1 אך הנתבע לא טען ולא הציג תיעוד המלמד על כך שההתכתבות כפי שהוגשה לתיק אינה מלאה או מדויקת" (ראו ההחלטה בעמ' 3 לפרוטוקול הדיון מיום 16.6.2021).

לפיכך ולאור כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור, על פי סעיף 138(א)(1) לתקסד"א, ללא צורך בקבלת תשובה.

בית משפט קמא קבע כי עדויות אלו לא נסתרו, בפרט בשל כך שהמערערים לא הביאו עדויות בשאלת הנוהג המקובל.

נוהג זה שהוא כאמור בבחינת מוסכמה בהסכם, הוא חלק מהוראות ההסכמים והחברה היתה רשאית לידרוש מהמערערים לפעול בהתאם לה. חובת הגילוי - סעיף 8 (א) בחוק קובע כי "מתווך במקרקעין יפעל בנאמנות, בהגינות ובדרך מקובלת, וימסור ללקוחו כל מידע שיש בידו בענין מהותי הנוגע לנכס נשוא עסקת התיווך". סעיף 10 בחוק קובע כי "מתווך במקרקעין לא יתווך בעסקת מקרקעין אם יש לו ענין אישי במקרקעין או בעיסקה, אלא אם כן גילה ללקוחו את ענינו האישי כאמור וקיבל את הסכמת הלקוח לכך בכתב". בית משפט קמא סקר בפסק דינו את פרשנות הפסיקה בשאלה מהו עניין אישי והאם קבלת עמלת תיווך גם מהקונים עונה להגדרה זו (סעיפים 40-35 בפסק הדין) מסקנתו כי היה על המערערים לגלות לחברה כי בכוונתם לגבות דמי תיווך נוספים.

...

אנו סבורים כי בנסיבות שלפנינו המערערים פעלו כשלוחים של החברה שכן הם ליוו את פעולותיה בשלבים שונים של הפרויקט, ולא רק בשלב המכירה והשיווק של הדירות החדשות.

לא מצאנו טעות מעין זו בפסק דינו של בית משפט קמא.

אשר על כן, הערעור נדחה.