פרסום תמונה ללא רשות באינטרנט: פגיעה בזכות לפרטיות

בכתבה שפורסמה ביום 24.11.2021 באתר Ynet (נספח 1 לבקשה), שכותרתה "יד ראשונה ממפציץ: סטיק המטוס שתקף את הכור העיראקי מוצע למכירה" (להלן:"הכתבה"), דווח כי בין הימים 27.11.2021-25.11.2021 תנהל פנטגון מכירה פומבית, במסגרתה עתיד להמכר, מוט היגוי של מטוס F-16, שהיה אחד משמונה מטוסים של חיל האוויר שהשתתפו ב"מבצע אופרה" – להשמדת הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981 (להלן: "הסטיק").

הסטיק הוצא מרשות חיל האוויר ללא רשות ו"התגלגל" לגורם פרטי באופן שאינו ידוע, בזמן שהוא צריך לחזור לידיה החוקיות של המדינה, מתוקף זכות הקניין שיש לה בו. זכות קנין זו נובעת אף מהעובדה שלא קיימת הוראת דין המאפשרת העברת חלקי מטוסים וביניהם סטיק מרשות הצבא לרשות אדם פרטי וחל איסור, במישור הפלילי והאזרחי, לפגוע בזכויות אלה בשלב זה לא ידועה למדינה זהות הגורם הטוען לבעלות על הסטיק – מאחר והמשיבים מנהלים את המכירה הפומבית, מידע זה מצוי בידיעתם.

מנגד, למשיבים לא ייגרם כל נזק ממתן הצוו, שכן מדובר בסטיק בן למעלה מ-40 שנה, אין כל דחיפות למוכרו בעת הזו וגם אם יידחו טענות המדינה בתביעה העיקרית, ניתן יהיה לקיים את המכירה הפומבית בעתיד הקרוב על ידי המשיבים, המקיימים מכירות מעין אלו לעיתים תכופות, כפי שעולה מהאתר שלהם במרשתת.

לוּ הייתה המדינה מפרטת את גורל שמונת המטוסים הנוספים שהשתתפו במבצע, היתה מתגלה תמונה של מבקשת חסרת תום לב, המוכרת לכל דורש את הפריטים הנמצאים בליבת הבקשה, לאחר שהוציאה אותם ביוזמתה מידיה וכעת היא מבקשת להשיב אותם אליה, ללא כל נימוק משפטי ממשי וראוי.

שנית, במהלך הדיון טענה המדינה לראשונה, כי הראציונאל מאחורי הליך הגריטה של הפריט למצב של חומר גלם הוא, שעל רכוש צבאי להיות ברשות הצבא בלבד, ללא העברתו לידיים פרטיות, שאין עליהן פקוח, בשל החשש שהוצאת רכוש צבאי מידי המדינה עלולה להביא להעתקת טכנולוגיות בידי מי שהציוד הגיע לידיו, התחמשות צבא האויב, פגיעה ביחסים בין המדינה לבין מי שעמו היא מבצעת עיסקאות מכר של רכוש צבאי וסיכון לבטחון המדינה.

...

מאחר והגעתי לכלל מסקנה, כי המדינה לא עמדה ברף המינימלי הנדרש להוכחת סיכויי התביעה, אז ממילא אין נפקות של ממש לשאלה בדבר מאזן הנוחות ואין בקיומו של תנאי זה כדי לכפר ולפצות על היעדר ראיות מספיקות לכאורה לקיומה של עילת תביעה.

משנדחית הבקשה, מתייתר מאליו הצורך לדון ולהכריע בבקשת המשיבים למחיקת סעיפים מסיכומי המדינה.

סוף דבר במכלול האמור לעיל, נדחית הבקשה.

לאחר שניתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד הנתבעים ולאחר שפסק הדין בוטל, תוך חיוב הנתבעים בהוצאות, הוגש כתב הגנתם, בו הם טוענים כי אין יריבות בין הצדדים, שעה שהעמוד STARCLINIC1 שייך לחברת המרכז לתוספות ולא לנתבעים, כי לא נעשה ולא הוכח כל שימוש לרעה במסכי ההיתאגדות, כי פירסום התמונות לא מהוה לשון הרע, כי הנתבעת הינה חברה נפרדת, שהוקמה בשנת 2013 ובעלת תחום פעילות שונה, כי התובע העביר זכויותיו בתמונות לצלם אבוטבול ועל כן לא עומדת לו עילה כלשהיא ביחס לפירסום התמונות, כי עומדת לנתבעים הגנת האמת בפירסום, הגנת תם הלב וכי תמונות התובע התנוססו במרשתת עוד קודם לכם בהסכמתו, באמצעות מכון רפאל ועל כן ממילא לא נגרם לו נזק.

בהסכם שבין התובע לצלם אבוטבול מיום 17.6.13, אמנם נרשם כי כל התמונות יהיו שייכות לצלם והתובע מוותר על כל הזכויות בתמונות לרבות בעיניין הגנת הפרטיות והצלם רשאי לסחור בתמונות, אלא שהוכח במכתב שצורף לראיות התובע, כי ביום 13.4.15 הודיע בא כוח רפאל לבאת כוח התובע דאז, כי הפירסום בפייסבוק הוסר ונותרו רק התמונות באתר של רפאל, ועל בסיס מכתב זה טוען התובע כי הוסכם עם רפאל על צימצום משמעותי בזכותה לעשות שימוש בתמונותיו, צימצום לאתר רפאל בלבד, שהחשיפה שלו נמוכה בהרבה מדפים עיסקיים ברשתות החברתיות, כגון פייסבוק ואינסטגרם ועדותו אמינה עליי.

אין כל ספק, איפוא, כי משבוטל ההסכם עם הצלם והרשות לרפאל צומצמה לאתר שלה בלבד, נותרו כל הזכויות בתמונות, בכפוף לרשות המצומצמת הנזכרת, בידי התובע והוא בעל זכות התביעה בגין שימוש שלא כדין בתמונות המדוברות.

חומרת הפירסום והפגיעה בפרטיות היא לא מבוטלת כאשר מדובר בתמונות הנוגעות לצנעת הפרט ועל אחת כמה וכמה כאשר נעשה בכך לצרכי רווח מסחרי וללא הצדקה כלשהיא.

...

בכתה הגנתה טענה הנ"ל כי תמונות התובע מושא התביעה פורסמו בעמוד אינסטגרם ששמו STARCLINIC1, המנוהל על ידי חברת וואן פלייס נטו בע"מ ולא על ידי חברת המרכז לתוספות, כי התובע העביר את זכויותיו בתמונות שצילם הצלם אבוטבול לאחרון, לפי הסכם מיום 17.6.13, שאף צורף לתביעה, כי בחודש דצמבר 2017, עת פורסמו התמונות לטענת התובע, ניהלה חברת וואן פלייס את חשבון האינסטגרם בו פורסמו התמונות וכי יש לדחות את התביעה.

לפיכך, העובדה שהיה פרסום קודם בין השנים 2013 ל-2015 בפייסבוק של רפאל ובאתר שלה גם לאחר המועדים הנ"ל, היא בהחלט שיקול להפחתת גובה הפיצוי, אולם ודאי שלא למניעת הפיצוי ומסקנה זו (שמדובר בשיקול להפחתת הפיצוי), נכונה גם אם התביעה היא לפיצוי ללא הוכחת נזק.

סוף דבר אשר על כן, הנתבעים ישלמו לתובע ביחד ולחוד 50,000 ₪.

כן ישלמו הנתבעים ביחד ולחוד לתובע, חלק יחסי מהוצאות האגרות של התובע, בשיעור שווה ליחס שבין סכום התביעה לסכום שנפסק, היינו בשיעור 50%.

בהקשר זה יש להפנות לדברים שנאמרו ב- ע"פ 8627/14 דביר נ' מדינת ישראל (2015) : "הסמארטפון הפך זה מכבר לידידו הטוב של האדם. דומה כי לא תהא זו הפרזה לומר כי בטלפון הסלולארי טמון סיפור חייו של האדם בהאידנא, באשר אצורים בתוכו רגעים וזיכרונות משמעותיים מחייו של אדם, לצד מידע ופרטים חיוניים לתפקודו היומיומי - תמונות של עצמו ושל יקיריו, כתובות ומספרי טלפון של קרובים ומכרים, יומן, פתקי תזכורות ולוח שנה, ועוד". כמו-כן, ראו בש"פ 5105/20 שמעון נ' מדינת ישראל (2021) שם נקבע כי:  "מעת פריצתם של הניידים החכמים לחיינו במהלך שנות האלפיים, ועם התקדמותה המואצת של הטכנולוגיה, מכשירים אלה טומנים בחובם מיגוון הולך וגובר של אפשרויות שימוש. הצע עשיר של יישומונים עומד לרשות המשתמשים, כל אחד לפי בחירתו, העדפותיו וצרכיו - ובין היתר ניווט, קניה, מדיה חברתית, למידה ופנאי, ניהול זמן, שימושים פינאנסיים ועוד כהנה וכהנה - ובהתאם מכשירי הטלפון החכמים אוצרים בתוכם יותר ויותר מידע אישי ופרטי. לא רק תמונות, הודעות דואר אלקטרוני, יומן אישי, מידע רפואי, היסטורית גלישה באנטרנט וכיוצ"ב; אלא גם מידע שנאסף על ידי מפעילי היישומונים השונים, כדוגמת מיקומים גיאוגרפיים, העדפות קניה, הרגלי צפייה וכן הלאה. הטלפון הנייד הפך זה מכבר לעולם ומלואו המוחזק בכף היד - ומכאן החשש הכבד מפני חדירה לפרטיות כתוצאה מחיפוש בו". אשר ליסוד השלישי, סעיף 2 לחוק קובע רשימה סגורה של מקרים המהוים פגיעה בפרטיות.

(5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפירסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך הסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו; לענין זה, "כתב" – לרבות מסר אלקטרוני כהגדרתו בחוק חתימה אלקטרונית, התשס"א-2001; .

(7) הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי ענייניו הפרטיים של אדם; (8) הפרה של חובת סודיות לגבי ענייניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע; (9) שימוש בידיעה על ענייניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נימסרה; (10) פירסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקות (1) עד (7) או (9); (11) פירסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, לרבות עברו המיני, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד".

בספרו של דן חי הגנה על הפרטיות בישראל, עמ' 251 (2006) נאמר כי התפיסה הפרשנית היא לפרש את המילים "צינעת חייו האישיים של אדם" "על דרך הצימצום ...לא ראו בנוסח המילים ככולל את כל העניינים הפרטיים של אדם, אלא רק אלו שבצינעה לפי טיבם, כגון יחסי אישות, העדפות מיניות, הזכות להקים מישפחה, עינייני בריאות וכיו"צ, עניינים שיש בהם דרגה גבוהה של אינטימיות". התובעת צרפה לתצהירה תיכתובות ווטספ בינה לבין בעלה הקשורים לענייניהם הפרטיים בהחלט, שאין ספק כי חשיפתם לעין זרה עולה כדי פגיעה בצינעת חייה (התכתובות צורפו כנספח 4 לתצהירים המשלימים מטעם התובעת).

...

אני מקבל את טענת הנתבעת לפיה יש לייחס לתובעת אשם תורם בשל כך שלא דאגה לאבטחת המידע במכשיר טלפון הנייד שברשותה באמצעות סיסמא, זיהוי פנים או זיהוי ביומטרי.

נוכח האמור ובשים לב לחומרת הפגיעה והיקפה היחסית המצומצם (הנובע מכך שהוכח שלכל היותר אדם אחד נחשף לתוכן מכשיר הטלפון), התנהלות הנתבעת, העדר כוונה הנתבעת לפגוע בתובעת, ואשמה התורם של התובעת, אני סבור כי הפיצוי הראוי בגין פגיעה זו בפרטיות התובעת, עומד על כמחצית הפיצוי הסטטוטורי (המשוערך) הקבוע בסעיף 29א לחוק בסך של 30,000 ₪.

הפיצוי בגין עילת הפגיעה בפרטיות כולל בחובו אף פיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לתובעת, ואין לפסוק לה פיצוי נפרד בגין כך. סוף דבר אני מקבל את התביעה באופן חלקי ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 30,000 ₪.

נטען כי "בין השורות" ניתן להבין שהעותרת מתכוונת לפרסם את המידע ברבים, לרבות ברשת האנטרנט.

נטען שידוע כי המקום מצולם ואינו רשות היחיד.

בעיניין זה יש להזכיר שיש מקום להבחין בין עצם החשיפה של הפרט לאנשים אחרים כשהוא מצוי במרחב מסויים (פרטי או צבורי) לבין התעוד הטכנולוגי שלו במקומות אלה הטומן בחובו פגיעה משמעותית יותר בפרטיות (ראו בעיניין זה מיכאל בירנהק פרטיות: תמונת מצב משפט, חברה ותרבות ב, 13 (2019)).

בשונה מכך, ביחס לסרטוני מצלמות האבטחה המתעדים אזורים מוגבלים, אליהם יכולים להכנס רק מורשים, העברת הסרטונים לידי העותרת לצורך פירסומם טומנת בחובה פגיעה בזכות לפרטיות ולכן צדקה הרשות כאשר נימנעה מלהעבירם לידי העותרת.

...

כמו כן, צוין כי בקשה לקבלת ההקלטות התקבלה גם מטעם משטרת ישראל, אולם למיטב ידיעת נציגי החברה בסופו של דבר המשטרה לא הייתה מעורבת באירוע.

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה, אני סבור שמדובר באזורים בהם מתקיימת ציפייה לגיטימית של המצולמים לפרטיות, אם כי ברמה מוחלשת, ולצורך הדיון יש לראות בהם כ"רשות היחיד".

סוף דבר - בהתאם לכל האמור לעיל, על המשיבות להעביר לידי העותרת את הסרטונים ממצלמות האבטחה המכונות ""מתנייעת דרום מערבית" ו-"מתנייעת צפונית" הממוקמות בפתח מנהרת השחקנים.

התוצאה הינה שהעתירה מתקבלת בחלקה ונידחת בחלקה.

ש: צירפנו תמונות שלכם שפרסמתם בכל מיני פלאטפורמות באנטרנט ובפייסבוק שליד הצילומים כדי לתעד תאריך שמנו עתון של אותו יום שמראה שבדצמבר 2021 כימעט 4 חודשים אחרי המכתב של ספטמבר 2021 והצילומים עדיין מפורסמים ברשתות חברתיות וכל מיני פלאטפורמות חברתיות, מתי הסרתם.

לא מצאתי כי נתקיימו במקרה דנן תנאי הגנת תום הלב, היה על הנתבעת לדעת על האפשרות של פגיעה בפרטיות, הצלום נעשה מתוך הבית ולא מרשות הרבים ובחלק מהתמונות מופיע פנים הבית ויטרינת הסלון.

התובעים הסתמכו על החלטת בית המשפט העליון בפס"ד אבני רביד שהוזכר לעיל, שם נדחתה טענת התובעים כי צלום ביתם של התובעים ופירסום התמונה בעלון שיווקי בעל תפוצה רחבה, מהוה פגיעה בפרטיותם באופן המקים להם זכות לפצוי מכוח חוק הגנת הפרטיות, וזאת בהעדר הגדרה של צלום חזותו של מבנה כפגיעה בפרטיות ברשימת הפעולות המפורטות בסעיף 2 לחוק.

...

על פי תשתית הראיות שבפני בית המשפט, אני קובעת שהנתבעת לא הרימה את הנטל המוטל עליה ואין בעדותו של המצהיר כדי לעמוד ברף הנדרש בהליך אזרחי ולקבוע כי ניתנה הסכמה, שהרי הסכמה לצילום ופרסום התמונות צריכה להיעשות מדעת ובאופן מפורש או במשתמע.

וכדברי השופט סולברג בפסק דין אבני רביד הנ"ל "איתן הוא כוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט. תכליתם ליתן סעד לנפגע במקרים אשר בהם אין לאל ידו של חוק ספציפי להושיעו אך הצדק מחייב לסעדו". בהינתן האמור, טענת התובעים לפיצוי בגין הפרה של חוק עשיית עושר ולא במשפט, נדחית.

סוף דבר לאור האמור, אני מקבלת את התביעה בחלקה וקובעת כי הנתבעת הפרה את ס' 2 (11) לחוק הגנת הפרטיות ובשל פגיעה זו תפצה את התובעים בסך של 18,000 ₪.

בהתחשב בסכום התביעה שנתבע והסכום שנפסק, עילות התביעה שנזנחו במהלך הדיון, ולאחר ששקלתי את השיקולים הנדרשים לעניין, אני קובעת כי כל צד יישא בהוצאותיו.