פרסום טלפון של אדם אחר לקבלת פניות הטרדה ודיעה

לטענת התובע, לאחר שהגיעו תלונות נוספות על חוקרת בשם אריקה מזרחי, היתקשר ביום 30.5.02 למספר טלפון, שהופיע בספר הטלפונים תחת השם אריקה מזרחי, על מנת לאמת את זהותה כחוקרת מישטרה ולקבל את פרטיה לצורך הגשת הליכים משפטיים נגדה (להלן: "שיחת הטלפון").

עילה 2 – עוולת הרשלנות, על פי סעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]: התובע טוען כי מעשיה של הנתבעת - עת הגישה את התלונה כנגד התובע במקום עבודתה; ניהלה "חקירה עצמית" של תלונתה; כתבה מיזכר כוזב בגין "עבירות" של התובע, אשר הוא לא ביצע אותן; פנתה לבית המשפט לשם השגת פלט שיחות למטרת זהוי התובע והטרדתו; פנתה למשטרת חיפה על מנת שזו תעצור את התובע; מחקה הקלטת שיחה בין הצדדים; העלימה את מכשיר המשיבון - עולים כדי רשלנות.

כמו כן, טוען התובע כי הנתבעת שידלה אחרים להטרידו וכן הפרה את חובת הסודות לגבי ענייניו הפרטיים ואף מסרה פרטים אלו לאחרים ושלא למטרה לשמם נימסרו לה. עילה 4 – לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965: בחודש ינואר 2012, ובאמצע חקירתה הנגדית בהליך הפלילי, החליטה הנתבעת ליזום פניה מטעמה לאמצעי התיקשורת, תוך היתייחסות לעובדות הנידונות במשפט הפלילי ובהליך זה. התובע פירט בכתב התביעה את תוכן הדוא"ל שהפיצה הנתבעת למספר אמצעי תיקשורת ובו, לטענתו, פירסמה לשון הרע נגדו.

בית המשפט קיבל את עמדתו של התובע, שגם בהנחה שאמר את האמירה המיוחסת לו, לא עבר עבירת איומים, וקבע בהכרעת הדין כי הדברים שאמר התובע לנתבעת, ככל ונאמרו, אינם עולים כדי איום: "לטעמי, צדק הנאשם בסיכומיו בטוענו, כי המבחנים לעיל שנקבעו ביחס לעבירות האיומים לא היו מתקיימים גם אם הייתי מאמצת את גרסת המתלוננת לפיה הדברים הנטענים בכתב האישום נאמרו כלשונם" (פסקה 122 להכרעת הדין).

...

סוף דבר לאור האמור לעיל, הבקשה מתקבלת באופן חלקי.

התביעה נדחית על הסף ביחס לכלל עילותיה, למעט עילת לשון הרע.

אני מורה איפוא לתובע, להגיש לתיק בית המשפט בתוך 14 יום מיום קבלת החלטה זו, העתק מהמכתב שנשלח בדואר אלקטרוני ע"י הנתבעת והעתק מהקלטת הראיונות.

סעיף 2(1) קובע כי פגיעה בפרטיות היא: "בילוש או היתחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת;". בהתאם לפסיקה, "בילוש או היתחקות אחרי אדם" כמשמעם בחוק הגנת הפרטיות, הנם בקשר עם מעקב חצוני אחר תנועות של אדם [ר' בג"צ 249/82 ועקנין - בית הדין הצבאי לערעורים (28.4.83)].

נושא משרה מוגדר כ: "מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים;". סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, מורה כדלהלן: "לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול – (1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצידם; (2) לבזות אדם בשל מעשים, היתנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3) לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו; (4) לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו;" סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קובע מה ייחשב בגדר פירסום: "פירסום, לעניין לשון הרע – בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמוית, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר". כמו כן, סעיף 2(ב) קובע כי: "רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פירסום אחרות- (1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;". בהתאם להלכה הפסוקה "בחינת התקיימותה של לשון הרע נבחנת בארבעה שלבים - "בשלב ראשון, יש לברור מהביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה של האדם הסביר, היינו לפי מבחן אובייקטיבי, על פי הנסיבות ולשון הדברים. בשלב השני, יש לברר על פי תכלית החוק באם מדובר בביטוי המהוה לשון הרע על פי סעיפים 1 ו - 2 לחוק. בשלב השלישי, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בסעיפים 13 - 15 לחוק. בשלב רביעי, יש לידון בשאלת הפיצויים המגיעים לנפגע" (עניין הרציקוביץ'; ע"א 89/04 נודלמן נ. שרנסקי [פורסם בנבו] (4.8.08).

עדת התובעת, ליה הצהירה בעיניין זה כדלהלן: "הימים הראשונים בעבודתי בחנות היו קשים מאוד. הכללים היו נוקשים: אסור היה לשבת בזמן העבודה בשום אופן, כל תנועותינו היו מנוטרות באמצעות מצלמות אבטחה. אסור היה להחזיק בטלפון, אסור היה לאכול בזמן העבודה ולא ניתנה הפסקת אוכל". (ס' 4 לתצהירה של ליה, ההדגשה אינה במקור).

כך, יום אחד ביקשה לעבוד במשמרת בוקר, כאשר התובעת שמעה את איציק אומר לעובד אחר של הנתבעת: "חכה תראה איך אני דופק אותה עכשיו". או אז פנה איציק לתובעת ואמר לה שהיא צריכה להשאר עד סוף היום מאחר שייתכן ויהא צורך בשינוי תימחור הנעליים.

יש לראות במועד בו התובעת הודיעה כי אינה מוכנה יותר לעבוד כמקיימת אחר דרישת ההתראה שכן משעה שההתנהלות אשר אפיינה את העסקתה נמשכה , עזבה התובעת את מקום העבודה לאחר שהתריעה מספר חודשים טרם עזיבתה כי אינה מוכנה להמשיך לעבוד במקום לאור אופן העסקתה קרי, היתנהלות מנהל החנות והיחס לו "זכתה" במהלך תקופת עבודתה.

עוד נציין כי בעיניינו מיתקיים התנאי השלישי האחרון, כאשר עולה בבירור מחומר הראיות כי מיתקיים קשר ישיר בין ההתפטרות של התובעת לבין אותן "נסיבות אחרות שביחסי העבודה". לאור הדברים האמורים, תביעתה של התובעת בגין רכיב זה- מתקבלת.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלנו את מכלול טענות הצדדים ומסמכי התיק, הכרעתנו היא כי דין התביעה להתקבל בחלקה, כפי שיפורט בהרחבה להלן.

אשר לדעתנו - נקדים אחרית לראשית, ונבהיר כי לאחר בחינת טענות הצדדים וכן עיון בכלל המסמכים שהונחו בפנינו, באנו לכלל מסקנה כי דין תביעתה של התובעת בגין שעות נוספות להתקבל, ונפרט.

ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין." על אף האמור, בהתייחס לתיקון זה, עמד בית הדין הארצי זה מכבר על כך שתיקון 24 כאמור לעיל לא פטר את העובד או העובדת מהגשת גרסה סדורה ביחס לשעות עבודתם: "אכן, על פי תיקון 24, אם המעסיק "לא הציג רישומי נוכחות מתוך פנקס שעות עבודה, ככל שהוא חייב לנהלו", דהיינו פנקס עבודה על פי סעיף 31 לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"ח – 1958, עובר אל המעסיק הנטל להוכיח כי "העובד לא עמד לרשות העבודה במשך שעות העבודה השנויות במחלוקת". אין בהוראות תיקון 24 לחוק הגנת השכר כדי לפטור את העובד מהצגת גרסה בנוגע לשעות העבודה הנוספות או שעות העבודה במנוחה שבועית שבהן לטענתו עבד ולא שולם לו בעדן שכר או הגמול המגיע לו לפי החוק, ומהצגת תחשיב, ולו על דרך של אומדנא, של הסכום הנתבע על ידו כשכר וגמול בעד עבודה בשעות נוספות ובמנוחה שבועית על יסוד גרסתו.

אשר לתביעת התובעת לפיצוי בגין הלנת השכר, בנסיבות דנן, בהן הסכומים הנתבעים על ידי התובעת שנויים במחלוקת בין הצדדים, מצאנו שלא לפסוק לתובעת פיצוי בגין רכיב זה. סוף דבר התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבעים 1-4 טוענים לעומת זאת, כי שמו ו/או כל פרט מזהה אחר של התובע לא פורסם בפירסום שצורף כנספח 15 לתצהירו - הודעה על הצפת הסאונה.

התובע אף מפנה למסרון מיום 26.11.14 לפיו הנתבע 1 פנה ביום 26.11.14, וביום 17.9.15 אל מר ברגר ופירסם גם בפניו את דברי לשון הרע, כי לתובע חובות בגין ועד בית, התובע גרם לנזקים וחובות - בגינם עומד מר ברגר להיתבע, הכול במטרה לפגוע בשמו הטוב של התובע ולגרום למשכיר ברגר לפנות את התובע מהדירה (ראו: נספחים 6, 8א-ב לתצהיר התובע, מוצג נ/3).

דברים דומים הועלו על-ידי עד התובע - מר בן בסט אשר העיד, כי התובע היה מטריד אותו כל הזמן (ראו: פרוטוקול מיום 4.11.20 עמוד 11 שורות 21-23 ושורות 28-29), וכן על-ידי מר ברגר, כי כל מספר חודשים היה מקבל שיחות טלפון מדיירים ביניין שיש להם "צרות" עם התובע (ראו: פרוטוקול מיום 4.11.20 עמוד 15 שורה 15).

...

לאור כל האמור לעיל, טענת התובע בדבר פגיעה בפרטיותו, נדחית בזה.

סוף דבר אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, דין התביעה להידחות.

התובע ישלם לכל אחד מהנתבעים 1,2,3,4, הוצאות משפט, ושכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ש"ח (כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מיום מתן פסק-הדין ועד התשלום בפועל.

מח"ש הודיעה לנתבעת שהגורם המוסמך לידון בעיניין הוא משטרת ישראל והמכתב (אליו התייחסו כערר על סגירת התלונה) הועבר לטיפולה.

בהגשת תלונה על הנפגע בענין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בענין המשמש נושא התלונה ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פירסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה".

התובעים טענו, כי "על פי ההנחיות להגשת ערר, כפי שמתפרסמות באתר פרקליטות באתר פרקליטות המדינה, וכפי שבוודאי הוסברו לנתבעת (שכן את בקשת הערר היא הגישה במועד), היה עליה לשלוח את הערר לגוף שקיבל את ההחלטה האמורה... ולא לפרקליט המדינה, כפי שבחרה הנתבעת לעשות". נטען, כי בחירת הנמען הייתה מכוונת, ומטרתה הכפשת התובעים, בכסות של פניה לגורם מוסמך.

התובע טען, כי המכתב רצוף אמירות שהן לשון הרע, כדלקמן: "לסעיף 3 במכתב שבנידון - ואין ולו היה כל סיכסוך שכנים! התלונות שהגשתי הן נגד התוקפנות והבריונות הנפשעת של איתי בר ביא כלפיי וכלפי משפחתי. אין כל סיכסוך. יש רק אלימות יזומה של הטיפוס האלים האזה עם כלבי הפיטבול המסוכנים שלו ואיומיו לשסות אותם בי ובמשפחתי... בושה שאדם כל כך אלים ומסוכן נמצא בשורות המישטרה... "תמהה אני מה השיב, בטרם היתקבל, בשאלון בדיקת התאמה של משטרת ישראל הבודק את מידת האמינות, היושר וטוהר המידות". למקרא סיכומיהם של התובעים, עולה כי הם לא חזרו על הטענות בכתב התביעה ולא הפנו לאמירות שצוטטו בכתב התביעה בכל הנוגע למכתב זה (ראה סעיף 34 לסיכומי התובעים).

סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות קובע כי "...פגיעה בפרטיות היא אחת מאלה : (1) בילוש או היתחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת. (2) האזנה האסורה על פי חוק. (3) צלום אדם כשהוא ברשות היחיד...". אמנם, האירוע החל בעימות מילולי בקומת המחסנים, שכלל גידופים משני הצדדים.

בנוסף, כפי שעולה מהצילומים שצורפו כנספח 23 לכתב ההגנה, התובעים עצמם, ובפרט איתי - בנה של רעיה, לא בוחלים בצלום הנתבעת באמצעות מכשירי הטלפון הניידים שלהם (ראה עמ' 47, שורות 3 - 17 לפרוטוקול).

...

לא הוכח מי החל בעימות, אולם שוכנעתי, כי בעת ששהו בקומת המחסנים החל ביניהן עימות מילולי שכלל גידופים משני הצדדים.

סיכום לאור האמור לעיל, אני מקבל את התביעה באופן חלקי בלבד, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע מס' 1 (איתי) סך של 4,500 ₪, לתובעת מס' 2 (רעיה) סך של 750 ₪ ולתובעת מס' 3 (ימית) סך של 12,000 ₪ ובסה"כ - 17,250 ₪.

בנסיבות העניין, תשלם הנתבעת לתובעים מחצית מאגרת המשפט (1,865 ₪) ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.

על אף האמור הוסיפה התובעת לקבל פניות הממוענות לא לה. ביום 14.1.23 הודיעה לנתבעות כי הפניות מוסיפות להגיע וביום 15.1.23 אישררו הנתבעות כי כתובתה של התובעת נחסמה על ידן ובקשו כי תצרף דוגמא לפניה על מנת שתוכלנה לערוך בדיקה נוספת.

למרות הנטען לעיל, הודתה התובעת בסייפת כתב התביעה בהתייחס לתביעתה לפי סעיף 30א לחוק התיקשורת כי ההודעות שנשלחו לה אינן נושאות אופי פירסומי ו"אינן עונות להגדרה של דברי פירסומת בחוק זה" על אף שב"מהותן היא דואר זבל" משנשלחות לנמען בנגוד לרצונו (סעיף 9 לכתב התביעה).

רק לאחר הגשת כתב ההגנה פנו הנתבעות לאמריקן אקספרס העולמית בהתאם לסעיף 19 לכתב הגנתן, במטרה לסייע לתובעת, וביום 23.03.23 התקבלה תגובת אמריקן אקספרס העולמית לפיה מקור הטעות היא באיות לא נכון של כתובת דואר אלקטרוני של לקוח אחר כאשר בשל הטעות – נשלחו תיכתובות דואר האלקטרוני לכתובתה של התובעת ולא לכתובתו של הלקוח שאליו היו מיועדות.

הן מפאת שאתר אמריקן אקספרס העולמית מפנה לאתר הנתבעות כזרועה הארוכה במדינת ישראל, הן בשים לב להצגת הנתבעת 2 באתר הנתבעות כמי שאחראית לניהול כלל ההיבטים המתייחסים למוצרי אמריקן אקספרס, הן בשים לב למענה הטלפוני שעה שמבקש אדם להיתקשר עם חברת אמריקן אקספרס בישראל ומגיע אל הנתבעות, הן משהנתבעות חתומות על התשובות שנשלחו לתובעת ולבסוף – התערבותן הביאה בסופו של יום להפסקת פניות אמריקן אקספרס העולמית לתובעת ולקבלת הסבר לדברים.

שוכנעתי כי פיצוי זה מאזן נכוחה את מאמציה של התובעת להפסקת הטרדה שנגרמה לה ואשר לא נשא פרי עד להתגייסותן של הנתבעות בשים לב לעיתוי בו נעשה כן. הנתבעות ישלמו לתובעת את הסכום האמור בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין אחרת יישא הסכום הפרישי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה 29.1.23 ועד לתשלום המלא בפועל.

...

אני קובעת כי התובעת הרימה הנטל להוכיח כי היתה חשופה לתכתובות מיותרות, מכבידות, שכל ניסיון והפסיקן עלה בתוהו עד לאחר הגשת כתב ההגנה על ידי הנתבעות.

סיכומו של דבר – באיזון טענות התובעת מחד גיסא והתנהלות הנתבעות מאידך גיסא כפי שפורטו באריכות לעיל, אני קובעת כי בגין הפגיעה בפרטיותה של התובעת ישלמו הנתבעות פיצוי ללא הוכחת נזק בסך כולל של 4,000 ₪ הכוללים גם את הוצאותיה של התובעת, בין היתר בגין האגרה ששולמה על ידה.

שוכנעתי כי פיצוי זה מאזן נכוחה את מאמציה של התובעת להפסקת הטרדה שנגרמה לה ואשר לא נשא פרי עד להתגייסותן של הנתבעות בשים לב לעיתוי בו נעשה כן. הנתבעות ישלמו לתובעת את הסכום האמור בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין אחרת יישא הסכום הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה 29.1.23 ועד לתשלום המלא בפועל.