העובדות הצריכות לעניין:
התובע, שליח בפיצרייה, יליד 19.8.1989, היה מעורב בתאונת דרכים מיום 3.9.10, עת רכב על האופנוע המבוטח ע"י הנתבעת והחליק עקב חצץ שהיה על הכביש, איבד שליטה על האופנוע, עף ממנו ונחבל בגופו (להלן: "התאונה").
בהחלטתי מיום 25.11.16 דחיתי את בקשת התובע לתיקון כתב התביעה מן הטעם שהתיקון המבוקש מעורר עילת תביעה נפרדת שהתיישנה, וקבעתי כי:
"במקרה דנן, פרטי התאונה הראשונה לא הוצגו בכתב התביעה הראשון, התובע ביסס תביעתו על התאונה מיום 3.9.10 ולא היה כל זכר לתאונה מיום 13.4.09. לכן העלאת פרטי התאונה הראשונה מהוה עילת תביעה חדשה שנוצרה כבר ביום 13.4.09. העובדה שהמומחה מטעם בית המשפט ד"ר שרזי קבע כי החלק הגדול של הנכות בשיעור 15% הנו כתוצאה מהמצב הקודם שניגרם מהתאונה הראשונה, עובדה זו חורגת ממרכיבי היסוד של עילת התביעה המקורית שייחסה לנתבעת חבות מכוח התאונה השנייה ולא הראשונה".
עוד קבעתי כי:
"בעניינינו כתב התביעה המקורי הוגש, כאמור, ביום 14.3.12, ואילו הבקשה לתקן את כתב התביעה, שבה מבקש התובע להוסיף עילת תביעה חדשה בקשר לתאונה הראשונה שהתרחשה ביום 13.4.09, הוגשה ביום 28.9.16, קרי כחמישה חודשים לאחר תום תקופת ההתיישנות. לפיכך, קיים בפנינו מחסום דיוני ומהותי להתיר תיקון כתב התביעה".
כאמור, הגיש התובע בקשת רשות ערעור על החלטתי הנ"ל לבית המשפט העליון שדחה את הבקשה אף ללא צורך בתגובה תוך קביעה כי:
"חלפו יותר משבע שנים מיום התאונה הראשונה ועד להגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, ובית משפט קמא קבע כי העילה היתיישנה. בקביעה זו לא מצאתי להתערב, באשר אין ממש בטענותיו של המבקש לעיכוב, הארכת או השעיית מרוץ ההתיישנות. על פי כתב התביעה המתוקן, בעקבות התאונה הראשונה המבקש סבל מפריקות כתף. המדובר בנזק ברור וגלוי, וכפי שנפסק לא פעם – במקרים מעין אלה יריית הפתיחה למירוץ ההתיישנות איננה מושהית עד למועד שבו התקבלה חוות דעת רפואית ... נמצא כי בדין דחה בית המשפט את הבקשה לתיקון כתב התביעה, שהוגשה באופן שמעורר לראשונה את עניין התאונה הראשונה. כאן המקום להבהיר כי בנגוד לטענתו של המבקש, התאונה הראשונה לא מוזכרת בכתב התביעה המקורי, אף לא ברמז.
קביעת הנכות הרפואית:
המומחה מטעם ביהמ"ש ציין כי התובע סובל מפריקות חוזרות וכי קיימת נכות בשיעור 20%, אך הדגיש כי:
"קיים בברור מצב קודם בכתף שאחראי לרוב הנזק הקיים כיום ולכן יש לייחס רק רבע מהנכות לתאונה הנידונה ב 3.9.10".
המומחה הגיע למסקנה כי "גובה הנכות כתוצאה מהתאונה ב 3.9.10 עומד על 5%".
ראוי לציין כי ממכתב השיחרור של המרכז הרפואי בני ציון מיום 15.4.09 עולה כי התובע "... סובל מפריקות חוזרות בכתף שמאל גם מהתנועות הכי קלות...." – ת/32 .
...
בהחלטתי מיום 25.11.16 דחיתי את בקשת התובע לתיקון כתב התביעה מן הטעם שהתיקון המבוקש מעורר עילת תביעה נפרדת שהתיישנה, וקבעתי כי:
"במקרה דנן, פרטי התאונה הראשונה לא הוצגו בכתב התביעה הראשון, התובע ביסס תביעתו על התאונה מיום 3.9.10 ולא היה כל זכר לתאונה מיום 13.4.09. לכן העלאת פרטי התאונה הראשונה מהווה עילת תביעה חדשה שנוצרה כבר ביום 13.4.09. העובדה שהמומחה מטעם בית המשפט ד"ר שרזי קבע כי החלק הגדול של הנכות בשיעור 15% הינו כתוצאה מהמצב הקודם שנגרם מהתאונה הראשונה, עובדה זו חורגת ממרכיבי היסוד של עילת התביעה המקורית שייחסה לנתבעת חבות מכוח התאונה השנייה ולא הראשונה".
עוד קבעתי כי:
"בענייננו כתב התביעה המקורי הוגש, כאמור, ביום 14.3.12, ואילו הבקשה לתקן את כתב התביעה, שבה מבקש התובע להוסיף עילת תביעה חדשה בקשר לתאונה הראשונה שהתרחשה ביום 13.4.09, הוגשה ביום 28.9.16, קרי כחמשה חודשים לאחר תום תקופת ההתיישנות. לפיכך, קיים בפנינו מחסום דיוני ומהותי להתיר תיקון כתב התביעה".
כאמור, הגיש התובע בקשת רשות ערעור על החלטתי הנ"ל לבית המשפט העליון שדחה את הבקשה אף ללא צורך בתגובה תוך קביעה כי:
"חלפו יותר משבע שנים מיום התאונה הראשונה ועד להגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, ובית משפט קמא קבע כי העילה התיישנה. בקביעה זו לא מצאתי להתערב, באשר אין ממש בטענותיו של המבקש לעיכוב, הארכת או השעיית מירוץ ההתיישנות. על פי כתב התביעה המתוקן, בעקבות התאונה הראשונה המבקש סבל מפריקות כתף. המדובר בנזק ברור וגלוי, וכפי שנפסק לא פעם – במקרים מעין אלה יריית הפתיחה למרוץ ההתיישנות איננה מושהית עד למועד שבו התקבלה חוות דעת רפואית ... נמצא כי בדין דחה בית המשפט את הבקשה לתיקון כתב התביעה, שהוגשה באופן שמעורר לראשונה את עניין התאונה הראשונה. כאן המקום להבהיר כי בניגוד לטענתו של המבקש, התאונה הראשונה לא מוזכרת בכתב התביעה המקורי, אף לא ברמז.
הפסד שכר לעתיד:
ראוי לציין כי בראש נזק זה של הפסד שכר לעתיד ומאחר ששני הצדדים לא הביאו בפני בית המשפט נתונים וראיות מספיקות שיהיה בהם כדי לאפשר לו להגיע בקירוב ובמידה מסוימת לתוצאה נכונה וקרובה לאמת כי הרי עסקינן בהערכות ולא בקביעות מדויקות ולאור החזקה שנקבעה בפסק דין אבו חנא, סבורני כי ניתן לעשות את החישוב לפי השכר הממוצע במשק, ונכות תפקודית של 5%, עד הגיע התובע לגיל הפרישה המקסימלי 67 שנים- (מקדם היוון ל- 38 שנים וחמשה חודשים - (462 חודש) = 273.7952).
לאור האמור לעיל, ובהתחשב במהות פגיעתו והנכות הרפואית הצמיתה -והנכות התפקודית שנקבעה - (5%), נראה לי שנכון לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה של עזרת הזולת על דרך האומדנה הן לגבי העבר והן לגבי העתיד ואני מעמיד את הפיצוי המגיע לו על סכום גלובאלי בסך של 50,000 ₪.
סיכום:
מהאמור לעיל מתקבלת, אפוא, הערכת הנזקים הבאה:
כאב וסבל : 9,431 ₪
הפסד השתכרות בעבר: 6,840 ₪
הפסד השתכרות בעתיד: 131,038 ₪
הפסד הפרשות המעביד לפנסיה: 16,545 ₪
הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד: 20,000 ₪
נסיעות וניידות לעבר ולעתיד 20,000 ₪
עזרת צד ג' ומטיבים לעבר ולעתיד: 50,000 ₪
----------------------------------------------------------------------
סך הכל: 253,854 ₪
סוף דבר:
אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 253,854 ₪.
