פרוטוקול עדות של אדם שנפטר כראיה בבית משפט

הנוטריון העיד שאינו מכיר את התובע 2 וכי מעולם לא פגש אותו עד למועד בו נפגשו באולם בית המשפט (עמ' 16 שורה 22; עמ' 20 שורות 29-31 לפרוטוקול).

ברם, יש לסייג את הדברים ולהדגיש שדבריה של התובעת נאמרו באופן כללי מבלי שנדרשה לדייק אם גם בתקופת עריכת הצוואה (שנה ומחצה בקירוב עובר לפטירת המנוח) עשתה כן. כמו כן, דומה שאין חולק שהחל משנת 2009 אין התובעת 1 מתגוררת באופן קבוע בבית, ולטענתה עד פטירת המנוח הגיעה מידי בוקר לבקר אותו ולהביא עימה מזון ולאחר מכן הלכה לעיסוקיה (עמ' 115 שורות 25-26 לפרוטוקול; התובעת לא נישאלה באיזה תקופה עשתה כן ואניח לצורך הדיון שעשתה כן גם במועד עריכת הצוואה).

בהקשר זה קבעה הפסיקה שעדות מהימנה של הנוטריון אשר התרשם מהמנוח טרם עריכת הצוואה, די בה כדי להסיר ספק בדבר כשרות מצוה לערוך צוואה, כאשר אין בפני בית המשפט ראיות אחרות על כשרות המצווה בעת עריכת הצוואה, לרבות עדות רפואית, וייתכנו נסיבות בהן היא אף עדיפה על פני עדות רפואית [עניין בנדל].

...

אני קובעת אפוא שעלה בידי התובעים לעמו בנטל השכנוע ולהוכיח שלא נפל פגם בצוואה או טעם אחר המצדיק את פסילתה.

אשר על כן, הריני מורה כדלקמן: דין הבקשה לצו קיום צוואה (ת"ע 11710-03-16) להתקבל.

דין ההתנגדיוות לקיום הצוואה (ת"ע 17396-12-17) להידחות.

דו"ח ועדת הבדיקה של משרד הבריאות כחלק מראיות התובעים הוגש לתיק בית המשפט דו"ח ועדת בדיקה בעיניין נסיבות המקרה שמונתה על ידי משרד הבריאות, על פי סעיף 21(א)(3) לחוק זכויות החולה (להלן: דו"ח הבדיקה).

לאחר שפנו התובעים לבית החולים, לקח לפרופ' קדרון מספר ימים בודדים להשלים את הנתיחה (לפני כן, לאורך השנים בוצעו בדיקות רבות, כחלק מהנתיחה, אשר ניתן לקבץ את הזמן שלקחו ל-13 ימים ברוטו ואף לפי עדותה של פרופ' קדרון, 13 שעות נטו.

טענת הנתבעת כי התובע לא הסכים להמתין לקבלת הטפסים אינה מורידה מעצם ההתרשלות באי מילויים והוצאתם, שכן היה על הנתבעת לדאוג לקיום טופס לידת עובר מת בעת העברתה מבית החולים למכון הפתולוגי, כפי שאף העידה פרופ' קידרון (ראו: פרוטוקול הדיון מיום 11/3/2021, עמ' 22, ש' 28-37).

...

הכרעה ודיון לאחר ששקלתי את טענות הצדדים והראיות שהובאו לפני, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל.

לאור האמור, אני קובע כי לא הוכחה.

לאחר שאני שוקל את כל אלה, את הסכומים שנפסקו במקרים אחרים, אני סבור כי יש לפסוק לכל אחד מהתובעים סך של 160,000 ₪ ולהעמיד את הפיצוי הכולל על סך של 320,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

התוצאה אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 320,000 ₪.

ניתן להעלות השערות שונות מדוע מוען עו"ד וולף להודעה, והאם הדבר נעשה לצורך הדפסתה, אלא שהשערות מעין אלה נותרו בגדר ספקולאציות בלבד בשל מחדלו הראייתי הבולט של התובע בכל הנוגע לזימון עדים.

למותר לציין שיפוי הכוח לא הוצג ורעייתו לא העידה בעיניין זה. התובע טען כי בפועל הוא שביצע את ההעברה באישור רעייתו מאחר ש"יש לנו בבית את הקודים ואנחנו עובדים ביחד" (עמ' 17 לפרוטוקול, שורות 12-9).

בקצרה ייאמר כי בעיניין סרור הובהר כי מתן סעד לתובע המציג גרסה שקרית לפני בית המשפט "עלולה להביא למצב בו כי לבעל דין במשפט האזרחי קיים תמריץ של ממש לשקר. אם לא יחשפו השקרים – יזכה בדין. אם יחשפו השקרים, אולם אגב חקירת עדי הצד שכנגד ניתן יהיה לבנות, ולו בדי עמל, גרסה עובדתית שיש עמה כדי להקים עילת תביעה, אף אז ימצא הוא זוכה בדינו, על אף שקריו. ספק רב בעיני אם יש להעניק סעד מעין זה לאדם שבחר לכזב לבית המשפט. מתן הסעד לדובר שקר, המביא עדי שקר מטעמו, יש בו גם כדי להביא לזילות של המערכת המשפטית, שבמקרה מעין זה תעניק סעד גם למי שבא לפניה בידיים לא נקיות". באותו עניין הובאו גם דבריו של כבוד השופט סולברג לפיהם במצב מעין זה יש לחשוש כי מי שפורש מהאמת בעיניין אחד עושה כן גם בעניינים אחרים, וכי יש להעניק משקל לשיקול המוסדי שעניינו בכך ש"אין ליתן פרס לדוברי שקר" (ע"א (מחוזי י-ם) 6725-05-10 מדינת ישראל נ' עיזבון זבן, מיום 7.8.11, בפיסקה 19 לפסק-דינו).

בין היתר נטען שמי שהקליט את השיחה הוא פרלמוטר ז"ל, עניין שעלה לראשונה בחקירת התובע, אך המקליט לא רק שלא התייצב לדיון (מטעמים מובנים) אלא שהוא לא היתייחס לכך כלל בתצהיר שחתם קודם למותו; נטען שההקלטה עצמה לא הוגשה כראיה לבית המשפט, ולא הוגשה הצהרה של המקליט; נטען שהתמלול כולל סימונים רבים של "..." באופן שמעיד על כך שמדובר בהקלטה לא ברורה ולא מלאה; ונטען שעולה מהתמליל שרק חלק מהפגישה הוקלט (מסקנה זו אכן עולה בבירור מעיון בתחילת התמליל).

...

המסקנה מכל אלה היא שדין התביעה להידחות.

סוף דבר דין התביעה להידחות הן מהטעם שהתובע כשל בהרמת הנטל המוטל עליו, הן מהטעם שביקש להסתמך על מסמך מזוייף ואין מקום להושטת סעד למי שפועל בדרך זו. לפיכך התביעה נדחית.

בנסיבות אלה ישלם התובע לנתבע הוצאות משפט בסכום כולל של 25,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 58,500 ₪.

התובעים טוענים כי היה על מד"א לפנות את המנוח לבית החולים תל השומר הסמוך, וכי הפינוי לבית החולים בלינסון המרוחק יותר נעשה כדי לאפשר תרומת איברי המנוח בבית חולים זה. נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות הורה על הקמת ועדת בדיקה בהתאם לסעיף 21(א)(3) לחוק זכויות החולה, "לצורך בירור נסיבות ההדרדרות הפתאומית במצבו של [המנוח] במהלך ניתוח שאיבת השומן, שהביאה בסופו של דבר למותו, ובחינת השיקולים שהביאו לפינויו לבית חולים שאינו הקרוב ביותר". הועדה ראיינה מספר גורמים, לרבות נתבעים 5-3 ונציגים של הנתבעים האחרים (כולל הפראמדיק בניידת מד"א), בחנה מסמכים רפואיים וביקרה במקום, וב-20/10/2020 פירסמה דוח בו היתייחסות לגורמים השונים ותפקודם בארוע.

מדובר איפוא בחיסיון עוצמתי, שניזון מאינטרסים צבוריים חשובים, אך למרות זאת, ומתוך הבנה לקושי באיתור ראיות בחלק מתביעות הרשלנות הרפואית, קבע המחוקק כי החיסיון הוא יחסי ולא מוחלט, ופתח פתח צר בו רשאי בית משפט – ורק בית משפט – להורות על העברת פרוטוקול במקרים חריגים בהם מצא כי עשיית הצדק גוברת על תכלית החיסיון (סעיף 21(ד)).

טעם הדבר הוא שהחיסיון משקף אינטרס צבורי חיוני, ונועד, כאמור, לאפשר ביקורת רפואית יסודית ומקצועית והפקת לקחים לטובת מערכת הבריאות כולה, ובעת בחינת בקשה לגילוי הפרוטוקולים יש לשקול את האינטרסים הציבוריים שבסיס החיסיון ולא את רצונם של הנבדקים או המטופל לקדם את ההליך השפוטי האישי, להקל עליהם להגיש ראיות או לקבל לידיהם נוסח של עדותם הקודמת כדי שלא יסתרו את דבריהם בפני הועדה (עמית, 929-928, והפסיקה שפורטה למעלה).

הטענה המרכזית היא, כאמור, שמד"א חולקת על מסקנות הועדה שלטעמה שגויות ופוגעות בה, אך מי שקובע רשלנות הוא בית המשפט ולא הועדה, ופתוחה בפני מד"א הדרך לזמן את העדים מטעמה שיוכלו להעיד במשפט, להסביר מה ארע ומדוע פונה המנוח לבלינסון, ולשאלת הקשר הסיבתי בין מותו של המנוח לפינוי לבלינסון.

...

התובעים טוענים כי היה על מד"א לפנות את המנוח לבית החולים תל השומר הסמוך, וכי הפינוי לבית החולים בלינסון המרוחק יותר נעשה כדי לאפשר תרומת איברי המנוח בבית חולים זה. נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות הורה על הקמת ועדת בדיקה בהתאם לסעיף 21(א)(3) לחוק זכויות החולה, "לצורך בירור נסיבות ההידרדרות הפתאומית במצבו של [המנוח] במהלך ניתוח שאיבת השומן, שהביאה בסופו של דבר למותו, ובחינת השיקולים שהביאו לפינויו לבית חולים שאינו הקרוב ביותר". הוועדה ראיינה מספר גורמים, לרבות נתבעים 5-3 ונציגים של הנתבעים האחרים (כולל הפרמדיק בניידת מד"א), בחנה מסמכים רפואיים וביקרה במקום, וב-20/10/2020 פרסמה דוח בו התייחסות לגורמים השונים ותפקודם באירוע.

הוועדה אמנם מגיעה למסקנה שונה, שמד"א חולקת עליה, אך מדובר בממצאים ומסקנות של הוועדה (הדוח הגלוי) ולא בתוכן העדות (הפרוטוקול החסוי).

סוף דבר גילוי הפרוטוקולים של ועדת הבדיקה עשוי להקל על הצדדים ועל ההליך השיפוטי ואפילו לעודד אפשרות של פשרה וגישור.

הבקשה נדחית.

הראיות נשמעו לפניי בארבעה מועדים שונים, כאשר ביום 05.02.2017 נשמעה עדותו של מהנדס הועדה המקומית לתיכנון ובניה "לב הגליל", מר דורין פינרו, המומחה מטעם בית-המשפט – המהנדס זייבק, התובע מס' 6 – מוסטפא עאסלה וכן התובעת מס' 5 – גב' חרבייה עאסלה.

מר בדארנה ציין כי החסימה של דרך הגישה נעשתה שנתיים או שלוש עובר למועד עדותו, באמצעות בניית קיר בגובה 1.20 מטרים מעל הקרקע הטבעית (שורה 20), והיא אותה חריגה שציין המומחה מטעם ביהמ"ש זייבק, של שביל בטון אשר הוארך מעבר לקו הבניין האחורי, מעבר למותר על פי ההיתר (ראה את חוות דעת המומחה זייבק בעמ' 13, ועמ' 41 שורות 22-24 לפרוטוקול).

זאת ועוד מבוקש להגיש מיסמך בעיניינו של אדם שהלך לעולמו ולא ניתן להביאו לחקירה ויש בכך כדי לגרום לנתבעים נזק ראייתי עצום.

...

דא עקא שקבלת ראיה זו ובחינתה על ידי מומחה, לפי הסכמת הצדדים, לא הניבה דבר, משעה שעל פי חוות הדעת לא ניתן היה להגיע למסקנה כלשהי המאשרת מתן הזכות.

בנסיבות אלו, אין מנוס מהמסקנה כי לא עלה בידי התובעים להוכיח, לא קיומה של זכות מעבר סטטוטורית, ולא קיומה של זכות מעבר מכוח הסכם.

משכך דין התביעה להידחות.