לטענת התובע שכנגד, הכרותו עם התובע הייתה לאחר שהוא פנה אליו ביום 21/4/15 בבקשה לפרסם כתבה על שניים על רקע ההכפשות שניהלו השניים כנגד עובדי ציבור שונים וביניהם שופטים.
לטענת התובע שכנגד, אין כל אמת בפרסומיו של התובע והוא נוהג ביושרה, מייצג רבות "פרו בונו" ומשיג הישגים משפטיים הזוכים לפירסום אוהד בכלי תיקשורת רציניים (כדוגמת ידיעות אחרונות, מעריב, ערוץ 2 ועוד).
בשנת 2010 הוגש נגדו כתב אישום (ת.פ. 25241-09-10 מדינת ישראל נגד שחר שוורץ) באשמה שאיים על אישתו, אורית שוורץ, "בפגיעה שלא כדין בגופה באומרו לה כי ירצח אותה, וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה". שוורץ כפר בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום, שהתברר בפני השופטת שרית זמיר.
בכל הקשור לתחולת התנאי השני – קיומו של עניין צבורי בפירסום – הרי שצודק אמנם התובע שכנגד בסיכומיו כי עורכי הדין "הם אנשים ככל האדם", אולם מלבד זאת שעסקינן במי שמציע את שירותיו לציבור ועל כן ראוי שהאחרון יהיה מודע להתנהלותו החוקית-אתית, דומה שהתובע שכח כי אכן לאורך כל כתבי טענותיו הוא זה שבחר להציג עצמו כדמות ציבורית, עת טען בין היתר, כי נטל ייצוג פרובונו בתיקים שהתפרסמו וכן כמי שהנו חבר בועדות שונות של לישכת עורכי הדין.
...
משכך, התובע שכנגד לא עמד בנטל להוכיח את החלופה הרלוונטית לענייננו המעוגנת בסעיף 2(5) לחוק הגנת הפרטיות ולפיה השימוש בתוכן ההודעות היה "בלי רשות מאת הנמען או הכותב".
בכל הקשור לסעד שהתבקש בסעיף 4 תחת פרק ד' לכתב התביעה שכנגד בעניין פרסום התנצלות, אבהיר מיד כי אין להיעתר לסעד זה שכן אין לו כל עיגון מפורש בחוק איסור לשון הרע.
סוף דבר:
לאור כל האמור, כל אחד מהצדדים יפצה את הצד שכנגד בסך של 30,000 ₪.
נוכח התוצאה, הנני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.
