לפיכך, התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטול לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה, ובגין פגיעתו האמורה באצבע, התובע אף הוכר ע"י המל"ל כבעל נכות צמיתה בגובה 10%, שהנה קביעה על פי דין ובהתאם לסעיף 6ב. לחוק.
בסיכום הביקור של התובע במיון במרכז הרפואי לגליל מיום 21.10.20 (צורף כחלק מאסופת נספחים לת.ע.ר של התובע – עמ' 17 לתצהיר), נרשם: "בן 38, לדבריו טרם פנייתו בזמן ירידה מהסעת במהלך העבודה ניחבל בכף יד שמאל בלבד". קרי, תעוד רפואי זה אין בו לתרום לנו מידע אודות מנגנון הפגיעה באצבע שמאל של התובע.
חזקה משפטית ידועה היא, כי בעל דין אשר "נימנע מהבאת ראיה רלבאנטית שהיא בהשג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736; ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 9.5.11)).
...
יצוין כי תשריט זה לא צורף בסופו של דבר ע"י התובע לאסופת הנספחים בתצהירו.
כמו כן מסר בדו"ח, כי שוחח טלפונית עם התובע, וזה טען בפניו כי "במהלך הירידה מהרכב הרגיש תחושת כאב בכף יד שמאל כאשר נשען עם כובד גופו על משענת פלסטיק של דלת היציאה..".
ארליך העלה בדו"ח סברה – "סרטון הווידאו של ירידת העובד מהרכב מראה ירידה מהירה ללא התמהמהות במהלך הירידה, הנהג ועובדים אחרים לא הבחינו בפציעה לכן נראה שלא סביר שהאירוע קרה במהלך הירידה מהרכב, תמיכה נוספת לאפשרות שהפציעה נגרמה מוקדם יותר היא מצב האזור הפגוע (כחול ונפוח) מס' שניות לאחר שלכאורה האירוע קרה".
עם זאת, לאחר שחזור האירוע, הגיע ארליך למסקנה כי: "קיימת סבירות שאכן ארעה פגיעה במהלך הירידה מהרכב", שכן עלה כי התובע לא אחז בידיות האחיזה, נשען על יד שמאל על כל כובד משקלו, ולא אחז במשענת הדלת עם כל האצבעות אלא רק עם אצבע 5.
לפיכך, אני מורה בזאת על דחיית התביעה.