פציעה כשעבריין מזויין לפי סעיף 334 + 335 חוק העונשין

הנאשם 2 הודה, ובהכרעת הדין נקבע שהוא ביצע את העבירות הבאות: החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין; תיגרה, לפי סעיף 191 לחוק העונשין; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (שני מקרים), לפי סעיף 333 בצרוף סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין; ופציעה בנסיבות מחמירות (מספר מקרים), לפי סעיף 334 בצרוף סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין.

בשנת 2001 ביצע נאשם 1 עבירה של חבלה כשהעבריין מזויין ופציעה, בגינן נימנע בית המשפט מלהרשיעו ואך גזר עליו התחייבות להמנע מעבירה למשך שנתיים, שירות לתועלת הציבור ופצוי למתלונן.

...

עם זאת, אני סבורה כי יש להקל במעט בעונשו של נאשם 1 בהשוואה לעונש שנגזר על נאשם 2 וזאת מאחר שנאשם זה לא עשה בפועל שימוש בסכין.

באשר לנאשם 2, אני סבורה כי האיזון שערך בית המשפט קמא לצורך גזירת דינו הוא ראוי ויש להותירו על כנו.

לסיכום, ערעורו של נאשם 2 נדחה.

רקע הנאשם הורשע לאחר שמיעת ראיות בבצוע עבירת פציעה כשעבריין מזויין, לפי סעיף 334 + 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן- חוק העונשין), ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

...

התרשמות זו של שירות המבחן מחזקת את הסברה לפיה מדובר באירוע חריג וחד פעמי בחייו של הנאשם, וסבורני כי יש להעניק משקל ממשי לנתון זה. אכן, המעשים שהנאשם ביצע חמורים.

באיזון בין השיקולים השונים, ולאחר שמיעת טענות הצדדים, כמו גם בחינת כלל נסיבותיו האישיות של הנאשם, ובפרט העובדה כי מדובר באירוע חריג שאינו מאפיין את אורחותיו, אני סבורה כי יש למקמו בתחתית מתחם העונש ההולם ולהסתפק בענישה שתרוצה בעבודות שירות.

אני גוזרת אפוא על הנאשם את העונשים הבאים: 9 חודשי מאסר.

לאחר האירועים האמורים, ובמהלך התקופה, התכתבו המשיב והמתלוננת, כאשר לאחר מכן דרש המשיב מהמתלוננת שלא תתלונן עליו במישטרה ולא "תפיל" אותו; ואף דרש ממנה למחוק את תוכן ההודעות או שיבולע לה. נוכח מעשים אלה הורשע המשיב בבצוע 4 עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; 3 עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין; עבירה של פציעה כאשר העבריין מזויין לפי סעיפים 335(א)(1) ו-334 לחוק העונשין; ועבירה של תקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין.

...

גזר הדין ביהמ"ש ציין בגזר דינו, כי אין מקום לבטל הרשעתו של המשיב חרף המלצת שירות המבחן ("הייתי אומר כי הימנעות מהרשעה בתיק זה תביא לזילות הענישה, חלילה וחס לעידוד אלימות"); כי "הנאשם פגע כאן קשות וחמורות בערכים המוגנים העומדים ביסוד העבירות שבהן הורשע... המדובר בפגיעה קשה מן החמורות שהגיעו בפני למרות שאני יושב על מידין כ-30 שנה, אכן ניתן לומר כי הנאשם התייחס למתלוננת צעירה בת 17 שנה כרכושו וחפץ שלו שיכול לעשות בה כרצונו, ממש התנהג אליה כשבויה, במובן זה נכשל הנאשם קשות וחמורות במקרה דנן"; וכי לאור זאת ולאור הפסיקה הנוהגת, על מתחם העונש לנוע "בין מספר חודשי מאסר שיכול שירוצו בעבודות שרות לבין 15 חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח"; כי "ניכר כי הנאשם עבר שינוי משמעותי וחיובי בהתייחסותו לנשים והכל בסיוע ההליך הטיפולי שעבר". למרות כל זאת, ולאור התסקירים שהוגשו, הן על המשיב והן על המתלוננת, החליט ביהמ"ש שלא לשוב ולשלוח את המשיב למאסר ופסק, תוך שדן את המשיב לעונשים המפורטים לעיל, כדלהלן: "במצב רגיל לא הייתי מהסס לשלוח את הנאשם לבית האסורים, אך נכון להיום בחלוף למעלה משנתיים ימים ובהתחשב בכל הנימוקים שמנה הסניגור אינני סבור שראוי היום להחזיר את הנאשם לבית האסורים ולו לתקופה קצרה. הדבר יפגע אנושות בתא המשפחתי שהקים, יפגע בצורה קשה וחמורה באשתו שלא חטאה ולא פשעה והיא נמצאת בתקופה קשה של הריון ושמירת הריון... ניתן להשיג את מטרת הענישה בדרכי ענישה אחרים מצטברים, משמעותיים וכך אני מחליט לעשות". הערעור - טיעוני הצדדים לעמדת המערערת "החלטת בית המשפט קמא בקביעת מתחם עונש (מספר חודשי עבודות שירות ועד 15 חודשי מאסר) ש"רצפתו" לא כוללת רכיב מאסרי של ממש בדמות 8 חודשים, ובעיקר החלטה שלא להשית רכיב מאסרי של ממש בהלימה למעשי המשיב בגופה ובנפשה של המתלוננת, היא החלטה מוטעית הטעונה תיקון.

כבר כאן מצאנו לנכון להעיר, כי הטענה כאילו ביהמ"ש קמא "שגה בהחלטתו שלא להשית על המשיב ענישה טומנת בחובה רכיב מאסרי של ממש" (סעיף 1 לנימוקי הערעור, כאשר טיעון זה חוזר לאורך כל הודעת הערעור מספר פעמים), אינה מדויקת, שכן ביהמ"ש קבע מאסר כאורך תקופת המעצר שריצה המשיב (כחודשיים ימים).

סוף דבר אשר על כן, אנו מקבלות את הערעור וקובעות, כי בנוסף לעונשים שנקבעו על ידי ביהמ"ש קמא על המשיב לרצות גם 6 חודשי מאסר בדרך של עבודות שירות.

הנאשם 2 הודה, ובהכרעת הדין נקבע שהוא ביצע את העבירות הבאות: החזקת סכין שלא כדין, לפי סעיף 186 לחוק העונשין; תיגרה, לפי סעיף 191 לחוק העונשין; חבלה חמורה בנסיבות מחמירות (שני מקרים), לפי סעיף 333 בצרוף סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין; ופציעה בנסיבות מחמירות (מספר מקרים), לפי סעיף 334 בצרוף סעיף 335(א)(2) לחוק העונשין.

בשנת 2001 ביצע נאשם 1 עבירה של חבלה כשהעבריין מזויין ופציעה, בגינן נימנע בית המשפט מלהרשיעו ואך גזר עליו התחייבות להמנע מעבירה למשך שנתיים, שירות לתועלת הציבור ופצוי למתלונן.

...

עם זאת, אני סבורה כי יש להקל במעט בעונשו של נאשם 1 בהשוואה לעונש שנגזר על נאשם 2 וזאת מאחר שנאשם זה לא עשה בפועל שימוש בסכין.

באשר לנאשם 2, אני סבורה כי האיזון שערך בית המשפט קמא לצורך גזירת דינו הוא ראוי ויש להותירו על כנו.

לסיכום, ערעורו של נאשם 2 נדחה.

כתב האישום וההליכים הנאשם הורשע במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה עונשית, בעבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין); תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין; פציעה כשהעבריין מזוין לפי סעיף 334 +335(א)(1) לחוק העונשין; הסגת גבול לפי סעיף 447 לחוק העונשין; והפרעה לשוטר לפי סעיף 275 לחוק העונשין.

...

קביעת מתחם הענישה שני הצדדים ביקשו לראות בעבירות כאירוע אחד ולקבוע מתחם אחד ואני מקבל טיעון זה. מדובר במסכת עבריינית אחת בעלת קשר הדוק וברור בין העבירות ומשכך ראוי לקבוע מתחם עונש הולם אחד (ראה ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל (29.10.2014)).

סיכומו של דבר, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, הן לקולה והן לחומרה, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: 12 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו – 21.6.23 מאסר על תנאי למשך 4 חודשים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור במשך שנתיים כל עבירת אלימות פיזית כלפי גופו של אדם או עבירה כלפי שוטרים.