פענוח שגוי של צילום רנטגן כתוצאה מרשלנות רפואית

איבחנה מוטעית, כלשעצמה, אינה מצביעה בהכרח על רשלנות, כל עוד נילקחה אנמנזה ראויה וקיומו הבדיקות הנכונות (ד' ארליך "מידת האמינות של איבחנה ממארת בבית החולים" הרפואה פה(יא) 524).

סיווג ראשוני ושניוני של השבר לענין סיווג השבר, הסתמך בית-המשפט על עדויות המומחים, עדותו של ד"ר גולדנייצקי והרשומה הרפואית שערך, צלומי הרנטגן שהוגשו והרופאים השונים התייחסו אליהם, ועל מנת להגיע להכרעה נצרך לעיין אף בספרות אליה הפנו המומחים: ראשית סיווגו של השבר היתה על-ידי צלום רנטגן אשר בוצע כאשר הרגל במצבה לאחר הטראומה, בעוד החולה ער, ומנח האיברים, מטבע הדברים, איננו נתון לשיקולו של המצלם, שכן טווח התנועה מוגבל ביותר אם אפשרי בכלל, בשל הכאבים העזים הכרוכים בשינוי מנח הרגל השבורה.

במצב דברים זה, מתבצע צלום כאשר ישנה אי-בהירות במנח העצמות; לעיתים הן מסתירות זו את זו או חופפות זו את זו, כפי שניתן לראות היטב בצלום מיום 18.4.2003 שעליו הצביעו העדים לבית-המשפט, באופן העלול ליצור פענוח מוטעה של הדימות.

התוצאה היא כי לא הוכח שהטיפול הרפואי שקבל התובע עלה כדי עוולת רשלנות, הפרת חובה חקוקה, פגיעה באוטונומיה או העידר הסכמה מדעת.

...

הכרעה במחלוקות נוספות בין הצדדים – הקשר הסיבתי בין הניתוח ובין הנזק בית-המשפט מצא לנכון לבחון, על אף הקביעה בעניין העדר רשלנות ונוכח טענות הצדדים את השאלות הבאות: מצבו של התובע לאחר האירוע ביחס למצבו טרם אירוע השבר; הקשר הסיבתי בין ארוע השבר לבין מצבו של התובע.

סוף דבר על-מנת להוכיח כי נזקים אלה נגרמו מרשלנות בטיפול הרפואי, יש להרים נטל הוכחה, אשר לא הורם במקרה זה. וגם אם היה נקבע היפוך נטלים, כפי שביקש התובע, הרי שהעדויות והראיות שהביאה הנתבעת נוגדות את טענותיו, באופן החוצה בבירור את מאזן ההסתברויות.

התביעה נדחית.

הנתבע שגה בפיענוח צלום הרנטגן שבוצע לכלבה ומשום כך בחר לבצע ניתוח אשר הביא למות הכלבה.

מדובר ברשלנות של הנתבע תוך שהדבר מדבר בעד עצמו, כך שעל הנתבע מוטל נטל הראיה להוכיח שלא התרשל (סעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] - 'חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מדבר בעד עצמו').

משמע, בנגוד לרפואת בני אדם, שהיא מכוונת לתוצאה אופטימלית ללא היתחשבות ממשית בעלויות הטיפול (בין היתר, נוכח ביטוח הבריאות הממלכתי), הרי שברפואת בעלי חיים, עלות הטיפול משפיעה על בחירת הטיפול.

לאחר צלום הרנטגן, הנתבע התייעץ עם ד"ר חסון ועם עמית נוסף והדעה היתה שהצילום מראה על נפיחות במעי כתוצאה מדלקת.

...

משמע, גם אם היתה מתקבלת התביעה מבחינת האחריות העקרונית של הנתבע לנזק (מה שלא קרה בפועל) הרי שלא היה נפסק דבר נוכח כי הוכחת הנזק.

סוף דבר נוכח אי הוכחת שאלת החבות, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪.

בבדיקתה אצל האורטופד ד"ר לויטאנוס ב-4.12.14, שגה הוא בפיענוח צלומי הרנטגן כאשר רשם "עמדה מקובלת" שכן ניתן לראות בצלום תזוזה ניכרת של השבר, שלו פוענחה נכונה היה מקום להפנותה מיידית למיון.

לאחר השיחזור הסגור במיון בי"ח נהריה, בבקורת חוזרת בקופה ב-4.12.14, בוצע צלום של שורש כף היד שהדגים תזוזה של השבר, אך עדיין במעמד מקובל.

לדוגמה, כאשר קיים נזק לאחר טפול רפואי רשלני, אך לא ניתן להוכיח אם הנזק נגרם כתוצאה מהתרשלות רפואית או מהתממשותו של סיכון הטמון בטיפול (ראו, לדוגמה, ע"א 231/84 ‎קופת חולים של ההסתדרות‎ ‎נ' פאתח, פ"ד מב(3) 312 (1988) (להלן: עניין פאתח)).

...

הערה שלי – י.פ: המסקנה הנגזרת הנה שחרף היותו של ד"ר חטיב מתמחה בתחילת דרכו, ביצע הוא נכונה וכהלכה השחזור הסגור, שעל נחיצותו אין חולק גם בחוו"ד התובעת.

בין אם מתקבלת תזה לגבי המחדלים העובדתיים הנטענים ובין אם נדחית (פה התקבלה התיזה ביחס לחלק מן המחדלים הנטענים), אין בעניינו נזק ראייתי או רישום חסר שיכול למלא אחר התנאי הראשון, שלא מתקיים בענייננו.

לסיכום הדין אפנה לדברים שנאמרו בסע' 39-42 לפסה"ד שבע"א 6102/13 מיכאל עצמון נ' חיפה כימקלים בע"מ: "39. על פי "כללי המשחק" הרגילים הנוהגים בדיני הנזיקין, על תובע-ניזוק המבקש לזכות בפיצוי מנתבע-מעוול, להוכיח כי הנתבע גרם לנזקיו, במעשה עוולתי, ברמת הוכחה של מאזן ההסתברויות.

סוף דבר, אני דוחה טענות הרשלנות הרפואית הן לגבי בית החולים והן לגבי הקופה.

התובע טען עוד, כי אין סימוכין לטענתו העובדתית של רופא חדר המיון, ד"ר בילנקו כאילו צלומי הרנטגן של התובע הוצגו לכל או לחלק של הצוות הרפואי.

על פי טענה זו, גם אם רופא חדר המיון טעה בפיענוח של צלום הרנטגן הרי שטעות זו אינה עולה כדי רשלנות.

התוצאה היא, אפוא, שעל פי חוות דעתו של ד"ר מוזס – שאותה אני מאמץ כאמור – אין קשר סיבתי בין הרשלנות שיוחסה לבית החולים לבין ניזקו הנטען של התובע.

...

איך קרה שגם הצוות הרפואי הבכיר שעיין בצילומים "פספס" (כלשונם של ד"ר נרובאי ושל ד"ר מוזס) את הנקיעה האחורית בכתף של התובע? אני דוחה את הסתמכותו של הנתבע על מגבלות הרפואה המצויה.

התוצאה היא, איפוא, שעל פי חוות דעתו של ד"ר מוזס – שאותה אני מאמץ כאמור – אין קשר סיבתי בין הרשלנות שיוחסה לבית החולים לבין נזקו הנטען של התובע.

עת לסיכום: אמרתי לעיל, שקביעת הסטנדרט של טיפול שחולה מקבל בבית החולים הוא ענין נורמטיבי המסור לשיקול דעתו של בית המשפט.

אין חולק, כי ד"ר אסדי ביצע איבחון שגוי של מצבו הרפואי של התובע בזרת הפגועה, שעה שקבע כי לתובע נגרמו שני שברים, ולאחר שהסתכל על צלום הרנטגן ופענח אותו באופן שגוי, כפי שהעיד על כך בעצמו (עמ' 39 ש' 19-23 לפרוט' מיום 11.9.23).

אשר לטענות שהעלתה טר"מ לעניין התרשלות מצד עובדים אחרים של קופ"ח, כדוגמת רופא המשפחה בקופ"ח – הרי שעל פי התעוד מתיקו הרפואי של התובע (חלק מנספח 7 לתצהיר עדות ראשית מטעם טר"מ) עולה, כי פענוח צלום הרנטגן שביצע התובע במרפאת טר"מ הגיע לקופ"ח עוד לפני ביקורו הראשון אצל ד"ר פאר ביום 9.9.17.

יתכן אמנם, כי יש טעם לפגם בהתנהלות המקצועית של רופא המשפחה של התובע, שכן אין כל רישום בתעוד הרפואי, כי רופא המשפחה היתייחס או הפנה תשומת ליבו של התובע לתוצאות הפיענוח של צלום הרנטגן, זאת שעה שהפענוח האמור היה כבר מצוי בחזקת רופא המשפחה והתובע ביקר אצלו במרפאה.

...

בהתבסס על גובה הכנסתו בתקופה זו, אני קובע פיצוי בסך של 25,000 ₪, כפיצוי גלובאלי המשקף את הפסדי השכר והפנסיה לעבר של התובע בגין התאונה, כשווים היום.

לאור האמור, אני קובע כי חלוקת האחריות בין הנתבעים הינה: הנתבעת 1 – 40% ואילו הנתבעים 2-3 (יחדיו) – 60%.

סוף דבר - התוצאה: אני מחייב את הנתבעים לפצות את התובע בגין נזקיו בעקבות התאונה בסך 210,000 ₪.