פסקי דין בעניין היוון קצבת נכות מעבודה, לרבות השלכות מיסוי

הואיל והארוע הוכר כתאונת עבודה, התובע הגיע תביעה למוסד לביטוח לאומי, ובהתאם נקבעה דרגת נכותו כתוצאה מהתאונה, בהקף משוקלל של 14.5%, 10% בשל טווח התנועות בברך ו- 5% בקשר לצלקת.

לא מצאתי להפחית עלות מסוי משיכת דיבידנד בטרם ההפחתה, כאיזון לכך שלא מבוצעת גריעה מהסכום הכולל אלא מהסכום שלא נמשך.

חשוב לציין, כי : מצאתי לקחת כנקודת מוצא נכונה את קביעת המוסד לביטוח לאומי בנוגע לנכות אשר לגישתי יש לה השלכה בשאלה של הנכות התפקודית, בשים לב לכך שאחד מסעיפי הליקוי נוגע לנכות בשל צלקת, מקום שלאור מהות הפגימה, כפי שתיאר אותה התובע וכפי שהעידה אף אישתו, לצלקת – כמו גם למצב פיקת הברך לאחר הניתוח, ישנה השפעה ישירה על מידת תיפקודו של התובע, אשר כפי שתוארה על ידו בתצהירו ובעדותו, מדובר למעשה באותה הגבלה ואותה פגימה שיעור הגריעה הנטען בהקף ההיתקשרות אכן אינו תואם את הנכות התפקודית – מקום שהיקף ההיתקשרות החוזית מול אלתא הופחת להקף של מחצית, בקירוב – אולם לגישתי אין זה מוצדק לראות אובדן של חוזה זה כגורע במידה שווה מיכולת ההישתכרות של התובע.

חישוב הנזק נתוני יסוד לחישוב הנזק: ת. לידה: 16.11.1954; גילו של התובע ביום התאונה: 58 שנים; גילו של התובע ליום מתן פסק הדין: 61 שנים ו- 2 חודשים; שיעור הגריעה החודשי: 1,500 ש"ח. שיעור נכות תפקודית 10%; הפסד הישתכרות לעבר: בהתאם לאמור לעיל, 3 חודשים של הפסד מלא (15.11.2012-15.2.2013), 7.5 חודשים של נכות זמנית (15.2.2013-1.10.2013), ו- 29 חודשים מיום קביעת נכות צמיתה ועד מתן פסק הדין על פי שיעור הגריעה החודשי 88,500 ש"ח. הפסד הישתכרות לעתיד: בהתאם לאמור לעיל, מהיום ועד לגיל 70, 8 שנים ותשעה חודשים, לפי בסיס גריעה חודשי ע"ס 1,500 ש"ח לחודש, מקדם הוון 92.2486 – 138,373 ש"ח. הפסדי פנסיה: בהתאם להלכה, ע.מ.מ. נ' ע.מ.ר. (פסק דינה של כב' הש' וילנר) – 12% מהפסדי ההישתכרות, 27,225 ש"ח. כאב וסבל: בשים לב למהות הפגיעה, שהנה ניכרת, מגבילה וכואבת יחסית, שכן מדובר בפציעת ברך, פגימה אשר הלכה למעשה מורגשת עם כל תנועה וכל צעד, ובשים לב לשני הניתוחים אותם עבר התובע, מן הראוי להעריך רכיב זה שלא על הצד הנמוך, אני אומד רכיב זה בסך 40,000 ש"ח. הוצאות נסיעה ורפואיות: התובע צירף קבלות אודות עלויות טפולי פיזיותראפיה שעבר, טיפולים אמבולטוריים, רכישת מכשיר לברך, ועל בסיס הוצאות אלה אני פוסק כי הוצאותיו מגיעות כדי 4,500 ש"ח. לא ראיתי מקום לפסוק בגין הוצאות שכאלה בעתיד, באשר לא הובאה כל ראיה לצורך בטיפול רפואי עתידי.

לפי הוראות החוק, " היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגימלה ששלמו או שהם עתידים לשלמה..." ערכם של תגמולי מל"ל להיום: 96,295 ש"ח, ומקום שבו חויבה הנתבעת 1 בנזיקין והוטלה עליה האחריות לניזקי התובע, אולם אחריותה הוגבלה ל- 80% מנזקי התובע בשל אשם תורם, הרי שמוצדק לתחום את זכות השבוב להקף של 80% מתגמולי המל"ל (שכן לגבי רכיב האחריות של תובע שהנו המבוטח אצל המוסד לביטוח לאומי, אין זכות חזרה לפי חוק הביטוח הלאומי), קרי, הסתכמו כדי 77,036 ש"ח. סוף דבר אני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע 1 סך 147,303 ש"ח, בצרוף הוצאות המשפט בסך 1,500 ש"ח ושכ"ט בסכום כולל של 27,500 ש"ח. אני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע 2 סך 77,036 ש"ח בצרוף שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ש"ח. ניתן היום, י"ז שבט תשע"ו, 27 ינואר 2016, בהיעדר הצדדים.

...

עדותו של התובע, בשאלות אלו, הייתה סבירה, אמינה וברורה על פניה, ואני מקבל את גרסתו לנסיבות קרות התאונה – קרי – הילכדות הנעל הימנית במגרעת או בחריץ אשר נוצרו במדרגה כתוצאה משבר המדרגה.

" עוד אביא מדברי כב' הש' שטמר בע"א (חי') 23805-04-11 עירית חיפה נ' איליזרוב (ניתן ביום 29.1.2012): "לפיכך מקובלת עלי קביעתו של בית משפט קמא, כי על העיריה מוטלת חובת זהירות כללית כלפי כל המשתמשים בשטח הציבורי שבתחום שיפוטה והיא חבה בחובת הזהירות גם כלפי הרוכב על אופניו בשטח הציבורי בו קיימת מדרכה שבורה ושקועה. תאונה כתוצאה ממצב דברים זה, נמצאת בתחום הצפיות הסבירה של העיריה. " ובהקבלה למקרה שבפני, התרשמתי כי אין מדובר במעידה כתוצאה מהסיכון הטבוע בכל גרם מדרגות, אלא כמעידה אשר נגרמה דווקא מעצם קיומו של השבר במדרגה העליונה; ייאמר, כי במסגרת הראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט, הוצג אף תיעוד לתיקונה של המדרגה, וברי כי הנתבעת 1 לא הייתה מזדרזת לתקן את המדרגה אילולא היה מדובר במפגע המסכן את הבאים במקרקעיה ומשתמשים בגרם המדרגות.

ובהתאם, הבעלות והאחריות התחזוקתית, מקימות חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי המשתמשים והבאים בשערי המקרקעין; ובמקרה דנן, לאור קבלת גרסתו של התובע, סבורני כי הוכח גם הקשר הסיבתי שבין הפרת החובה (לתחזק המקרקעין כיאות על מנת שלא יהוו סיכון למשתמשים במקרקעין) לנזקי התובע.

לפי הוראות החוק, " היה המקרה שחייב את המוסד לשלם גמלה לפי חוק זה משמש עילה גם לחייב צד שלישי לשלם פיצויים לאותו זכאי לפי פקודת הנזיקין, או לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975, רשאי המוסד או מעביד שאושר לכך לפי סעיף 343 לתבוע מאותו צד שלישי פיצוי על הגמלה ששילמו או שהם עתידים לשלמה..." ערכם של תגמולי מל"ל להיום: 96,295 ש"ח, ומקום שבו חויבה הנתבעת 1 בנזיקין והוטלה עליה האחריות לנזקי התובע, אולם אחריותה הוגבלה ל- 80% מנזקי התובע בשל אשם תורם, הרי שמוצדק לתחום את זכות השיבוב להיקף של 80% מתגמולי המל"ל (שכן לגבי רכיב האחריות של תובע שהינו המבוטח אצל המוסד לביטוח לאומי, אין זכות חזרה לפי חוק הביטוח הלאומי), קרי, הסתכמו כדי 77,036 ש"ח. סוף דבר אני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע 1 סך 147,303 ש"ח, בצירוף הוצאות המשפט בסך 1,500 ש"ח ושכ"ט בסכום כולל של 27,500 ש"ח. אני מחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובע 2 סך 77,036 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ש"ח. ניתן היום, י"ז שבט תשע"ו, 27 ינואר 2016, בהעדר הצדדים.

בהמשך אדרש ביתר פירוט לשאלות הפרשניות שמקרה זה מעלה ושבהן דן בית המשפט המחוזי הנכבד, ולכן בשלב זה אסתפק בציון הדברים הבאים לגבי פסק הדין: (א) בית המשפט המחוזי הנכבד בחן את לשון סעיף 8(ג)(3) לפקודה, את מיקומו של הסעיף בפקודה, ואת תכליתו הסובייקטיבית והאובייקטיבית – והגיע למסקנה כי מכלול הנתונים מצביע על עדיפותה של שיטת שבטון לפרשנות הסעיף, וזאת למרות שנדחתה טענתו של שבטון, כי מענק הפרישה הנו למעשה הוון של הכנסותיו העתידיות.

יחד עם זאת, המערערים הודיעו כי לגישתם – לשינויים הנ"ל אין השלכה על מהות העניין הנידון בפנינו ואנו נצא בהמשך מנקודת הנחה זו. ימים אחדים לאחר שנתן את פסק דינו בעיניינו של שבטון, ובהתבסס על קביעותיו המשפטיות באותו פסק דין, קיבל בית המשפט המחוזי הנכבד גם את עירעורו של בן אריה.

הסעיף מחיל עצמו על "הכנסה מיגיעה אישית, כאמור בפסקות (5) [מענק פרישה – ח"מ], או (6) [הוון קיצבה עתידית – ח"מ] להגדרתה שבסעיף 1". בית המשפט המחוזי הנכבד עמד על נקודה זו, בציינו כי: "סעיף 8(ג)(3) כורך בכפיפה אחת הן את מענק הפרישה והן את הוון הקיצבה ומאפשר לבצע פריסה באשר לאילו – הן לשנות מס קודמות והן לשנות מס קדימה" (ראו: בעמוד 14, שורות 5-4 לפסק הדין).

המכשול שעליו נועד סעיף 8(ג)(3) להתגבר אינו, אפוא, הטלת המיסוי הפרוגרסיבי על מענק הפרישה גרידא, אלא על העובדה כי מענק הפרישה מתקבל בנקודת זמן שהמחוקק סבר כי היא שרירותית ולא מייצגת לעינייני שומת המס בכל ההיבטים הרלבאנטיים (וראו היתייחסות מפורטת לנושא זה בבית המשפט המחוזי, בעמודים 12-9 לפסק הדין).

חברי צטט מפסק הדין בע"א 4107/05 בן עוז נ' פקיד שומה חיפה (לא פורסם), באשר למדיניות החברתית שבבסיס הפטור לנכה או לעיוור.

באותו פסק דין נדרשנו לענין היגיעה האישית שבלב הפטור, תוצר של "עמל, מאמץ, עבודה קשה", המחייבת - כדברי השופט (כתארו אז) ברק בע"א 631/79 אידר נ' פקיד שומה ירושלים, פ"ד לו(2) 223, 224 - "פעילות אינדיוידואלית של ממש, שהביאה לצמיחת ההכנסה". אין חולק כי בנדון דידן עסקינן ביגיעה אישית.

...

כשלעצמי סבורני, כי יתכן שלא רק במקרים של מוגבלות כבענייננו, אלא אף לפורש בגיל פרישה "מלא", ראוי לשקול ראייתו של מענק פרישה כמצוי במתחם הרחב של הסדרי ביטוח סוציאלי לעתיד לבוא, לעת זקנה, אולי מה שאין כן בפרישה "צעירה" ובודאי במקרים שבהם מתבררת לפקיד השומה מניפולציה מכוונת.

סבורני איפוא, כי הגישה שנקט בית המשפט המחוזי הכורכת את מענק הפרישה עם היוון הקצבה, יש בה בכל הכבוד טעם.

סוף דבר, מצטרף אני כאמור לחברי.

פרשנות המערער לחוק סוטה מתכלית החקיקה, שכן למרות תיקונים שבוצעו בחקיקה, המחוקק לא היתייחס להכנסה פירותית מכוח סעיף 2(5) כהכנסה "מעבודה או ממשלח יד". כך, אין קשר בין כוונת המחוקק לראות זמנית בהכנסה מדמי אבטלה כ"הכנסה מעבודה" לפי סעיף 195 לחוק הביטוח הלאומי, לשאלה שנדונה במסגרת ערעור זה. קביעה אחרת שתגדיר את ההכנסה האמורה כהכנסה מ"עבודה או ממשלח יד", תהווה קביעה בעלת השלכות רוחב משמעותיות על כלל המבוטחים, לרבות ביחס לשעור דמי הביטוח ולשיעור המיסוי המתבקש מכך.

פסקי הדין קבעו כי תגמולים המשולמים בגין אובדן כושר עבודה הנם בבחינת קצבה לפי סעיף 2(5) לפקודה.

באופן דומה, בעיניין זנגריה אישר בית דין זה את קביעתו של בית הדין האיזורי מטעמיו על פי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, וקבע כי: "נדחו טענות המערערים לעניין מהות התגמול המשולם לפי חוק נפגעי פעולות איבה התש"ל-1970 (להלן: החוק) [...] התגמול החודשי המשולם הנו בגדר קצבה שהנה בגדר הכנסה על פי סעיף 2(5) לפקודת מס הכנסה ועל פי סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980". ולהלן מפסק דינו של בית הדין האיזורי בעיניינו של המערער: "סע' 3(א) לפקודת מס הכנסה [...] קובע כי סכום שהגיע לידי אדם על פי ביטוח מפני הפסד רווחים או על פי ביטוח מפני אבדן כושר עבודה, יבוא בחשבון לקביעת רווחיו או הכנסתו". לכן, קבע בית הדין האיזורי כי: "סכומים אלו יילקחו בחשבון כהכנסה לצורכי מס, וזאת בהתאם לסעיף 2(5) לפקודה [...] סע' 3 לפקודה לא בא אלא לבאר זאת. משכך, הכנסות מקיצבת אובדן כושר עבודה נכללות בהגדרת הכנסה בסעיף 195 לחוק ביטוח לאומי ויש להיתחשב בהן בקביעת זכאות התובע לתשלום קצבת הנכות [...] מסקנת בית הדין (הארצי, בפרשות צדקא ומילוא - התוספת שלי, ו.ו.ל) תומכת בעמדת הנתבע במקרה שלפנינו". סיווגה של הכנסה כקצבה המשולמת על ידי קרן הפנסיה בגין אובדן כושר עבודה אינו חידוש בבחינת ההלכה הפסוקה (ראו עניין צדקה ומילוא לעיל) ולא מצאנו כי יש מקום לשנותה.

...

בית הדין האזורי ניתח נכונה את הוראות חוק הביטוח הלאומי ואת פקודת מס הכנסה, ועל פי פסיקתו של בית הדין הארצי הגיע למסקנה המשפטית הנכונה ואין לנו אלא לאשר אותה.

יחד עם זאת, כיוון שטענה זו לא הועלתה בבית הדין האזורי, לא מצאנו כי יש מקום לבטל את החלטת המוסד בשלב זה של ההליך.

סוף דבר - הערעור נדחה.

אם סבר המוסד שלקביעה זו השלכות תקציביות רחבות הקף, מדוע משך את העירעור על פסק הדין - אם לא בקביעה העקרונית - אזי למצער בשאלת תחולת ההלכה מבחינת הזמן? עוד מאזכר ב"כ החברה פסיקה של בית המשפט העליון משנת 2015, במסגרתה הוחלה הילכת לפיד כדבר ברור מאליו על אופציות שהוענקו בשנת 2001 (ע"א 3604/13 מנהל רשות המסים נ' אייזינגר (10.5.15)), וטען כי אי החזר הכספים מהוה למעשה עשיית עושר ולא במשפט על ידי המוסד.

בהמשך עמד בית המשפט העליון על כך שלהכנסה שהיא פרי מימוש אופציות מאפיינים מעורבים, הן של הכנסה פירותית והן של הכנסה הונית: "שרשרת הפעולות של הקצאת אופציות לעובד במסלול 102, המרתן למניות ומכירתן של אלה, מביאה לגיבושה של הכנסה בעלת מאפיינים מעורבים. מחד גיסא, חלקה של ההכנסה נובע מהטבה הצומחת לעובד במסגרת יחסי עובד-מעביד. על דרך הכלל, הטבה מסוג זה אמורה להיות ממוסה כהכנסת עבודה, על פי סעיף 2(2) לפקודה. מאידך גיסא, חלקה האחר של ההכנסה נובע משינויים שחלו בערך ההטבה של העובד מיום קבלתה מהמעביד ועד למכירתה. על דרך הכלל, חלק זה של ההכנסה אמור להיות ממוסה ככל רווח הון. משכך הם פני הדברים, הרי שההכנסה המתקבלת בסופו של יום במסגרת מסלול 102 כוללת הן מאפיינים של הכנסה פירותית והן מאפיינים של הכנסה הונית". הגם שמסקנתו של בית המשפט היא כי לאורכו של הסעיף שימוש במונחים המאפיינים הכנסה הונית, עדיין מכיר הוא בעובדה שנוסח סעיף 102, עובר לתיקון 132, לא היה ברור: "אין לכחד כי נסוחו של סעיף 102 לפקודה במועד הרלוואנטי לענייננו, לא היה ברור במיוחד ולקה בחסר במספר נושאים. זאת, ככל הנראה, בשל החפזון בו נחקק...". וברוח זו נאמר עוד בפסק הדין כי "לפי לשון הסעיף כיום יש לראות בהכנסה כרווח הון, וזאת על אף שמקורה בטובת הנאה אשר נתקבלה במסגרת יחסי עובד-מעביד... דומה, כי זה היה המצב אף לגבי הקצאת אופציות לעובדים במסלול 102 עובר לתיקון 132" (הילכת לפיד; ההדגשות אינן במקור).

יש לזכור כי קיימת גם אפשרות ששכר העבודה של עובדי החברה ממילא זיכה אותם בגימלה מאקסימאלית, כך שהגדלת בסיס ההכנסה כתוצאה ממכירת המניות לא העלתה ולא הורידה בעיניינם (לכך שאין התאמה מוחלטת בין דמי הביטוח שמשלם המבוטח לבין הגימלה שהוא מקבל ראו בבג"צ 6304/09 לה"ב לישכת אירגוני העצמאים והעסקים בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה (2.9.10); דב"ע (ארצי) תשן/0-22 המוסד לביטוח לאומי - משה גליק (19.8.90)).

לכך יש להוסיף כי מרבית התביעות עליהן דווח המוסד עסקו בגימלאות קצרות טווח במהותן (דמי אבטלה, מילואים, דמי לידה) ורק חלקן עסקו בפגיעה בעבודה כאשר התשלום עליו דווח הוא של דמי פגיעה בלבד (גמלה קצרת טווח) בלא לפרט אם הוגשו תביעות בגין נכות מעבודה, כך שניתן להניח שהתשובה לכך היא שלילית.

...

שוכנענו כי ההגנה על אינטרס ההסתמכות של המוסד נוכח השיקולים לעיל כוחה יפה רק עד למועד שבו ניתנה הכרעתו המפורטת והמנומקת של בית המשפט המחוזי בשאלת סיווג ההכנסה, וכי ממועד זה ואילך לא יכול עוד המוסד לטעון לעמימות במצב המשפטי (לקביעה דומה ראו בעניין איקאפוד; רע"א 7677/16 מדינת ישראל נ' פלוני (20.7.17) בו נפסק כי "שיקול מעשי נוסף, שיש בו כדי להשפיע על שאלת ההסתמכות, הוא קיומה של פסיקת בית המשפט המחוזי..."; ע"א 2648/12 מנהל מס ערך מוסף נ' המועצה האזורית בני שמעון (30.6.15)).

ככל שיפנו כאמור, בית הדין האזורי ישקול אם להורות לחברה לפרט בפניו כיצד דאגה להחזר דמי הביטוח לידי העובדים בהתאם להצהרתה כי תעשה כן. סוף דבר - נוכח כל האמור, ערעור המוסד מתקבל חלקית כמפורט בסעיף 50 לעיל.

שוכנענו שיש להכיר בהסתמכותו כראויה להגנה אך זאת רק עד ליום 22.3.05.

כאשר הקרן משיאה רווחים טובים פחות, לדבר השלכה על המאגר שממנו משולמות הגמלאות ובהכרח על גובה הגימלה, כאשר העובד מתחיל להפריש לקרן בתחילת הדרך שעה שמשכורתו נמוכה מזו שתהא ברבות השנים בסמוך לפרישתו, תהא לכך השפעה, או צריכה שתהא לכך, בקרן "סגורה" למקורות חיצוניים, השלכה על גובה הגימלה.

לטענת המבקשים, בעזרת מקדמי היוון וחישובים אקטואריים ניתן "לצבוע" ולזהות את תשלומי רכיב "חלק העובד" (שהופרשו כאמור מתוך ההכנסה הפנויה), בתוך "זרם התשלומים העתידי". לאור זאת, על אף שרכיב כספי זה, התדבק ברכיבים נוספים ולבש צורה של גימלה חודשית, אותה יש למסות כמצוות סעיף 2(5) לפקודה, על בית המשפט לזנוח את "הגישה הצורנית" ולבחון את מקורו ומהותו העניינית-כלכלית של התשלום, הניתן להפרדה ולזיהוי, לאור "הגישה המהותית". המבקשים מדגישים כי כספי ההפרשות מעולם לא היו, ולא יכלו להיות בידיהם או בשליטתם עד למועד פרישתם.

טענות המשיב לשיטת המשיב, מתכחשים המבקשים לאמור בסעיף 9א לפקודה שעניינו דבר המחוקק בעניין מסוי קצבאות הגמלה.

ובהמשך פסק הדין: "יש להדגיש לעניין זה את השוני בשיטת החסכון בקרנות הפנסיה הותיקות, המבוססת על "זכויות מובטחות" ועל ערבות הדדית או סיבסוד צולב בין העמיתים, לבין החסכון בקופות הגמל, שהינו אינדיווידואלי לכל עמית ומבוסס על "צבירה מוגדרת". (בג"צ 3975/95 פרופ' שמואל קניאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(5) 459, 469 ובהמשך בעמ' 504 (1999), ההדגשות אינן במקור).

על העידר קשר ברמת העמית, היינו ניתוק ההפקדות מתשלומי הקצבה, אכן ניתן ללמוד מניתוחם של חוזי ההתקשרות בקרנות "הוותיקות". כך למשל: אי הקטנת תשלומים על אף הארכת תוחלת חיי העמיתים; תשלומים לא יחסיים לשאירים ולעמית נכה; הגדרת השכר הקובע לעניין תשלום הגימלה כשכר הגבוה בטרם הפרישה, ממוצע שלוש השנים האחרונות או "שיטת הממוצעים"-מבלי להתחשב בסכומי ההפרשה בתחילת תקופת עבודתו של העמית, בעת ששכרו היה שונה וברגיל נמוך יותר; התחשבות ברכיבי שכר שבגינם לא שולמו לקרן דמי גמולים במהלך תקופת הביטוח בקרן וכיוצא באילו.

וכך קבע כב' השופט בנטל בפסק דינו: "כדי לברר את טיב התשלומים החוזרים עלינו לעמוד על כוונת ההסכם – להקנות הכנסה שנתית (או חודשית) או להחזיר חוב קודם בשעורים? הפרמיות ששולמו על ידי המערער אינם בבחינת חוב קודם. הקרן לא נוסדה, כדי להחזיר פרמיות או ריבית. מטרתה להקנות זכות לקצבה מזמן הפרישה למשך ימי חייו של המבוטח. מטעם זה אין להעזר בהלכה של Dott v. Brown שהנחתה את בית המשפט בערעור בודנהיימר.

...

אי גבית מס מפירות ההשקעה החל מהשקל הראשון אף הוא בעקיפין "התרת פחת" או מניעה, כלשון המבקשים של 'מיסוי כפול' (והדברים נאמרים לשם המחשה מתודית בלבד שהרי כבר מצאנו כי לגישתו של בית משפט זה, אין המדובר במס המוטל על קרן בין שמוסתה ובין אם לאו).

כך גם כל הסעדים החלופיים המתבקשים נסמכים על אותה תפיסה פיסקאלית שבידי המבקשים, אשר כאמור אין בידי לקבלה.

אשר על כן, הבקשה נדחית.