פסק דין משלים בסוגיית קיזוז בתביעה שטרית

בית משפט השלום בבאר שבע תא"ח 38608-12-19 בית הלחמי נ' זורניצר בפני כבוד השופט מנחם שח"ק התובעת: שרה בית הלחמי ע"י ב"כ עו"ד עדי טויזר הנתבעת: עו"ד שרה יונית זורניצר פסק דין משלים

השאלה המרכזית שיש לבחון במקרה זה, עת נשקלת סוגיית ההוצאות, היא האם היה מלכתחילה מקום להגיש את התביעה ועד כמה הנתבעת בהתנהלותה גררה את התובעת להגיש את התביעה.

מתאימים בהקשר זה דברי בית המשפט בע"א 765/82 משה אלתר נ' יחזקאל אלעני, פ"ד לח (2) 701,708 : "הדוגמא שמקובל לתתה , היא זו של דייר הגר בשכירות. החיוב לשלם את שכר הדירה הוא עצמאי ואינו תלוי בחובתו של בעל הבית לשמור על תקינות המושכר (והוא כל עוד לא קובע חוזה השכירות אחרת) אפילו הפר האחרון את חובבתו החוזית, עדיין חייב הדייר בתשלום השכר החוזי, כל עוד החוזה בר תוקף"(ראו גם ע"א 7642/97 חנה שטרית נ. בלה נוסבאום, פ"ד נ"ג (3), 516).

בעיניין זה יש להעיר בנוסף, כי גם אם היה מקום להתייחס לטענת הנתבעת כטענת קזוז, שיכול ועומדת עקרונית לנתבע בתביעה לפינוי מושכר, להבדיל מטענה להעדר חובת תשלום דמי שכירות עקב הפרת חוזה מצד המשכיר (על ההבדל בין הטענות רא' פסק דינו של כב' השופט פרידלנדר בתא"ח 1625-05-10 גורן ואח' נ' טופז), הנתבעת לא השכילה לצרף כל אסמכתא שממנה ניתן ללמוד מהו עלות התיקונים של אותם ליקויים ומה הסכומים שהוציאה מכיסה על מנת לתקנם, אם בכלל, למעט טענה לא ממוסמכת על תשלום סך של 200 ₪ עבור תיקון מזגן (סעיף 13 לכתב ההגנה).

...

יוער בהקשר זה של המכתב הנ"ל, כי עיון בוא אינו מעלה בהכרח את המסקנה שמדובר בליקויים המונעים שימוש בדירה, גם אם הם קיימים.

בשים לב למכלול הדברים, למהות ההליך ותוך שניתן משקל לעובדה שהצדדים גיבשו הסדר ביחס למחלוקות המהותיות שביסוד התביעה, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 700 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪ (כולל מע"מ).

פסק דין משלים בעיניין הנתבעת מס' 2 עניינו של פסק דין משלים זה בסוגיית השיקים שהופקדו בחשבון הבנק שניהלו הנתבעות אצל התובע ושאבדו בהיותם בחזקת הבנק.

ביהמ"ש העליון (כב' השופטת ע' ארבל) דחה את בקשת הבנק למתן רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש המחוזי, תוך שציין: "באשר לדבריו של בית המשפט המחוזי, לפיהם סוכלה אפשרותו של המשיב לגבייה שטרית של השיקים, אני סבורה כי הכוונה היתה כי מן המשיב נימנעה האפשרות להגיש את השיקים לבצוע מיידי בלישכת ההוצאה לפועל, וכי היה עליו להגיש תביעות לבית המשפט על מנת לזכות בתשלום עבור השיקים שאבדו. אין ספק כי בכך נגרם למשיב נזק ממוני שרשאי היה בית המשפט המחוזי לפצותו עבורו. אני סבורה כי לו היה בית המשפט המחוזי מפצה את המשיב על נזק ראייתי שניגרם לו מאובדן השיקים, משום שסבר לכאורה, כטענת המבקש, שהמשיב לא יכול היה להפרע ממשלמי השיקים בשל אובדנם, היה סכום הפצוי עולה על 20% מסכום השיקים שחוללו". טענות הצדדים לטענת הבנק, הנתבעת לא הוכיחה את גובה הנזק שניגרם לה כתוצאה מאבדן השיקים, ועל כן אין לפסוק לה כל פיצוי או לקזז דבר מחובה לבנק.

משמעות הדבר, כי יש להפחית מהחוב הפסוק, כפי שנקבע בפסק הדין מיום 19.4.17, סכום של 37,000 ₪, כערכם ביום הגשת התביעה, כך שבמקום הסכום הנקוב בסעיף 33 לפסק הדין הנ"ל יבוא הסך של 150,732 ₪, והוא יישא ריבית כמפורט שם. מאחר וטענת הקזוז התקבלה באופן חלקי, אני מחייבת את התובע בשכ"ט עו"ד הנתבעת (בגין ההיתדיינות בסוגיית השיקים בלבד) בסך של 8,000 ₪.

...

בנסיבות אלו, וכאשר פסק דינו של ביהמ"ש העליון קובע עקרון ברור, שלפיו הבנק אינו פטור לחלוטין רק בשל הנפקת כתב שיפוי, אני סבורה כי יש לקבוע את גובה הקיזוז על דרך האומדנה.

על בסיס פסיקה זו, אני סבורה כי יש להעמיד את הקיזוז בגין אותם שיקים שאבדו לאחר שחוללו (בין אם חוללו באין כיסוי מספיק ובין אם חוללו מחמת הוראת ביטול) על כ-20% מסכומי השיקים, כאשר סכומי השיקים שחוללו מגיעים לכ-30,000 ש"ח. בהתחשב גם ברכיב הריבית עד להגשת התביעה, ובכך שהקיזוז הוא בעיקרו בגין ההוצאות המשפטיות לגבייתם של שיקים שחוללו, כאשר השיקים עצמם אינם בנמצא, אני רואה לנכון להעמיד את הקיזוז בגין השיקים החוזרים על 12,000 ₪.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, אני מקבלת את טענת הקיזוז בגין השיקים שאבדו בחלקה, ועל דרך האומדנה מעמידה את הקיזוז על סכום של 37,000 ₪.

ביום 26.2.2006 ניתן פסק דין בתביעה השטרית (כב' השופט גדול) אשר חייב את המנוח לשלם את סכום השטר בנכוי הסך של 20,800 ₪ ששולמו למשיבה ביום 1.8.1995.

בפסק הדין המשלים מיום 21.6.2019 אימץ בית משפט קמא את חוות הדעת במלואה, לרבות את קביעתו של רו"ח זיתוני ז"ל, כי על הריבית ההסכמית שלא שולמה במועד יש להוסיף הפרישי ריבית והצמדה כחוק (התחשיב בעיניין זה צורף כנספח לחוות הדעת).

בנסיבות אלו, בהעדר ערעור לגבי מועדי שערוך הריבית, פסק הדין הקודם לא דן בשאלה זו, וממילא ההוראות שניתנו בפסק הדין לא התייחסו לסוגיה זו. ואם לא ניתנו הוראות לתיקון חוות הדעת בעיניין שערוך הריבית– להיפך: נפסק כי המומחה "יערוך את חשבון החוב בהתאם לפרמטרים שנקבעו בחוות דעתו של רו"ח זיתוני ז"ל" – אזי הקביעות שנקבעו בפסק הדין הראשון שהיה נושא הערעורים הקודמים הן חלוטות, ולא ניתן לשנותן עתה, אגב שינויים אחרים עליהם הורה פסק הדין הקודם.

...

בדיון בפנינו טען ב"כ המשיבה כי השינוי המהותי בין חוות דעתו של רו"ח רביע בהתאם לאפשרות השנייה, לבין הפרמטרים שנקבעו בחוות דעתו של רו"ח זיתוני ז"ל, הוא בכך שהתקבולים שהתקבלו נזקפו תחילה על "חשבון הוצאות", דבר שלא נעשה בחוות דעתו של רו"ח זיתוני ז"ל. מצאנו לדחות טענה זו שכן היא סותרת את האמור בחוות הדעת של רו"ח רביע, שכמובא לעיל הבהיר באופן שונה מדוע ערך שני תחשיבים חלופיים.

כאן המקום להזכיר כי היה זה רו"ח רביע שכתב במפורש כי התוצאה המתקבלת על-פי אפשרות החישוב הראשונה היא "על בסיס סעיף 46 לפסק הדין". כשאנו מביאים בחשבון גם את מכלול השתלשלות העניינים והתנהלות הצדדים, ולא הבאנו כאן אלא את התמצית, נחה דעתנו כי אין מקום לפתוח חזיתות חדשות וכי אימוץ החלופה הראשונה בחוות הדעת של רו"ח רביע משקף כהלכה את מכלול הנתונים העובדתיים, הדיוניים והמשפטיים.

אשר על כן אנו מקבלים את הערעור וקובעים כי על המערערים לשלם למשיבה את הסך של 796,927 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה 5.6.2008 ועד ליום 1.10.2013, וממועד זה יישא הסכום המצטבר הפרשי ריבית והצמדה כחוק עד ליום 16.4.2021.

עניינו של פסק הדין המשלים בחלקה של התביעה הנוגע לפירוק השתוף במקרקעין.

ביום 21.10.15 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (להלן: "פסק הדין במחוזי"), ובו הצהיר בית המשפט על זכות הבעלות של התובע, בשני שלישים של המיגרש, בנכוי תא שטח של 400 מ"ר, שאותו מכרה אמו של התובע לנתבע מס' 5.

על רקע השתלשלות העניינים כמתואר, ראיתי לנכון ליתן פסק דין חלקי, בסוגיית דמי השמוש בלבד.

על פי טענתה של גב' למיס, בנסיבות שהוכיחה (מבלי שהובאה כל ראייה סותרת או מפריכה על ידי התובע), הרי שתקופת החזקתה במקרקעין עולה על תקופת ההתיישנות, ומזכה אותה בשטר קניין (היתיישנות מהותית), ולכל הפחות מחייבת דחיית התביעה נגד מחמת היתיישנות (דיונית).

...

כפי שיפורט להלן, מצאתי, כי אין מנוס ממחיקת התביעה לפירוק השיתוף בשלב זה, לאור קיומה של מחלוקת בשאלת הבעלות במקרקעין, ולאור הליכי ההסדר המתנהלים בעניינה של הקרקע הנדונה.

המסקנה היא, אפוא, כי דין התביעה להימחק, מבלי שיהיה בכך כדי לחסום דרכו של מי מהצדדים לתבוע את פירוק השיתוף לאחר סיום הליכי ההסדר (ככל שלא יתבצע פירוק של השיתוף במסגרתם), הגדרת גבולות המגרש והכרעה בכל המחלוקות בנוגע לבעלות.

סוף דבר, התביעה נמחקת.

התובע ישלם לנתבעים מס' 1-5 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪, וכן ישלם התובע לנתבעת מס' 6 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 12,000 ₪.

בהתאם לפסק הדין החלקי שניתן, הסכימו הצדדים כדלקמן: "עם החתימה על הסכם זה וביצועו, מסכימים הצדדים כי אין ולא תהיה להם, או למי מטעמם, כל טענה, דרישה או תביעה, זה מזה, זאת בכל הקשור לתקופת העסקתה של התובעת בערייה עד למועד חתימת הסכם זה, והכל למעט ביחס לכל הנוגע והכרוך לטענות התובעת בדבר זכויותיה הפנסיוניות בגין תקופת העסקתה בנתבעת, לרבות בכל הנוגע לטענות התובעת להכרה בזכאותה לפנסיה תקציבית והשבת הסכומים הצבורים בקרן הפנסיה הצוברת אשר נוכו משכרה לאורך השנים" (הדגשה במקור.

לענין טענת ההתיישנות – טענה התובעת כי המדינה מנועה מלהעלות טענה זו משהסכימה לא לעמוד על טענה זו בתביעות של עובדות נוספות של ערייה: סימה (סימי) כהן, בתיק סע"ש 34636-06-20, אבבה קטמה בתיק סמ"ש 34665-06-20, יהודית כהן בתיק סע"ש 34693-06-20 ולאה שטרית בתיק סע"ש 29508-06-20 של בית דין זה) והכירה בזכאותן לפנסיה תקציבית.

בפסק דין לוי-דים נקבע כך: "לאמור יש להוסיף כי גם הערייה התייחסה למשיבה, בזמן אמת, כאל עובדת קבועה כמשמעותה בהסכם המעבר, המבוטחת בפנסיה תקציבית. זאת ניתן ללמוד מהיתנהגות העיריה: ניכוי דמי ניהול משכר המשיבה משנת 2005 עד 2014 כמקובל אצל מי שזכאי לפנסיה תקציבית; העידר ביטוח בפנסיה צוברת מאז תחילת עבודת המשיבה ובמיוחד לאחר כניסתו לתוקף של צו ההרחבה הכללי בעיניין פנסיה מקיפה משנת 2008; קיומם של עובדים אחרים שיעבדו בערייה באותה מתכונת וזכו לפנסיה תקציבית; וכן הדיונים שהתקיימו בין המשיבה לעירייה לקראת סיום עבודתה, שעסקו רק בשאלה אם המשיבה צברה את הוותק הנידרש לצורך קבלת פנסיה תקציבית (השוו לעס"ק (ארצי) 1007/01 הסתדרות העובדים הכללית החדשה, הסתדרות הפקידים, עובדי המינהל והשירותים – מדינת ישראל, משרד הפנים, פד"ע לח 795 (2003) (להלן – פסק דין הסתדרות העובדים. א.ה), שם נפסק כי עובדים אשר על פי חוקת העבודה היו זכאים לביטוח פנסיוני בקרן פנסיה – תקציבית או צוברת, והעובדים לא הצטרפו לקרן צוברת, זכאים לפנסיה תקציבית). פשוטם של דברים הוא, כי לפי הסכם המעבר ולנוכח הנסיבות המיוחדות למשיבה, היא זכאית לפנסיה תקציבית. לתוצאה זו אנו מגיעים ללא צורך בדיון בשאלות כבדות המשקל שמעוררת צורת ההעסקה של המשיבה ונפקויותיה, לרבות ההשלכות על כלל עובדי החינוך המשלים בערייה. על כן איננו נדרשים להן". (הדגשה לא במקור.

משעסקינן בפסק דין חלקי, אשר הכריע בסוגיה שהצדדים לא הצליחו ליישב ביניהם במסגרת הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין – לא מצאנו לעשות צו להוצאות.

...

סוף דבר: מכל המפורט, אנו קובעים כי התביעה התיישנה וכי במועד הקובע התובעת היתה עובד קיים ולכן אינה זכאית לפנסיה תקציבית.

התביעה נדחית.

משעסקינן בפסק דין חלקי, אשר הכריע בסוגיה שהצדדים לא הצליחו ליישב ביניהם במסגרת הסכם הפשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין – לא מצאנו לעשות צו להוצאות.